גם אם העולם יתהפך, הגיהנום יקפא, המדינה תבער והמדוזות יתנפחו לגודל של פיל וילמדו לעוף (2020 עוד לא נגמרה, להזכירכם) - יש דברים שלא ישתנו. כלומר, כל עוד נמשיך לדבוק בהם חזק-חזק ולא נרפה. כזה הוא גם המנהג לקרוא ביום כיפור. המוסחים בקלות, מסיימים ספר עב כרס שהתחילו ביום כיפור שעבר, בעוד שהזריזים יכולים לגמוע שלושה ספרים חדשים תוך יומיים. להלן כמה ספרים - כולם ספרי מקור, וכולם מהחודשים האחרונים - שכדאי לכם להשיג רגע לפני שהכל נגמר. קריאה מהנה.
"מנהרות" - רותו מודן
כבר מזמן אנחנו יודעים שהדבר הזה, שבמשך שנים קראנו לו "קומיקס", יכול להיקרא גם "רומן גרפי", ולתת קרב הגון לרומן הטקסטואלי, המוכר יותר. ומי שהצליחה לכבוש את התחום ולפרוץ עמו לקדמת הבמה (או לפחות לקבל מקום טוב בחלון הראווה) היא המאיירת רותו מודן, שמשנה לשנה שמה נעשה מוכר יותר, כמעט כמו הסגנון האמנותי שלה. בספרה החדש, "מנהרות" (הוצאת כתר) שמגיע אחרי "קרוב רחוק" ו"הנכס", הגיבורה היא נילי ברושי - בתו של ארכיאולוג דמנטי - שמחליטה לקחת בידיים את הכבוד המשפחתי, ומגיעה לאתר החפירה הנטוש כדי להמשיך את עבודתו. מפה לשם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני קופץ לבקר ולהזכיר שהוא קיים, המסורת היהודית מוכיחה שקשה מאוד לחמוק ממנה - אפילו אם קצת מנסים - והיסטוריה, פוליטיקה ואפילו פשע נשזרים זה בזה בתוך העלילה. האיורים של מודן, כתמיד, כובשים את הלב והעין.
"מה שאבד בזמן" - נורית גרץ
בפתיחת התענוג הספרותי הזה מופיע ציטוט של עמוס עוז מתוך שיחה פרטית מוקלטת עם נורית גרץ. "אני שוכח שכל יום אני שוכח", הוא אומר לה, ואחר כך מוסיף: "כל מה שאני עושה זה בשביל שלא יישכח". הספר הזה הוא רומן אוטוביוגרפי על יחסיהם של נורית גרץ וחברה הקרוב, הסופר עמוס עוז, שהלך לעולמו בסוף 2018. וכך הספר הזה (שראה אור בהוצאת כנרת זמורה-דביר) חוזר לחילופי המילים, המחוות והמפגשים ביניהם במשך עשרות שונים, עד מותו. כמו בספריה הקודמים של גרץ, "אל מה שנמוג", "על דעת עצמו" ו"ים ביני ובינך", גם כאן הקוראים לומדים שלעתים ספרות משמעה תיעוד ותיעוד משמעו ספרות. "מכל מה שאת יודעת עליי היית יכולה לכתוב ביוגרפיה שלי", אמר עוז. חלף הזמן, וגרץ ישבה וכתבה.
"שירי עזובה לאהבה" - ישראל דדון
חובבי השירה ישמחו לדעת שהמשורר ישראל דדון מוציא ספר ראשון. מי שזכה לחשיפה ראשונה כחלק מחבורת ערספואטיקה, יצא מזמן לדרך עצמאית, והוכיח שיש לו קול ייחודי: אמיץ, מסעיר, מטלטל - ודיבורי. השירים של דדון נפתחים מיד, כמו סכין קפיצית, וננעצים בבטן. ובכל זאת, יש בהם גם רגעים של רוך ונחמה. "אח יא אמא / ואם הייתי יכול הייתי מת לך בבטן עוד לפני שנולדתי / אבל הייתי עסוק במלאכים שלימדו אותי תורה ששכחתי / ואת היית עסוקה בלהאמין שמעכשיו יהיה אחרת ובאמת היה", הוא כותב בפתח שירו "לאמא מישראל". מי שמחפש שירה עוצמתית ובועטת - ישלח ידו אל הספר (הוצאת הליקון).
