הוא כיהן בתפקידים בכירים בטלוויזיה במשך שני עשורים - ערך את תכנית האירוח של יאיר לפיד, ליהק את "האח הגדול" והיה מצוות יוצרי התכנית "אבודים", אך כשאסף גרינבוים, שהפך לנכה בילדותו כשגלגלת ברזל נפלה על ראשו, ביקש להביא את סיפור הנכים למסך הקטן - הוא נתקל בסירוב אחר סירוב.
"באתי לאדם שאני מכיר טוב ועובד בערוץ טלוויזיה, ואמרתי שיש לי רעיון לסדרה על הנכים. הוא אמר לי 'אני רוצה לשמוע'", נזכר גרינבוים בן ה-44. "סיפרתי לו על הרעיון, הוא שמע בנימוס, ובסוף הוא אמר 'זה נורא יפה, אבל זה לא יהיה אצלנו'. כששאלתי למה, הוא ענה: 'אתה יודע למה. זה נורא קשה לאנשים לראות נכים'. ואז גם מגיע התירוץ הקבוע: 'אנחנו עמוסים, אין לנו מקום מבחינת המכסה של הסדרות הדוקומנטריות, אולי בפעם אחרת'".
איך הרגשת?
"אני לא דביל. זה כמו שאתה מציע משהו לאמן והוא אומר 'אני בעד, רק תפנה לסוכן שלי'. אני יודע מתי מנסים לנפנף אותי, הם עשו את זה בנחמדות, אבל אתה מבין שהם לא רוצים".
ניסית עוד ערוצים?
"אני יכול להגיד לך שפניתי לערוצים שונים וכולם זרקו אותי מכל המדרגות, הם אמרו ש'נכים זה משהו שלא עובד בפריים טיים, אי אפשר לשדר נכים בפריים טיים'. וזה זעזע אותי, אבל נתן לי עוד דרייב".
אבל גרינבוים לא נכנע. הוא ניסה שוב ושוב, עד שמצא את הבית החם. "היה לי קשה מאוד לקבל את ה'לא' הזה. אני לא כועס על אף אחד, אבל זה נתן לי תמריץ עד שהגעתי לרינת קליין (מנכ"לית ערוץ HOT8, ר.ב). הייתי בטוח שגם היא תנפנף אותי, אבל היא הסכימה ואמרה שהנושא חשוב".
הסדרה התיעודית "מושלמים" (שתעלה ב-20 בינואר, HOT8, 21:00 ובוימה על ידי יניב סגלוביץ'), מחולקת לשלושה פרקים ומביאה את סיפורם של שישה נכים הנחשפים מול המצלמות: האלוף הפראלימפי נועם גרשוני שנפצע בתאונת מסוק אפאצ'י במלחמת לבנון השנייה, רעות רדנסקי שנפצעה קשה בגיל 19 אחרי שקפצה על טרמפולינה, מאיה אורן שנולדה עם שיתוק מוחין, כדורסלנית העבר מורן סמואל שהפכה לנכה בגיל 24 כתוצאה משבץ עמוד השדרה ושי רלר שנפצע בגיל 23 במהלך טיול לנפאל.
השישי הוא גרינבוים, שחושף גם הוא את סיפורו האישי. "אני נפצעתי בגיל חמש וחצי", הוא נזכר, "הלכתי לשחק באתר בנייה ליד הבית וחבר טיפס על חבל. הוא רצה לשחק בתור טרזן, וגלגלת נפלה לי על הראש מקומה שביעית. הייתי מחוסר הכרה כמעט שבועיים, לא ידעו איך אני אקום. אבא שלי מספר שהוא הלך לרופא ושאל את המנתח, 'הילד שלי יהיה נכה?' והרופא אמר לו 'תתפלל שהילד שלך יחיה, אחר כך נדבר על הסיכוי שיהיה נכה'".
"כשהתעוררתי, אימא שלי אמרה שהמשפט הראשון שאמרתי היה 'זאת לא הפיג'מה שלי'. הם הבינו שאני רואה ושומע, אבל התעוררתי נכה מאה אחוז על כסא גלגלים. ומגיל חמש וחצי התחלתי שיקום ארוך מאוד - כל יום פיזיותרפיה, כל יום בית חולים. היו לוקחים אותי בשעה 11:00 מבית הספר לפיזיותרפיה עד לשעות המאוחרות של הערב. ככה זה היה לדעתי במשך עשר שנים".
איך זה השפיע עליך ברמה הנפשית?
"אף פעם לא הרגשתי ילד נכה. התחושה הייתה שלמרות הנכות שלי אני ילד רגיל, ואני צריך להתנהג כמו ילד רגיל. לטיולים שנתיים יצאתי למרות הנכות שלי. כשרציתי לשחות, אמא שלי זרקה אותי למים הכי עמוקים שיש בשביל שאני אלמד. לאורך כל השנים הרגשתי ילד רגיל, וזה המקום שאני נמצא בו היום מבחינת העצמאות שלי".
אז מה הביא אותך בגיל 44 לעשות סדרה על נכים, כשבמהלך כל החיים שלך התנהגת כרגיל?
