כנהוג בכתבות על סדרת הקאלט "אחד העם 1", נפתח בדבר המבקר על הסדרה כפי שפורסם בזמן אמת: "זו גיחתו המסויטת של הפרדי קרוגר מגויד הזרועות, הרודף את הקומדיה הישראלית לדורותיה: ההומור העדתי המיושן של מבטאים, קללות, עלבונות, גברים בפאות נשים ופרכוסים גופניים" (רענן שקד, "ידיעות אחרונות", 2003), ושנה מאוחר יותר: "סדרה מה שנקרא צבעונית, להלן מורכבת מקלישאות קרטון מנופחות ומאוסות של מציאות ישראלית צפויה ונטולת ניואנסים. המזרחי, הדתי, אשתו האילמת. הומו מחומצן. קוסמטיקאית מהבולה. ילדה מהבולה. צפונית מהבולה. סתם מהבולה" (שקד, ידיעות אחרונות, 2004).
זאת חוכמה קטנה מאוד להזדקף היום, עם תבונת הבדיעבד שלנו, ולתהות "איך לא קלטתם את זה אז?" - מה גם שאלה לא היו רק המבקרים אלא גם הצופים, שלא הטריחו את עצמם לצפייה בסדרה בזמן אמת, אלא רק כמה שנים טובות מאוחר יותר. כך או כך, המקרה של "אחד העם 1" הוא דוגמה מרתקת לסדרה נישתית שאיש לא ייחס לה חשיבות כששודרה, אבל בחלוף הזמן נולדה מחדש כקאלט מצוטט, אהוב וקונצנזואלי, עד כדי כך שהיא הוחזרה לסדרת המשך (ובשנה שעברה אף זכתה לפרק ג', "הנוכלות", שעלתה ב-yes).
בשנת 2002 הסתיימה ברשת העונה הבודדה של "שידורי המהפכה", שהפכה לקאלט עוד בחייה. הציפיות של בכירי הזכיינית לעונה נוספת לא נענו, אסי וגורי נפרדו איש איש לדרכו והמשבצת שהתפנתה בלוח השידורים חיפשה דיירים חדשים. ארז בן הרוש היה אז אחרי "שוטטות", יהי זכרה ברוך, עוד סדרה שהקדימה את זמנה. היא הייתה הקלף היחיד בחפיסה של בן הרוש, כשהציע לרשת סדרה חדשה ואמורפית. לא בדיוק אס, אבל בכל זאת ניתן לו קרדיט על עשייה כלשהי, והטיימינג שיחק כאמור לידיו כשברשת חשו צורך דחוף להחליף את "שידורי המהפכה" במשהו שיקסום לאותו קהל יעד. הנכונות להמר שוב על רעיון חדש ולא שבלוני יצרה חלון הזדמנויות עבור בן הרוש ולהקתו.
אבות אבותיה של "אחד העם 1" נבראו קצת קודם, עוד במהלך צילומי "שוטטות", כשבן הרוש ואורי גוטליב המשועממים העבירו את הזמן בין הטייקים באלתור דמויות. "ראובן נולד שם, בעצם", משחזר בן הרוש בשיחה עם ynet. "הוא היה אחד משני אחים שדיברו אותו הדבר. הייתה להם חברת בנייה כושלת והם כל הזמן היו אומרים דברים כמו 'קונסטרוקציות' ו'ציוד הידראולי כבד', זה הצחיק אותנו". מכיוון שגוטליב ובן הרוש היו יחידת בידור אוטרקית שסיפקה בעיקר את עצמה, הגגים צברו תאוצה. "עמרם גם נולד שם", ממשיך בן הרוש. "הייתה לי פיקסציה על המילה 'לבן', אני לא זוכר למה אבל כל הזמן אמרתי 'לבן, איזה כיף שהכל לבן', ככה זה התחיל". בעונה השנייה הצטרפה גם יפית, שהייתה בעצם הגרסה הנשית של שריקי, הדמות שגילם בן הרוש ב"שוטטות". יעל פוליאקוב, שהשתתפה בעונה השנייה של הסדרה כסלבריטאית אורחת, אימצה את שריקי כאח ויחד איתו את ההגייה ואוצר המילים של האיש.