"השושבין" - סביון ליברכט
מיכה, סופר צללים שחי בלוס אנג'לס, מקבל הזמנה לשוב למולדתו הנעזבת, ישראל. שם הוא פוגש את אדלה, שנישאה לפני שנים לדודו. הוא מצפה לפגוש את אותה נערה ענייה שזכר, יתומה ודלת אמצעים, ומגלה אישה שחייה התהפכו מקצה לקצה. כפי שציפיתם, בסוף הספר מצפה התפתחות עניינים בלתי צפויה. ב"השושבין", סביון ליברכט, שהוציאה תחת ידיה עד היום שורה ארוכה של ספרים, מחזות ותסריטים, מעניקה לקהל הישראלי עוד סיפור קולח, שתוכלו לקרוא תוך יום (הוצאת כתר).
"שבילי המיינדפולנס: מרחי תרגול ביומיום" בעריכת מתי ליבליך
עדיין לא יודעים מה זה מיינדפולנס? אין סיבה להתבייש. אף פעם לא מאוחר להכיר, ולשקול להצטרף לטרנד. בקצרה ובפשטות, מיינדפולנס לוקח כמה מהעקרונות הבולטים של היוגה - ומשיל מאליה את ההבטים הרוחניים יותר של הבודהיזם. בשיטה הזו - מין עיבוד מערבי לחוכמת המזרח - המתרגלים לומדים להתבונן ביחסיהם עם עצמם ועם הסביבה, בלי הפרעות - ובשאיפה ללמוד כיצד להיגמל מהסחות הדעת הבלתי פוסקות, שכולנו מכורים אליהן בעידן הנוכחי. הספר (בהוצאת כתר) מאגד טקסטים מאת מנחים מנוסים במיינדפולנס ומלמד את הקורא כיצד לתרגל את השיטה בחיי היומיום. ואיזה יום בשנה טוב יותר על מנת להתחיל מאשר יום כיפור?
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" - יניב איצקוביץ'
המותחן החדש של יניב איצקוביץ' (בהוצאת מודן) מתחיל בפקולטה לרפואה של הטכניון. מתגלה שם גופה אחת יותר מדי. מאיפה היא הגיעה? פרשיית הרצח הזו משתלטת על תודעתה וחייה של חוקרת המשטרה איריס אברמוב, שמבקביל מנסה גם להתגרש כמו שצריך - פרויקט מסובך לא פחות. סיפורה מצטלב גם עם זו של עידן, נער שמצטרף לקומונה מסוגרת לאחר שהוא בורח ממשפחתו, בנקאי מתוסכל ונקמני בשם נח ובנו יותם, שהגעגועים לאימו המתה אינו מרפים ממנו. כולם אבודים, כולם מחפשים ישועה וכולם מגלים כי על אף הבדידות המתגנבת, הם לא לבד בעולם.
"רשומון מרוקאי" - שרון אריק כהן
נסו לחשוב בכנות: מתי לאחרונה קראתם פואמה עברית מקורית? הנה ההזדמנות שלכם. בספרו החדש - תזהו אותו לפי האצטרובל הגדול על העטיפה - המשורר שרון אריק כהן מגולל את קורות משפחתן, שעלתה לישראל ממרוקו, לאורך ארבעה דורות - 91 שנים של סיפורים, סודות, תלאות ומסורות - ושוזר פנימה את סיפורו האישי. חלק מהקטעים בספר מופיעים גם במרוקאית. ככה זה מתחיל: "למשפחה המגלה כה מעט / החלטתי אני לספר / הכל. / הרמת הכוסית האחרונה של רבקה אלקבץ / הייתה לחיי המוות./ לבדה, / ללא ברכה מקדימה / וללא הסכמה. / לגימה בודדה / חרכה את גרונה / התאבדותה של סבתי: / חישוב מסלול מחדש / לארבעה דורות" (הוצאת אני).
