מיילי סיירוס נראית על עטיפת האלבום החדש שלה, Plastic Hearts, כאילו שלפו אותה בזה הרגע מהופעה ב-CBGB, האולם המיתולוגי שממנו הופצה בשורת ה-Pאנק של ניו יורק. התסרוקת, השרשראות, הצמידים, הכפפות – מישהי באה לצרוח "אני רוקנ'רול".
זאת בהחלט לא הפעם הראשונה שסיירוס הולכת לכיוון הזה. מאז שנפרדה קבל עם וטקס פרסי MTV מהסטטוס של כוכבת דיסני, היא הפגינה לא אחת את חיבתה לז'אנר, שרוב מעריציה פוגשים אולי דרך חיטוט בפלייליסטים של ההורים: מקאברים בהופעות לבוב דילן והסמיתס ועד שיתוף פעולה עם הפליימינג ליפס. הפעם סיירוס הלכה רחוק יותר. כמה? בכל אחד משלושת השירים הראשונים של האלבום החדש יש סולו גיטרה נפוח, שניים מהאורחים באלבום הם ג'ואן ג'ט ובילי איידול(!) והסינגל המצוין Midnight Sky כה מושפע מסטיבי ניקס, עד שלא הייתה ברירה אלא לארח אותה בגרסת הרמיקס.
סיירוס הייתה, נשארה וכנראה לנצח תוסיף להיות אישיות מגה-כריזמטית ואחת המבצעות הכי מעניינות במיינסטרים. השילוב בין המבטא הדרומי לחספוס שמצטבר אצלה בגרון מוליד צבע קול מיוחד בנוף. אלא ש-Plastic Hearts סובל, ובכן, מיותר מדי אחוזי פלסטיק בלב. כמו באלבום הקודם, שחתך לקאנטרי ולא הותיר חותם, גם כאן סיירוס כל כך מבקשת להישמע כמי שמצאה את מקומה הטבעי, עד שמתבקש לתהות למה אדם שטוען שנוח לו צריך להתאמץ עד כדי כך להוכיח את זה.
עוד ביקורות מוזיקה:
זאת, בנוסף לבעיה רצינית של חוסר מקוריות. סיירוס, שהצליחה לבטא בשלמות מרגשת את קולו של הדור בשירים מעולים כמו We Can't Stop ו-Wrecking Ball, נשמעת בחלק מהשירים החדשים כאילו בלעה את אפליקציית שאזאם במהלך ההקלטות. זה מגיע לרמה מגוחכת במיוחד ב-Prisoner שבו מתארחת דואה ליפה, שאולי לא היה לה נעים לספר לסיירוס שהשיר נשמע בדיוק כמו Physical שלה, שבעצמו סובל ממנת יתר של השראה.
מנגד, סיירוס כובשת בקטעים שנוטים לכיוון סינת-פופ ואפילו אינדסטריאל. למשל Gimmie What I Want שנשמע כאילו היא מחליפה - ובאופן די מרשים - את דייב גאהן בדפש מוד. Never Be Me מייצג את אותו סגנון מזווית רכה ומלודית יותר, אבל לא פחות יפה. ואילו השיר המסיים, Golden G String, נשמע כמו ניסיון לסכם בבת אחת כמה טלטלות במקביל – הגירושים מהשחקן ליאם המסוורת', שריפת הבית שלה וגם המאבק על השפיות בעידן דונלד טראמפ. "אני צריכה לעזוב", סיירוס שרה, "אבל נראה לי שאשאר. יש לי יותר מדי מה להפסיד".
למשמע הטקסט הזה, מתחוורת אולי הבעיה המרכזית של האלבום: הרגש העמוק הזה לא ממש נמצא ברוב השירים. באופן מפתיע, אפשר למצוא אותו ברצועות הבונוס, בקאברים ל-Heart of Glass של בלונדי (עוד השפעה מובהקת) ו"זומבי" של הקרנבריז, בהם היא שופכת את המעיים לתוך המיקרופון, שרה כל מילה כאילו זה עשרת הדיברות. שם, לפתע, מיילי סיירוס היא הכי רוקנ'רול.