בימי פוסט "שוטטות" החבורה התנקזה לגג תל אביבי כלשהו, והמשיכה את אותם הקטעים - רק בלי המצלמה. אל בן הרוש, גוטליב ופוליאקוב הצטרף אילן פלד, שגילם את מנהל הלהקה של "היי פייב" באחד הפרקים בסדרה, ושם נולד החיבור בינו לבין פוליאקוב שזכה לשלל ביטויים קאמפיים בהמשך. פלד הביא איתו את ענת מגן שבו, ששיחקה איתו ב"דומינו". אף אחד לא ישב וכתב מערכונים או ראשי פרקים אבל הדמויות הלכו והתעבו, כשכל אחד מטפח את הדמות שלו ומוסיף לה רבדים וז'רגון משלה. אחרי כמה חודשים הייתה לבן הרוש מה שהוא מכנה "התחלה של נייר", שנשלף כשרשת חיפשו את הלהיט הבא.
12 צפייה בגלריה
נפגשו על גגות תל אביביים וטיפחו את הדמויות שלהם. ענת מגן שבו בתפקיד בת חן, מתוך "אחד העם 1"
(צילום מסך, רשת)
להגיד שהקריאה הראשונה נכשלה יהיה אנדרסטייטמנט. "הם לא צחקו", מודה בן הרוש. "הייתה דממה בחדר. הגענו רק עם הדמויות בשלב ההוא - לא היה בניין, לא הייתה מסגרת, כל אחד הביא את הדמות מהקישקע ומזרם התודעה שלו. פשוט ידענו שיש לנו דמויות טובות וניסינו ליצור אינטראקציות ביניהן". השאלה הראשונה של האנשים מרשת הייתה "איך בדיוק זה אמור להצחיק את צופי ערוץ 2?". תשובתו של בן הרוש - "אני חושב שזה מצחיק" - לא לגמרי הניחה את דעתם, אבל הזמן דחק ופיילוט אושר. בשלב הזה נאלצו הדמויות להתכנס לקונספט מוגדר, וככה נולד הבניין באחד העם 1.
"אני גדלתי בבניין די דומה, בבניין רכבת בראשון לציון", מסביר בן הרוש. "היה לנו שם עמרם, מן עבריין עם מלא ילדים, והיה לנו קיפניס, איש מוזר, כנראה ניצול שואה, שלא באמת תפקד. הייתה משפחה של הודים בבניין שלנו ומבחינתנו הם היו 'השחורים', כי עוד לא היו אתיופים. היו רוסים ורומנים והונגרים, אז הרומנים שנאו את הרוסים, שתיעבו את ההונגרים, והמרוקאים את הטוניסאים כי הם מעתיקים מהם, והטריפולטאים בכלל לא נחשבים. זה כל הזמן היה בשיח. מגדל בבל ברמת אליהו".
כשהדמויות זווגו אחת לשנייה כדי לקיים את מערכת היחסים העדינה והמורכבת של דיירי בניין, מירי הוצמדה בטעות לראובן, שהיה אז עדיין בשיא כושרו הגופני. האג'נדה לפיה הסדרה חובטת בכל המגזרים ללא הבדלי דת, גזע ופאה עוד לא נוסחה במפורש, אבל כבר היתה חלק מה-DNA של של הסדרה. "תוך כדי כתיבה הבנו שמירי צריכה לבעוט בראובן, אז הלכנו למקום הכי גס והכי בוטה - והפכנו אותו לנכה", מסביר בן הרוש. "הקומדיה שלנו הייתה מאוד Rare. צוחקים על כל פלח אוכלוסייה אפשרי בפנים, ובלי להתנצל".
יהודית, אשתו האילמת של עמרם, לא הייתה אמורה להיות חלק מהסדרה. "היא נולדה כשחיפשנו ניצבים ויום אחד הגיעה יהודית אוחיון מאיזו סוכנות. היא ישבה ודיברה, סיפרה לנו שהיא הייתה פעם מלכת היופי של בת ים וקרעה אותנו מצחוק. באותו הרגע הבנו שהיא אשתו של עמרם. הכותבים אמרו 'אבל לא כתבנו אותה ואנחנו שבועיים לפני הצילומים', אז אמרתי להם 'היא לא מדברת! זה כל היופי. זאת ההשפטה שעמרם מפעיל עליה. זאת דמות שלא תדבר, רק תהנהן".