"לוחמות המוסד: הנשים בלב המבצעים הגדולים" - מיכאל בר-זהר וניסים משעל
מערכת הביטחון של מדינת ישראל - ושל כל מדינה, בעצם - היא גברית ברובה. מלמעלה עד למטה, מהפיון הפשוט ועד הגנרל - אנחנו מדמיינים דבר אחד: גברים עם אקדחים בחגורות. זה, כמובן, נכון רק בהכללה - בעוד שבפועל, שום גוף בטחוני רציני לא יוצא לדרך בלי כמה לוחמות, סוכנות חשאיות ויועצות סתרים. הספר "לוחמות המוסד" מבקש לנפץ בדיוק את האשליה מלאת הטסטוסטרון הזו, ומציג בפנינו את דמויותיהן של לוחמות המוסד. מהזכרונות של "יולנה" מהמשימה החשאית בחצרו של המלך פארוק במצרים ועד לאילו של "דינה" על סף הארכיון הגרעיני באיראן. המשותף לכולן? הסיפורים שלהם סוף סוף הותרו לפרסום. את הספר (שראה אור בידיעות ספרים) כתבו העיתונאי ניסים משעל ופרופ' מיכאל בר-זהר, ח"כ לשעבר ומומחה בתחום הריגול.
"הו! - מהי ספרות?"
כתב העת הספרותי "הו!" הפך בהדרגה לאחד הוותיקים, העקביים והמשפיעים המתפרסמים במחוזותינו. המדבר הספרותי שלנו צחיח למדי, ו"הו!" הוא כמעין נווה מדבר של חרוז, משקל, שירה חופשית - וכן דיונים ספרותיים, פילוסופיים והיסטוריוגרפיים. הגיליון החדש של "הו!" חוזר לשאלה הכי בסיסית שיש - "מהי ספרות", בהשראת כנס שנערך לפני מספר חודשים בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב. הוא כולל טקסטים מסקרנים ומעוררי מחשבה מאת שורה ארוכה של חוקרי ספרות ישראלים (אם נזכיר אחד, ניאלץ להשמיט עשרות), לצד אוסף שירים שהעורך דורי מנור מכנה "מצעד הלהיטים של 'הו!'". הגיליון כולל גם שלושה פרסומים אחרונים מאת מספר כותבים שמלרבה העצב, נפרדנו מהם בחודשים האחרונים: נעמה צאל ז"ל, זאב שטרנהל ז"ל וסמדר שיפמן ז"ל.
"גרנטה - חללי מבוכה"
ועוד המלצה על גיליון של כתב עת, כיוון שהם פשוט לא זוכים לחשיפה מספיקה בשיח הישראלי. הגיליון העשירי של "גרנטה" הישראלי - שלוחה של כתב העת הבינלאומי המשובח - הוקדש לנושא יוצא דופן. כל כך יוצא דופן, שכנראה לה שמעתם עליו מעולם: "חללי מבוכה". העורכת מירה רשתי מזמינה את הקוראים "לשוב ולדמיין יחידת זמן מעבר המאופיינת במצב של אי-נוחות, לעתים בושה, מצב שבו התנועה מוגבלת, וההתבוננות נוטה פנימה, ללא מטרה או כיוון", והגיליון מביא למעלה מ-20 סיפורים קצרים, ממוארים ורשימות ברוח הזה. נשמע רלוונטי? ובכן, מדובר בעצם במעשה נבואי. הגיליון של גרנטה יצא ממש בסוף השנה הלועזית שעברה, רגע לפני שהמרחב החיצוני נטרק בפנינו בחסות המגפה.
