השילוב של נצלנות, סנטימנטליות ופופוליזם זול מזוהה עם יצירתם של הבמאים-תסריטאים הצרפתיים אוליביה נקש ואריק טולדנו, מאז הפך "מחוברים לחיים" שלהם ללהיט מחניף קהל. הניסיון לחזור על הצלחת הסרט ההוא – שהפגיש, כזכור, בן מהגרים שחור ומיליונר לבן נכה – הניב את "סמבה", ששילב בין דרמה חברתית על קשייו של מהגר אפריקאי לא חוקי וקומדיה רומנטית, ו"סה לה וי" שהתעלה במקצת על קודמיו דווקא משום שלא התאמץ לעסוק באופן פשטני בסוגיות חברתיות, אלא בהכנות לחתונה מפוארת.
בסרטם הנוכחי, "יוצאים מן הכלל" (Hors Norms), חוזרים נקש וטולדנו אל מה שהם (לא) יודעים לעשות הכי טוב: מלודרמה המבקשת לקרוץ לקהל הבורגני דרך העברת מסר חברתי נוקב. על הכוונת הפעם: אוטיזם ונוער עברייני. מאגפים מן הצד: יחסים הרמוניים בין יהודי-דתי ומוסלמי בפריז של ימינו. בתפקיד הרעים: נציגי שירותי הרווחה שאטימותם משתווה רק לחוסר תפקודה של המערכת שהם מייצגים. התוצאה היא מה שקורה כאשר שני הבמאים הלא רציניים האלה מנסים להיות האחים דארדן. המבוכה שולטת.
3 צפייה בגלריה
המחויבות החברתית של היוצרים גוררת אותם לפשטנות. "יוצאים מן הכלל"
(צילום: Carole Bethuel)
ונסן קאסל הוא ברונו הרוש, יהודי דתי שמקפיד להסתיר את הכיפה שלו מתחת לכובע הניו-יורק יאנקיס שלו (זו, למעשה, ההתייחסות היחידה, והעקיפה, של נקש וטולדנו לחשש מפני גילויי גזענות בצרפת של היום). דמותו של ברונו מבוססת על זו של סטפן בן-חמו שניהל מעון לא מאושר לילדים הלוקים באוטיזם קשה בדירה בפריז. שותפו הוא צעיר מוסלמי, מאליק (רדה קאטב), שמנהל מוסד לנערים במצוקה וגם דמותו שלו מבוססת על דמות אמיתית. הסרט נע, באופן רפטטיבי למדי, סביב ניסיונותיו של ברונו לסייע לנערים שתחת חסותו, כולם ללא יוצא מן הכלל ננטשו על ידי המערכת המוסדית שאמורה הייתה לסייע להם. אלה כוללים את ז'וזף (בנז'מן לסייר), נער שנוהג להסתבך עם רשויות המטרו בשל מנהגו למשוך בידית האזעקה ברכבת, וכן את ולנטן (מרקו לוקטלי), נער אלים הנוטה לחבוט את ראשו בקיר, מה שמאלץ אותו לחבוש בקביעות קסדה.
הנערים במצוקה מסייעים בטיפול ובתמיכה בנערים האוטיסטים, וכך מבקשים שני גיבורי הסרט להתמודד מול אוזלת היד מצדם של שירותי הרווחה. מחויבותם של נקש וטולדנו לאמירה החברתית היא כה רבה, עד שכמעט ואיננו יודעים דבר על היהודי המופלא שמנהל את "קול צדיקים", אותו מוסד שמטפל בו זמנית ב-40 מקרים קשים במיוחד. הסרט מלווה אותו למפגשי שידוך עם נשים, אך אלה תמיד מופרעים על ידי שיחת טלפון המזעיקה אותו לסייע במקרה חירום. התחושה היא שאנו צופים בפמפלט. סיפורו של איש צדיק, שמעשיו ונחישותו מהווים ניגוד לחוסר תפקודה של מערכת הרווחה בצרפת. זה פשטני כמו שזה נשמע.
יתר על כן, הבחירה להתמקד בדמותו של ברונו הופכת את הנערים האוטיסטים ללא יותר מאשר ניצבים, שדרכם ודרך הטיפול והאכפתיות על גבול ההקרבה העצמית שהוא מפגין כלפיהם, נבנית ומעוצבת דמותו. נדמה כאילו הסרט אינו מפגין שום מודעות עצמית למשמעות הייצוג והליהוק החלקי של אוטיסטים. אלה נמצאים שם רק כדי לשרת את "המסר" בגנות מערכת הרווחה. אנו יודעים עליהם עוד פחות ממה שאנו יודעים על ברונו ומאליק (אמו של ז'וזף היא העדות היחידה לחיים שיש לו מעבר לדינמיקה עם ברונו), והתוצאה לוקה במידה מסוימת ולא נעימה של נצלנות.
קשה לחשוד בנקש וטולדנו בציניות. הם באמת רוצים לדווח על מצוקתם של הנערים האלה ועל מוסדות כמו "קול צדיקים", שמבקשים לעזור במקום בו הרשויות כושלות. אבל התחושה היא שבמקום סרט יצא להם מפעל התרמה. הדידקטיות משתלטת על הסרט, ומבטלת כל עידון ומורכבות. בעידן הנוכחי, שיתוף הפעולה היהודי-מוסלמי נדמה כמעט כפנטזיה. אטימות הממסד היא שמאפשרת את הפנטזיה הזו, שמתעלמת מהגזענות, רדיפת הזרים ומצוקתם של מהגרים בצרפת של היום. בסרטיהם של נקש וטולדנו המצוקה תמיד נפתרת על הצד הטוב ביותר והסולידריות מנצחת. זו הסיבה להצלחתם בקרב קהל בורגני שאוהב את המסרים המחבקים האלה בשילוב של לחלוחית בקצה העין.
"יוצאים מן הכלל" הוא סרט שכולו "מסר". הדמויות, העיסוק באוטיזם ומצוקה, ההצגה הדידקטית של "בעיה" - כל אלה הופכים אותו ליצירה שרק מתחזה לאנושית ומרגשת. אי אפשר לחשוד בנקש וטולדנו שהם ציניים. בהחלט לא. לבם וכוונותיהם במקום הנכון. אבל קולנוע הוא הרבה יותר מ"מסר". הסרט חג סביב דמותו של קאסל במטרה לאפשר לו מנעד רגשי ומשחקי רחב ככל האפשר. הדינמיקה בינו ובין הנערים נועדה לשרת אותו, לא אותם. זהו קולנוע מסחרי וצדקני של צמד יוצרים שמאמינים שהפתרון לכל מצוקה חברתית הוא feel good movie.