12 צפייה בגלריה
"היא סיפרה לנו שהייתה פעם מלכת היופי של בת ים וקרעה אותנו מצחוק". יהודית אוחיון בתפקיד יהודית, מתוך "אחד העם 1"
(צילום מסך, רשת)
נציגת אשכנז הייתה ראש ועד הבניין, שולה נמירוביץ' נמיר, ועל תקן השליחה של העם היהודי אשר בוואלי בלוס אנג'לס הייתה תקווה, אחותה של מירי (פוליאקוב). הייתה כמובן גם אילנית הקוסמטיקאית, הילדה בת חן וליליאן שהייתה האם החד הורית הרוחנית והנאורה (את כולן גילמה מגן שבו). התווספו אליהן מר בראון הסיעודי והמטפלת הקולומביאנית הלא חוקית שלו, ריביירה (פלד), שהפתיעו בסדרת מערכונים קורעי לב; חן ומיה המוכרים גם כ"נושי" ו"נוני"; קיפניס הקשיש הערירי; אווה וחייקה - קשישות בנות 90 שהפאקטים של הטיים גמרו להן על הקול, ועוד. "דמויות זה כל מה שהיה לנו, וזה מה שהצחיק אותנו", מחדד בן הרוש. "בעונה השנייה הבנו לאיזה עולם אנחנו נכנסים ושמתחת לכל זה מבעבע משהו יותר כבד, אבל לפני הכל הגענו נטו מהצחקות, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי לדפוק חשבון".
"לא היה להם כוח להתמודד, הם אמרו 'תעשו מה שאתם רוצים'"
לדברי בן הרוש, הפקת הסדרה התקדמה במהירות. "בתפקיד שלי ברשת (סמנכ"ל תוכן בדימוס, ס"ש) ראיתי כמה זמן אנשים עובדים על סדרה, זה יכול לקחת שנים. אנחנו גיבשנו קבוצת כתיבה ותוך עשרה חודשים הסדרה כבר הייתה באוויר, לא היה זמן להתבחבש". הוא חבר לניר ארז ויחד הם הניעו את תהליך הכתיבה, אבל מה שהצחיק את בן הרוש ולהקתו לא הצחיק, כאמור, את המבקרים. "פירקו לנו את הצורה. ברשת כל הזמן ניסו לצנזר, אמרו לנו 'אולי תוותרו על המערכון הזה, זה לא לעניין, לא מדברים ככה'. העירו לנו על טעויות בעברית ועל ע' ו-ח'. ברור שמירי הופכת את ה-כ' ל-ח'! זאת הקומדיה! להשטיח את זה למשהו מצומצם של טעות בעברית...היו כל כך הרבה ויכוחים וקשיים ואני מודה שאם לא הייתי מתיש אותם בחזרה - הם היו מסרסים את זה. לשמחתי לא היה להם כוח להתמודד עם כמות הטענות הנגדיות שלי אז הם אמרו 'תעשו מה שאתם רוצים'".
12 צפייה בגלריה
"ברור שמירי הופכת את ה-כ' ל-ח'! זאת הקומדיה!". אילן פלד בדמות מירי פסקל, מתוך "אחד העם 1"
(צילום מסך, רשת)
"הם היו גאונים, הדמויות היו מטורפות", מוסיף במאי העונה הראשונה, דני סירקין ("טהרן"), "אבל האמת היא שלא הייתי סגור עד הסוף על התסריטים. אני חושב שמה שקרה לאנשים - שהם הבינו אותה רק בדיעבד - קרה גם לי. הבנתי מה אני עושה אבל לא הייתי בטוח אם מה שאני עושה טוב או לא טוב. הרגשתי על קרקע לא בטוחה".
גם בחלוף הזמן, לאחר שכבר צולמו שמונת הפרקים שהרכיבו את העונה הראשונה, בן הרוש המשיך להתקשות להסביר לאנשי רשת מה בקרנבל שלו ושל החברים שלו אמור להצחיק את צופי הערוץ. בהיעדר רפרנס מוכר הוא ניסה להיעזר במקורות זרים. סדרה בשם The League of Gentlemen, שעלתה בבריטניה בשנת 1999, הכילה אלמנטים דומים ובאופן מוזר עוררה תגובות זהות לאלה של "אחד העם 1". ארבעת הכותבים של הסדרה, ששודרה ב-BBC Two, גילמו את עשרות הדמויות שהתגוררו בעיר הפיקטיבית רויסטון ואסי. הם התאפיינו בשלל סוגים של התנהגות בהמית ומיזנטרופית - בעלי חנות שונאי זרים, וטרינר שנהג להרוג את בעלי החיים שטיפל בהם, מנהלת מרכז משאבי אנוש ששנאה את האנשים שסיפקה להם שירות. המערכונים היו כמעט נטולי עלילה ובעיקר התמקדו באפיון הדמויות. "הסחלה של אנגליה", הסביר בן הרוש, "היה לזה כוח ורציתי להראות לרשת שדבר כזה מתרחש גם בעולם, שזה הכיוון".
