ביולי 2017 הגיעה מירי רגב לניו יורק כדי לכבד בנוכחותה עיבוד בימתי לרומן "אישה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן, במסגרת פסטיבל תיאטרון שנערך בעיר. במהלך קבלת הפנים שהתקיימה אחרי ההצגה, השרה נשאה דברים והביעה את תביעתה לנאמנות של האמנים לרוח הלאום. הסופר מצדו הזהיר מהתערבות הפוליטיקאים: "זה חשוב שאת כשרת התרבות תתמכי, ותאפשרי כל חלל אפשרי לאמנים. בלי איומים, בלי מגבלות". בסיום נאומו פנתה רגב אל גרוסמן ואמרה: "נמשיך להתווכח בישראל, לא כאן מול כולם בניו יורק". אבל רגב לא הצליחה להתאפק ולהמתין עד חזרתה ארצה. לקראת סיום ביקורה, פורסם בעמוד הפייסבוק שלה סרטון לסיכום פועלה בניכר, שכלל גם פגישה עם מנכ"לית מועצת התרבות של מדינת ניו יורק, מארה מאנוס.
"חבל שהוא (גרוסמן - א. ב) לא היה איתי בפגישה", אמרה רגב למצלמה, "הוא היה יכול לעקוב וללמוד מקרוב על גבולות חופש הביטוי גם כאן בניו יורק הליברלית. הם החליטו שהם לא מממנים הצגה שבסופה מבזים ומשפילים את הנשיא טראמפ. נחשו לכם מה היה קורה אם אני לא הייתי מממנת הצגה שמשפילה ומבזה את נתניהו". ולסיכום קבעה: "לתשומת לב כל מבקריי, תלמדו מניו יורק איך אפשר להיות גם ליברלים וגם לשמור על כבודה של המדינה".
כמי שהביע לא מעט ביקורת כלפי רגב בעבר, תשומת הלב שלי התעוררה, והפניתי שאילתה בנושא למנכ"לית מאנוס. התגובה שהתקבלה הייתה רפה, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה, כך התברר. השימוש הפוליטי הפומבי שעשתה רגב בפגישת העבודה גרמה לזעם רב בצד האמריקני, ואף תרמה לגניזתה של תוכנית לשיתוף פעולה אפשרי. רגב, שכבר המשיכה לקנקון שבמקסיקו, התבקשה להתנצל.
המקרה הנ"ל, שלא פורסם עד כה, מייצג כמו שלל תקריות אחרות, ידועות ולא ידועות, את ההתנהלות של רגב כשרת התרבות מאז 2015. לאורך כהונתה השרה התנהלה באופן לא מקצועי, תוך קבלת החלטות המונעת ממניעים פוליטיים צרים מאחורי הקלעים. זאת בעוד שעל הבמה ומול המצלמה דאגה לקדם את תדמיתה כמכתיבת דעה, בחיפוש בלתי נדלה אחר תשומת לב וכפיים. בסופו של דבר, חמש השנים האחרונות היו לא הרבה יותר מאשר סיבוב דאווין בדרך למשרה בכירה יותר.
ממסרים של תקווה לקדנציה של עימותים
קהילת האמנים אולי תכעס, אבל בואו נודה על האמת: משרד התרבות אינו בעל חשיבות גדולה לתפקודה של מדינת ישראל. רגב עצמה לא ממש רצתה לעמוד בראשו, אבל החליטה לקחת את הבאסה בסבבה. במבט לאחור, נראה שאכן היה סבבה. ממש סבבה. רגב נהנתה מכל רגע, ודאגה להביע את שביעות רצונה מעל כל במה ומצלמה, ובעיקר בעמוד הפייסבוק שלה. מי שהייתה דוברת צה"ל, למדה במשך השנים דבר אחד או שניים על יחסי ציבור. היא הבינה כי תיק התרבות והספורט יכול לספק לה המון חשיפה תקשורתית עם טקסים וחגיגות, סנסציות והצהרות, וגם סלבס בשפע. אבל בעוד ה"מירי שואו" עמד באור הזרקורים, התרבות הישראלית נשארה מאחור, באפלה.
