לפחות בחצי מהפרק הראשון של "הסודות של איסטאון" (שעלתה אמש, ב', ב-HOT, yes וסלקום tv), מר, הגיבורה שמגולמת על ידי קייט וינסלט, צולעת. הצליעה שלה הופכת אותה לכבדה אפילו יותר ממה שהייתה מלכתחילה ומבהירה את הדבר הכי משמעותי שאנחנו למדים על הדמות: החיים עוד רגע מכריעים אותה, אם לא הכריעו אותה כבר. מר היא בלשית משטרה בעיירה קטנה בפנסילבניה שבה כולם מכירים את כולם. בפתיחה של הפרק מתקשרת אליה אחת הנשים בעיירה לדווח על מציצן שהסתתר בבית ממול, פשוט כי היא מכירה אותה אישית. אחר כך היא מגיעה לבית שכבר ביקרה בו בעבר - אחיה המכור לסמים של אחת התושבות פרץ לביתה כדי למצוא את מימון המנה הבאה שלו. מר מכירה את שניהם - האח והאחות. בשניהם היא מטפלת באהבה קשוחה.
"הסודות של איסטאון" – טריילר
(באדיבות HBO)
בראד אינגלסבי, יוצר הסדרה, ממשיך להשליך על הצופה את נסיבות החיים העגומות. החיים האישיים של מר, שנושקים לחיים האישיים של שאר תושבי העיירה, הם לא טיול בפארק. הבן שלה התאבד והשאיר אחריו ילד שהיא ושאר בני משפחתה מטפלים בו, הנישואים שלה התפרקו ובעלה לשעבר התארס ועבר לגור מולה, וזה כשברקע מרחפת מעל לעיירה היעלמותה הבלתי פתורה של בחורה צעירה שהייתה מכורה לסמים - תיק שהמשטרה, ובתוכה מר, מתקשים לפתור וספק אם יצליחו. לתוך הקלחת הזאת מושלכת פרשיית רצח טרייה – תושבת העיירה, אישה צעירה ואם לילד שכולם מכירים כמובן, נמצאת מתה בנהר בסוף הפרק הראשון ומר מופקדת על התיק.
למה הכל כל כך רע? ובכן, אינגלסבי אחראי גם על הסרט "הדרך חזרה" בכיכוב בן אפלק, שיצא לאקרנים במרץ 2020, ואם אתם הייתם מוציאים סרט בדיוק כשבתי הקולנוע נסגרים בעקבות נגיף מסתורי שמתפשט בעולם - גם אתם הייתם חשים את משא האומללות על כתפיכם. סתם. למעשה, צילומי "הסודות של איסטאון" החלו בסתיו שקדם להתפרצות המגיפה וגם הם, כמו הפקות רבות אחרות, הופסקו בעקבות הקורונה ונמשכו מאוחר יותר. אבל החיים, מתברר, היו קשים כבר קודם (לפחות על פי צפייה בחמישה מתוך שבעת הפרקים שנשלחו לביקורת).
על פניו, "הסודות של איסטאון" מכילה את כל החשודים הרגילים - תעלומת רצח של אישה צעירה, עיירה אפורה ומייאשת, בלש שמגיע מבחוץ ומתקשה לזכות באמון הבלשית המקומית. כל אלה מייצרים נרטיב צפוי למדי, וחייבים להודות - תעלומת הפשע בסדרה היא לא מופת של כתיבה מעודנת או מרובת ניואנסים. היא מתקדמת באופן גס, בוטה והיא בהחלט לא החלק המוצלח בסדרה. המרקם החברתי של תושבי העיר - היחסים בין מר לחברות שלה, המשפחה שמתגוררת איתה (אמא שלה, הבת שלה ובן הדוד שלה, הכומר המקומי), הבלש שנכפה עליה (אוון פיטרס) והיחסים הרומנטיים שנרקמים בינה ובין ריצ'ארד ריאן (גאי פירס), סופר שנקלע לאזור, הוא זה שהופך את הקרביים של הצופה, במובן החיובי של המילה.
לא פשוט להיות מר שיאן. החיים שלה הם ממש לא להיט - הכל מתיש, תובעני, מדכא. מטאפורית, היא ממש זקוקה לשנ"צ טובה. אבל קייט וינסלט נושאת על גבה את כל המשא הזה ואפילו משאירה מקום לעוד. המשחק שלה מפיח חיים בדמות שבכל סיטואציה אחרת הייתם מעדיפים לחסוך מעצמכם, אלא אם כן אתם סאקרים של ייסורים. היא טווה זהב מהטקסטים שנכתבו עבורה וגורמת לעלילות המשנה שקשורות אליה להתעלות על תעלומת הרצח המרכזית. בסיוע ליהוקים מוצלחים לא פחות של דמויות המשנה, היא הופכת את מערכות היחסים לחשובות ומתגמלות יותר מפיצוח התיק. הצפייה במר של וינסלט מעניקה ל"סודות של איסטאון" עומק ומאפשרת להתמסר אליה ולאספקטים האנושיים החומלים שלה מבלי לשקוע בדיכאון, ואפילו אם זאת לא הקורונה שהחזירה את וינסלט לטלוויזיה, זוהי עוד הוכחה שהמסך הקטן הוא ביתם האמיתי של כוכבי הקולנוע הגדולים באמת.