"אני לא יודע למה בעצם ההומור הזה לא נקלט", הוא מוסיף, "אני מבין שכשבאים בגסות וההומור לא מעודן ואנין, וזה לא מערכון עם התנהלות נרטיבית של תסריט שנגמרת בפאנץ' שסוגר הכל, או עם איזה מסר - אז זה חסר. מצד שני, אני חושב שהמערכונים האלה כן התכנסו לסוג של אמירה, גם אם היא היתה בוטה. זה כמו להגיד 'תתעוררו, אתם לא רואים שזה כאן, לידכם? אתם אולי מספרים לעצמכם שכבר אין ישראל השנייה אבל היא פה והיא בועטת'. כש'משפחת זגורי' הגיעה אנשים אמרו 'מי בכלל מדבר במרוקאית?', וכש'שנות ה-80' הגיעה לרשת עפו עליי בתחנה, שזה עולם שכבר לא קיים. אז יש, זה קיים. יש עם שלם שחי את זה. ב'שנות ה-80' זה טופל בחמלה ואצלנו זה התפרש כלגלוג, גזענות, שנאת זרים, שנאת נשים, גייז, עדות, אשכנזים, מלחמת עולמות. אנחנו בעטנו בזה".
המפיקים יואב גרוס ויריב יפת מצאו וילה ברמת גן שעמדה לפני פירוק והפכו אותה לסט צילומים. כל חלל בווילה נבנה כך שייראה כמו חדר בדירה אחרת בבניין. "צילמנו מאוד מהר", משחזר בן הרוש. "לא היו הרבה טייקים כי אילן הוא לא בן אדם שנותן טייקים. כל טייק שלו זה מאסטרפיס ויאללה, לפרינט". בניגוד לסטנדרט שהיה נהוג אז, לצלם קומדיה עם מצלמה אחת, ההפקה הלכה מראש על שתיים-שלוש מצלמות שעבדו בו זמנית מהפחד לפספס שוטים טובים "וכי אילן ויעל אומרים לך באמצע טייק 'זין, נגמר, עזוב אותי'. אנשים מאוד קלאס", צוחק בן הרוש.
12 צפייה בגלריה
"כשהם היו נכנסים לדמות היה ביניהם קסם חנוך לויני כמעט". פלד וגוטליב בתפקיד מירי וראובן, מתוך "אחד העם 1"
(צילום: יוני המנחם)
התחושה על הסט הייתה שהקטעים מהגג ממשיכים, עם הבדל אחד - המצלמה עובדת. "היו אנשים שנאלצנו להעיף מהסט כי הם צחקו. צלם שהפסיק לתפקד והעמדנו חצובה במקומו". באופן טבעי הבימוי השאיר מרווח לא מבוטל לאלתורים. גם בסוף המערכון המצלמה המשיכה לצלם, "והקטעים הכי טובים יצאו משם", מתמוגג בן הרוש. "ה'אתה מתחיל איתי' של מירי זאת הרפטטיביות של אילן. זה כתוב בתסריט כשורה אחת או שתיים אבל הוא מושך את זה ומושך - בצילומים זה כמובן היה הרבה יותר ארוך - כי זה עובד ואנחנו יודעים שיש פה משהו מצחיק. או במערכונים של ועד הבית, שהיו סיוט הפקתי כי היו בהם הרבה דאבלים, שחקן שמגלם שתי דמויות. התסריט היה גולמי אבל כשאילן ואורי היו נכנסים לדמויות של מירי וראובן היה ביניהם קסם חנוך לויני כמעט. מן עליבות יפה שלוקחת את הטקסט למקום אחר, ואנחנו היינו בוכים. שניהם היו מאלתרים הכי הרבה, כי אורי לא זוכר טקסטים".