"אחד הדברים שרציתי להציג בסדרה, מעבר לאיך שמסתכלים עליי, זה איך אני מסתכל על עצמי. כי במהלך כל השנים אמרתי שאני רוצה להיות בן אדם רגיל. ומספיק. אני רוצה להיות שלם עם עצמי, אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי. הייתי מסתיר את עצמי כל הזמן, מסתיר את היד המשותקת שלי לפני דייטים".
3 צפייה בגלריה
הדימוי של הנכה בטלוויזיה זה 'הנכה המסכן' או 'הנכה מעורר ההשראה' - רציתי לשנות את זה". מתוך "מושלמים"
(באדיבות HOT8)
היה מקרה ספציפי שהוביל אותך ליצור את הסדרה הזאת?
"הכל התחיל לפני שנתיים וחצי, כשחזרתי לרווקות אחרי זוגיות ארוכה בת שמונה שנים. רציתי למצוא זוגיות חדשה ושמתי לב שכשהייתי מגיע לשלב שבו אני צריך לספר על הנכות שלי - הם היו נעלמים, פשוט היו נעלמים. ואז שאלתי את עצמי: 'למה זה קורה? למה אנשים בורחים ממך כשיש לך נכות?', והבנתי לעומק שמה שאנשים מכירים בתור נכים זאת לא המציאות. ברגע שאנשים שומעים 'נכה' הם ישר נבהלים ומדמים לעצמם אנשים שלא יכולים ללכת, שלא יכולים לדבר, מסכנים שצריך לרחם עליהם. שאלתי מאיפה זה בא - והבנתי שזה מגיע גם ובעיקר מהטלוויזיה. שהדימוי של הנכה בטלוויזיה זה או 'הנכה המסכן' או 'הנכה מעורר ההשראה'. אז אמרתי, 'אוקיי, אם לי יש כוח בתור אדם נכה שעובד בתקשורת, זה הזמן לקחת את המקום והמעמד שלי - ולנסות לשנות דברים'. זאת הסיבה שבגללה החלטתי לעשות את הסדרה הזאת".
איך הגיבו אותם אנשים מתעשיית הטלוויזיה שוויתרו על הסדרה כשראו שהצלחת?
"הבאתי אותם לפרימיירה שיראו על מה אני מדבר".
ואחרי שראו, הם הצליחו להסתכל לך בעיניים?
"כן, אבל לא אמרו כלום. לא היה צריך להגיד כלום. הדחייה הזאת עשתה לי רע. הכרתי במשך שנים את כללי הטלוויזיה והבנתי שככה זה. זה אומר שלא כיף להסתכל על נכים בטלוויזיה, ואנשים יכבו אותה. אבל אף אחד לא באמת קבע את הכלל הזה, זה המצב שנוצר. אני לא יודע אם זה בגלל שלא מראים מספיק נכים בטלוויזיה מלכתחילה, או שלא מראים כי זה באמת לא מעניין, אבל את המעגל הזה צריך לעצור, והעצירה הזאת תעזור להראות לאנשים שבסופו של דבר אנחנו רגילים. מי שיראה את הסדרה יבין שלמרות הקושי החיים שלנו נראים אותו דבר. אנחנו מתמודדים עם אותן בעיות כמו אדם רגיל. בחרתי אנשים מאוד ספציפיים לסדרה כי ידעתי שאם אציג אנשים לא ורבאליים, שקשה להם לדבר, הקהל יתקשה לקבל אותם. לקחתי גם פרצופים יפים, וזה היה לי קשה. כי יש לי המון חברים שהם אנשים רגילים, למרות שהם מתקשים בדיבור, אבל עבור צופה רגיל זה היה קשה מנשוא. לכן מצאתי את האיזון".
למה אנשים מפחדים לראות נכים בטלוויזיה?
"כי זה יכול לקרות לכל אחד תוך שנייה. אני, למשל, רק הלכתי לשחק בבניין ונפלה עליי גלגלת, רעות קפצה מטרמפולינה והפכה לנכה מהצוואר ומטה, שי נסע לנפאל והתדרדר באוטובוס והפך לנכה. אבל אנשים צריכים לדעת שאפשר לחיות איתנו. בריאליטי רואים אנשים רוקדים בכיסא גלגלים והשופטים בוכים. די. אנשים נכים יכולים לרקוד. המטרה היא לשנות תפיסה של אנשים ואני חושב שהסדרה עושה את זה בכל פרק ופרק".
לפני הסדרה הזאת הייתה לך גישה להביא נכים לטלוויזיה?
"תמיד. כשעשיתי את התוכנית של יאיר לפיד, היה לי חשוב להביא נכים להתארח. כשליהקתי את 'האח הגדול' הבאתי את איתם, המתמודד העיוור שנכנס עם הכלב שלו, על אף כל המורכבות. זה היה חלק מהאג'נדה שלי. הוא היה יומיים שלמים בתוך הבית לפני הכניסה הרשמית, רק כדי שהוא יוכל להרגיש אותו לפני זה. אבל הסדרה שלי שונה, היא לא רק להביא נכה לטלוויזיה - אלא לספר הכל. יהיה לה אפקט".