ההישג הגדול של רגב, ועל כך קשה להתווכח, הוא הגדלת תקציב התרבות באופן שלא בהכרח משקף את מעמד המשרד בממשלה, אבל כן את מעמדה של השרה. עם זאת, לצד הגידול בתקציב, עלו ספקות בנוגע לחלוקתו. השרה הגדירה מטרה להקצות משאבים רבים יותר לפריפריה, הנמצאת מחוץ למרכז התרבותי והגאוגרפי של ישראל (יעד שהושג חלקית בלבד), ובנוסף, קידמה תקציב סקטוריאלי לתרבות חרדית, תרבות דרוזית ותרבות ערבית. אלו יוזמות שנועדו לכאורה להרחיב את גיוון היצירה, אולם אל מול הרעיונות היפים הללו, שמומשו רק בחלקם, השרה גם החליטה לפקח בעצמה על היוצרים ועל חופש הביטוי שלהם. משרד התרבות נועד לספק לאמנים מרחב בטוח ליצירה אישית, כנה ונועזת - לא לשים להם מזומן בכיס, וגם לא להחליף אותם. במקום לדאוג לתשתית הבסיסית, משרד התרבות הפך לחברת הפקות אירועי בידור, אמרגן וניהול טאלנטים. כאילו אין מספיק כאלה במגזר הפרטי.
רגב נכנסה לתפקיד מלאת אנרגיות לוחמניות, בשאיפה להתייצב מול האמנים ואבירי חופש היצירה למיניהם שנתפסים בציבור כשמאלנים, יפי נפש ואשכנזים. לאורך הקדנציה היא התעמתה בפומבי עם רבים מביניהם, בהתנצחויות מתוקשרות, לא פעם יזומות, שקרעו שסע עמוק בין אלו שעוסקים בעשייה תרבותית בשטח, לבין זו שמתבוננת מהצד, כלומר מלמעלה - וחייבת להתערב. בהתחלה, יוצרים רבים תלו בה תקוות גדולות לרענון של המערכת, אבל בהמשך ניכרה בעיקר אכזבה. במקום לנער את מוסדות התרבות, היא פעלה לשלילת עצמאותם וחתרה להשפעה ישירה על התקציבים והתכנים בהתאם להעדפותיה האישיות ועמדותיה הפוליטיות. זה נתפס כניסיון להשתלטות עוינת. ממש כמו בדיון על השידור הציבורי, במהלכו תהתה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", כך פעלה גם בכל הנוגע למדיניות של המשרד שבראשו עמדה. כאילו זו הממלכה שלה, והאמנים הם ליצני החצר. תרבות ישראלית זה היא, והיוצרים עצמם הם הסיידקיק.
די מהר התבהרה העסקה הפאוסטיאנית של רגב: מי שיהיה ממושמע ויישר קו עם הממסד הפוליטי יתוגמל. מי שיתעקש על עצמאותו היצירתית, יפיק תכנים חתרניים, או ישמיע ביקורת - ייענש. התערבות פוליטית בתכנים תרבותיים היא בגדר נטייה טבעית של כל שלטון, ועל כן לאורך השנים נוסחו תקנות בישראל כדי לאפשר תמיכה ציבורית באמנים, תוך שמירה על חופש היצירה שלהם. קרנות ומוסדות תרבות מקצועיות ועצמאיות הוקמו מלכתחילה כקבלן משנה של המדינה, הרחק מהפוליטיקאים. אבל רגב מעולם לא השלימה עם התנאים המגבילים הללו. היא התעקשה לשמש כאוצרת ומפיקה, מכתיבת דעת קהל ופרפורמרית בזכות עצמה. בהשראתה, פקידי המשרד הפכו פתאום לאנשי רוח, אוצרים וצנזורים בהתאם לשיקולי מצב הרוח. מי יודע, אולי הם יכולים לייצר בעצמם תכנים - בשם המדינה.
יש להודות - הזעזוע במוסדות ובקרנות התרבות השונים היה נחוץ. רענון והתחדשות הם תהליכים מבורכים לקידום אפיקי יצירה ותכנים חדשים בשלל גוונים ועדות. רגב חיפשה הצדקות לצעדים שלה ומצאה אותן בטיעונים על רקע אידאולוגי ואתני שהחניפו לקהל שלה, שלא פעם התלונן על קיפוח, ולעתים בצדק. העשרת השיח היא מגמה חיובית, אבל זו מתגמדת ביחס למתקפה על אנשי התרבות שהביאה לה את תשומת הלב שחיפשה באמת - תשואות מתומכיה וקריאות בוז ממתנגדיה.