"היתה ריביירה, הדמות של העובדת הזרה שאילן עשה", מוסיף סירקין, "אני זוכר את זה כאחד הדברים הכי יפים שיצא לי לביים ולראות. זה היה מצחיק, אבל מתחת לזה היו מערכות יחסים אכזריות. מה ששנאתי לביים זה את אסיפות הדיירים במקלט. כולם נפגשים אז הם ישר מתחילים לצחוק, וכשיעל מתחילה לצחוק אי אפשר לעצור אותה. יושבים ומחכים שעה עד שהיא תגמור. במובן מסוים נאלצתי להיות המבוגר האחראי. היה כמובן את ארז, אבל הוא היה גם שחקן. אז כשהוא לא שיחק הוא היה המבוגר, אבל כשהוא שיחק - הוא הפך להיות אידיוט כמו כולם. זה היה הבייבי שלו, לגמרי".
12 צפייה בגלריה
"כשהוא שיחק הוא הפך להיות אידיוט כמו כולם". בן הרוש מתוך "אחד העם 1"
(צילום מסך, רשת)
"הסדרה נעלמה קצת מהר. כשהיא חזרה והתחילה לתפוס - הופתענו"
הפרויקט זכה לשם "אחד העם 1" - כתובת שהיא גם אמירה על האנשים שגרים בה, "במובן של האיש הממוצע, בגובה העיניים", מבהיר בן הרוש. תוך כדי עריכת העונה הראשונה רשת כבר הזמינה את העונה השנייה, "אבל לא בגלל שאהבו, פשוט היה להם צורך בלוח השידורים. היה חור", ממשיך בן הרוש. "וגם הרייטינג לא היה משהו. לא הרגשנו כלום מהרחוב, חברים הגיבו פה ושם אבל זה לא תפס". ובכל זאת, בעונה השנייה התגרען הקונספט קצת יותר. "נוצרו המונולוגים של שולה, שהיה לה ערוץ טלוויזיה במעגל סגור בבניין ודרכה העברנו מסרים", הוא מספר, ואכן - איש לא ניצל מהפה ג'ורה של שולה נמירוביץ'. נאמנה לאינטרסים שלה היא הקיאה על שחורים, לסביות, ערבים, דתיים וראובן.
"הכתיבה השתכללה קצת כי הכרנו יותר טוב את הדמויות. הקצנו את מאבק הקאסטות בין מירי לאילנית – העובדה שמירי מרגישה נעלה על אילנית, שהיא אומרת לה שהיא עממית, מאוד הצחיקה אותנו. כי גם בשכבות הכי נמוכות, אם זה עדתי או סוציו-אקונומי, תמיד יש עוד קאסטה. אף אחד לא ייתן לשני לנשום אם הוא יכול להרגיש מעליו. בגלל זה אילן החליט שמירי פקחית, כי יש משהו באיש הקטן הזה שיש לו לרגע את הכוח, שהוא יכול לתקוע אותך. מירי יכלה להתעמר באנשים מהמקום הנמוך שלה כי היה לה את הטייטל".
12 צפייה בגלריה
"יכלה להתעמר באנשים מהמקום הנמוך שלה כי היה לה את טייטל הפקחית". אילן פלד בדמות מירי פסקל, מתוך "אחד העם 101"
(צילום: ינאי יחיאל)
העונה השנייה של "אחד העם 1", ששודרה בסמוך לראשונה, נמוגה עם סיומה ולא הותירה עקבות. "אנחנו דווקא רצינו עוד עונה אבל רשת לא רצו והביקורות לא היו משהו, אז היה מן ייאוש כזה. זה לא תפס ועזבנו את זה". החבורה התפרקה וכל אחד הלך לעיסוקיו. "התחושה שלי הייתה שזה נעלם קצת מהר", משחזר סירקין. "כשזה חזר והתחיל לתפוס זה הפתיע אותי מאוד, וזה ממשיך להפתיע אותי עד היום. עשיתי מאז הרבה דברים בטלוויזיה, וכשאני מספר עליהם לאנשים אני יודע שמבין כל הפרויקטים מה שכולם ראו בסוף זה 'אחד העם 1'".
