"הספר מסביליה" מאת ג'ואקינו רוסיני הוא אולי הלהיט האופראי הגדול ביותר בספרות האופרה לדורותיה. אולם בפופולריות של האופרה הזו טמונה דווקא סכנה, שכן אם לא ישכיל הבמאי להמציא אותה מחדש, הוא יוקע בבוז בידי הצופים שכבר שמעו וראו אותה בלי סוף. הצורך הזה, להמציא גרסאות חדשניות ליצירה כל-כך רווחת, הוא אתגר מעולה לבמאים צעירים ויצירתיים. וכך היה למרבה השמחה אמש (א'), בהפקה שהגיעה לתל אביב מהאופרה המלכותית של דנמרק.
"הספר מסביליה" מתבססת על מחזה אחד מתוך טרילוגיה קלאסית שכתב פייר אוגוסטין בומרשה (1732 – 1799). במרכז כל המחזות מככב פיגרו הערמומי שבפיקחותו שם ללעג את כל האדונים הנפוחים ובתוך-כך חושף את סכלותם מדושנת-העונג של האריסטוקרטים והבורגנים השבעים. שלושת המחזות זכו לכמה וכמה גרסאות אופראיות, בהן כמובן גם האופרה הנהדרת של מוצרט "נישואי פיגרו". על "הספר מסביליה" התחרו שלוש אופרות שנכתבו באותה תקופה פחות או יותר, אך זו של רוסיני גברה על מתחרותיה בענק.
זוג נאהבים ואשמאי זקן אחד
בביתו של ד"ר ברטולו מתגוררת רוזינה - בת-חסותו היפה והצעירה. ברטולו, אשמאי זקן שכמותו, חושק בה ורוצה לשאתה לאישה. אלא שרוזינה הצעירה מתעבת את הגבר המבוגר הקנאי והתאוותן, וליבה נתון לצעיר מסתורי ששר לה סרנדות מתחת לחלון. רק בסוף האופרה היא תגלה שאהובה הוא הרוזן הצעיר אלמוויווה.
ברטולו החשקן כולא את רוזינה בביתו ומתכוון לכפות עליה להינשא לו. אבל פיגרו - הספּר רב-התושייה ועוזרו הנלבב של אלמוויווה, מסכל את מזימתו של ברטולו וממש מתחת לאפו מצליח להשיא את רוזינה לבחיר ליבה. סוף טוב הכל טוב.
כלומר יש לנו כאן קומדית ד'לארטה מובהקת, שנענית לסכמה הקבועה של המחזות האלה: מבוגר סמכותי מונע מזוג אוהבים לממש את אהבתו ורק תחבולותיו של משרת נאמן מאפשרים להם להתגבר על המכשול. אלא שבמאי ההפקה החדשה, מרטין לינגבו (Martin Lyngbo) לא הסתפק בכך והוסיף על הקומדיה דל'ארטה שכבה שלמה – משעשעת ומרנינה בהחלט - של מצבי קומדיה פיזית בסגנונם של באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין.
הוא מיקם את ההתרחשות בתחילת המאה ה-20 ועיצב את הבמה כבתוך מסך של סרט אילם עם כל האלמנטים שהיו אופייניים לקולנוע הזה: סרטים בשחור-לבן, עם זרם אירועים תזזיתי, סצנות סלפסטיק ומוזיקה קצבית שמלווה את הסרט לכל אורכו. ואיך מתרגמים את זה לאופרה? צובעים את הבמה בשחור-לבן-אפור, מעמידים על הבמה פסנתר שמנגן קטעי ליווי (כנהוג בקולנוע האילם), מבליטים את הרגעים הדרמטיים ומייצרים הפקה שכולה רצף מהיר של מעמדי סלפסטיק ומיני-סצנות קומיות, ושום דבר לא נח לרגע.
לשם כך הוסיף הבמאי למחזה דמויות - נוטריון נפוח, גברת צולעת ובתה החמקמקה, ספּר מבולבל – וכולם מייצרים סצנות זעירות בקצב מהיר שלא מותיר דקת מוזיקה ללא התרחשות פיזית כלשהי - פלרטוטים, נפילות, זינוקים והתרסקויות. זה קל תנועה, לא לוקח את עצמו ברצינות ומשעשע.
כולם נהנים ומהנים
דומה שהגרסה של לינגבו הדביקה את כולם בשמחת חיים: למן המנצח, האיטלקי-הבינלאומי אלסנדרו דה מרקי (Alessandro de Marchi) שהניע את התזמורת בדינמיות ערנית והפיק ממנה צליל חמים ומשכנע, ועד לזמרים כולם. אלה – בצד שירה טובה בהחלט - הפגינו יכולת משחק ותנועה מפתיעים ממש. תופעה חריגה למדי בעולם זמרי האופרה. בין אם זו רוזינה המאוד חיננית או ד"ר ברטולו המבוגר ועב הגוף או פיגרו הרזה והגמלוני – כולם נעו בקלילות, וניכר עליהם שהם נהנים בעליל.
מדובר כאמור בהפקה מיובאת, כך שכל תפקידי השירה הגדולים הם על טהרת זמרי חו"ל, גם בקאסט הראשון וגם בשני, ולרובם זו הופעתם הראשונה בישראל.
במופע הבכורה אמש שר, את התפקיד הראשי של פיגרו, זמר הבריטון האמריקני ג'ונתן מיכי (Jonathan Michie) שעוצב במסורת באסטר קיטון: ארשת פנים טראגית וקפואה ובניגוד גמור לה תנועתיות ססגונית. הוא לא זמר גדול, אך בהחלט טוב.
זמרת המצו-סופרן הרוסייה אייגול אחמטשינה (Aigul Akhmetshina) בתפקיד רוזינה נחנה בכל המעלות: גם שרה היטב (כולל כל הקולוראטורות התובעניות של רוסיני), גם משחקת באופן חינני, גם מתנועעת בקלילות וגם נראית מצוין. את אהובה הרוזן אלמוויווה שר זמר הטנור האמריקני בלייק ארון (Aaron Blake) – טנור טוב (אף שמעט לא יציב) וגם הוא כעמיתיו שחקן קומי חביב. זמר הבס-בריטון האיטלקי לוצ'יאנו די פסקואלה (Luciano di Pasquale) היה נהדר בתפקיד ד"ר ברטולו. הוא זמר מצוין, שחקן קומי משובח וכריזמטי. כישורי משחק דומים הפגין גם הבס-בריטון האיטלקי גווידו לוקונסולו (Guido Loconsolo) ששר, עוטה את דמותו של גרושו מרקס, את תפקיד המורה למוזיקה הנכלולי.
שורה תחתונה:
אופרת מופת עם מוזיקה מוכרת ואהובה, בביצוע קליל ומלא שמחת חיים, עם זמרים טובים במופע משעשע וכיפי. מומלץ בחמימות.