"אני חושב שהיא פוליטיקאית מצוינת ושרה נוראית בכל הנוגע לדאגה לתרבות", אמר לי פעם איש תרבות ממדינה זרה שהתנהל מולה, "לא אכפת לה מתרבות, אבל היא מכוונת את מסריה לקהל שלה ומתמרנת את השמאל הליברלי לצרכיה. היא קיבלה תחום אחריות והיא מנצלת אותו לטובת היעדים הפוליטיים שלה. העובדה שזה בא על חשבון התרבות זו טרגדיה". זוהי בעצם מירי רגב. שרת תרבות נוראית מאחורי הקלעים, ופוליטיקאית מצוינת בקדמת הבמה. בעוד היא מפרגנת ותומכת באמנים מקורבים ו"נאמנים" (לרוב מצליחים ומשפיעים), בריחת המוחות היצירתיים נמצאת בעיצומה. אמנים פחות ממושמעים כבר עזבו את הארץ כדי ליצור עצמאית ובלי התערבות שלטונית מעבר לים.
השמלה זכתה לתשומת לב - הביתן בקאן לא
גם השרה עצמה יצאה ללא מעט גיחות לחו"ל, שעוררו ביקורת רבה בתקשורת. כל נסיעה כזו הוגדרה כמובן כנסיעת עבודה, אבל מהי בדיוק העבודה שמצדיקה את הטסת השרה ופמלייתה על חשבון משלם המסים? אין לכך תשובה מספקת. משרד התרבות והספורט נטול חשיבות בינלאומית בתחום המדיני, הביטחוני או הכלכלי. ההישגים הבינלאומיים עליהם דיווחה רגב לציבור הישראלי התבררו כמצג שווא. הבטחות נטולות תוקף כאלה היו למשל ההכרזות על כך שאולפני יוניברסל ההוליוודיים עומדים להקים אולפנים בנגב, או על קיום משחקי ראווה של כוכבי ה-NBA. למרות זאת, רגב הספיקה לבקר בארצות הברית, באירופה ובמזרח הרחוק כשהיא ממלאת את הלו"ז במפגשי נימוסים חסרי חשיבות.
תוך כדי מסעותיה היא נהגה לפרסם בפייסבוק את רשמיה כתיירת: כשהיא מדליקה נרות בקבר הרבי מלובביץ' בניו יורק, לובשת קימונו בטוקיו או מדגמנת את ירושלים השלמה בשמלה ללא שסע על השטיח האדום בקאן. ראוי לציין כי שמלת ירושלים זכתה לפחות לתשומת לב כלשהי, וזאת בניגוד לביתן הישראלי שרגב דחפה להקמתו. מאז הקמתו במתחם פסטיבל קאן, ניתן כבר לקבוע שהביתן לא מצדיק את מאות אלפי השקלים שהושקעו בו. דברים שרואים מקאן לא רואים מכאן. למרות ההשקעה בצוות התפעול המוגזם, הפעילות נותרה מוגבלת והיענות המבקרים נמוכה - ואלו שכן הגיעו יכלו להתרשם מסרטון התדמית של רגב המתנגן בלופ על המסך, במקום סרטים ישראלים. מבחינת השרה, הייתה זו גם הזדמנות ליהנות מקבלות פנים בריביירה הצרפתית ולצעוד על השטיח האדום מול הפפראצי, כאילו הייתה מריל סטריפ.
לעתים נראה כי רגב שואפת לעשות רעש בחו"ל כדי שישמעו אותה בישראל. כך קרה גם בחגיגת ה-70 שיזמה בטיימס סקוור במנהטן, בה הושקעו מיליוני שקלים. רגב הקדימה ונחתה בניו יורק כחמישה ימים לפני המועד, לדבריה כדי לבדוק את השטח מקרוב ולסייע בקידום האירוע. אלא שמסיבת העיתונאים שתוכננה בהשתתפותה בוטלה בגלל התעלמות התקשורת המקומית, שלא ממש מכירה בקיומה. מי שטרח להגיע לאירוע עצמו זכה לצפות במפגן אור-קולי מרשים על מסכי ענק, וגם בחיבוק וסלפי עם רגב, שבאמת התנהלה ככוכבת על, בהיעדר סלבס אחרים. כשכל הזרקורים עליה, בעודה קופצת ורוקדת במרכז הבמה, היא חטפה את המיקרופון וזעקה: "כבשנו את טיימס סקוור". לא, אלה לא היו חגיגות ה-70 של ישראל, אלא עוד פרק במסע ההופעות של רגב. היא לא הייתה שרת תרבות אלא הבמאית, המפיקה, המממנת והכוכבת של ה"מירי שואו". ואנחנו אזרחי ישראל פשוט היינו הקהל שלה.
ממשרד התרבות והספורט ומטעמה של מירי רגב לא נמסרה תגובה.