אבל מה שלא עשתה הטלוויזיה עשה האח הקטן ורחב האופקים שלה, האינטרנט. שלוש שנים מאוחר יותר, כשרשת העלתה את הפרקים לאתר שלה, התלהטו מחדש הרמצים, הפכו ללהבה והוכיחו ש"אחד העם 1" לא גוועה מעולם - היא רק לקחה קצת זמן לעצמה. בן הרוש מצא את עצמו "מוטרד בצורה חיובית" על ידי אנשים שעצרו אותו ברחוב. הוא החל לשמוע אנשים מדברים כמו מירי, עמרם ואילנית, הקצח חזר לאופנה, עיתונאים מתחילים להתעניין, ערבי הקרנות מחתרתיים מתארגנים ושבי גביזון, שעבד אז בתוכן ברשת, מציע לו להעלות עונה נוספת - אבל בכיוון אחר.
ב-2010, שבע שנים אחרי העונה השנייה, יצאה לדרך "אחד העם 101" בכיכובה המובהק של מירי, הנובורישית החדשה. ולא רק מירי מתפננת על הכסף אלא גם העונה עצמה, שכיאה למעמדה, זוכה הפעם בתקציב מפואר יחסית לעונות שקדמו לה. "לא היה קל לקבץ את כולם", מודה בן הרוש. "כולם שמחו לעשות את זה אבל היה צריך להחיות משהו רדום. מצד שני, ברגע שיש תאריך ומתחילים לכתוב ועושים קריאות - אז מתחילה החגיגה. היו המון דברים הזויים על הסט, אבל '101' לא היתה גולמית כמו 'אחד העם 1'. שם היה משהו מאוד ראשוני ומחוספס, ו'101' כבר הייתה יותר עשויה - ובקומדיה זה לפעמים סוג של חיסרון". החידוש הביא לעולם דמות חדשה - חבשוש, הקולגה של מירי מהפיקוח העירוני. חבשוש, כמו רוב הדברים הטובים בעולם, נולד בטעות. הוא היה אמור להיות ארמונד, עובד תברואה שנוהג במכונות המרעישות שמנקות את הרחוב שלכם בארבע בבוקר. מדי פעם, הוא ומירי היו עושים קפה בזמן שאחת מהמכונות האלה עבדה - ובגלל הרעש העצום אי אפשר היה לשמוע מילה. "שתי דקות הם רבים ומדברים ואז היא קמה והולכת, אבל לא שומעים כלום", צוחק בן הרוש. "אבל היו עניינים עם העירייה ואי אפשר היה לנסוע על המכונה הזאת, אז ירדנו מהמכונה והבדיחה הלכה".
אבל הפאה של ארמונד הגיעה. יותר נכון, הפאה הלא נכונה. "לארמונד היה אמור להיות שיער מדובלל כזה", אומר בן הרוש, "אז חיברנו לפאה שיניים שהיו מסצנה אחרת, ובראש שלי הייתה דמות של איש שהכרתי כשהייתי שחקן בקאמרי, שכשהיינו יורדים לאכול שווראמה הוא היה עומד כזה ואומר 'צ'ה יכול לקנות לי חצי מנה?'. ואחרי שהיית קונה לו הוא היה אומר 'אפשר גם שתייה?'. והוא היה איש חמוד. אז לא שמנו עליו פוקוס, לא ידענו אם יאהבו אותו. אבל זה עבד".
12 צפייה בגלריה
"לא ידענו אם יאהבו אותו, אבל זה עבד". בן הרוש בדמות חבשוש, מתוך "אחד העם 101"
(צילום מסך, רשת)
"אני חושב שהכוח של הסדרה היה שהתסריט לא הגיע משום מקום ו'יאללה, בואו נקרא'", מסכם בן הרוש. "כל שחקן הביא רעיון ודינמיקה, וכולם היו מאוד שותפים לכתיבה. הדבר האחרון שראיתי - ושהוא בעיני טוב וקרוב ל'אחד העם', ולשמחתי גם הירושה שלי ברשת לפני שעזבתי - זה 'זאת וזאתי'. כשראיתי את זה זיהיתי שאלה חומרים שאני מכיר ושצריך לתת לזה זמן ותקציב. לא ידעו לקלוט את זה שם לצערי, אבל זה אותו הסיפור. שתי בנות שיוצרות עם הרבה אג'נדות ובלי הפוליטיקלי קורקט שהרג את הקומדיה. עכשיו כולם פגועים ונעלבים, אז ניתן לכולם להירגע, ועוד שנתיים-שלוש נחזור לדבר".
