לראיונות אישיים עם אנשים מוכרים יש נטייה לחזור על עצמם. מדובר במעגל אימה. התחקיר נשען על חומרי ארכיון וחומרי הארכיון מובילים את המראיין – מעשה שטן - לאותם הנושאים שהופיעו בריאיונות קודמים, למעט מקרים בהם הריאיון מתמקד באירוע חדש או שהמרואיין חווה הארה שמיימית או פריצת דרך פסיכולוגית שהובילה אותו לגילויים חדשים, אותם הוא מוכן לשתף עם כל משתמשי הקצה של השיחה. הוא יספק את אותן תובנות שכבר התרגל לדקלם וחוזר חלילה. יש כמה דרכים לשבור את מעגל האימה הזה, ואחת מהן היא לשנות סביבה או נקודות התייחסות. למשל להכניס את המרואיין שלך למכונית ולנסוע איתה לכל מיני מקומות, בתקווה שהשינוי יוביל אתכם לפינות שאליהן לא הייתם מגיעים בריאיון רגיל.
(באדיבות כאן)
כמעט שלוש שנים עברו מאז העלה כאן את הוורסיה שלו ל"קארפול קריוקי". כאן היה אז ערוץ בהרצה, כלומר עבד בעיקר על ניסוי וטעייה. ניקי גולדשטיין הוצב בעמדה של ג'יימס קורדן, הקומיקאי הבריטי שהפך את הפורמט לפינה בתוכנית הראיונות שלו בערוץ CBS האמריקני, והעניק לה תהילת עולם ואינטרנט. גולדשטיין העמיד גרסה די חיוורת של המקור. הריאיונות שלו היו בנאליים ולא השכילו לנצל את היתרונות של הפורמט – ריאיון קליל על גבול השיחה הסתמית, מהסוג שמתרחש במכוניות מידי יום, שמידי פעם משתבצות בו פניני מידע מסקרנות. אם האנשים שמנהלים את השיחה הזאת מעניינים ומצחיקים - אז זאת שיחה שהייתם רוצים לצפות בה. גולדשטיין ניהל ריאיון אולפן במכונית, ריאיון שממנו נעדרה כמעט לחלוטין החיוניות המתוקה והמרימה של קורדן, והיתרונות של הפורמט גוועו לאיטם.
ניכר שכאן הסיקו את המסקנות לפני שהעלו את הגרסה המחודשת של "קארפול קריוקי", שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (א') בערוץ. את גולדשטיין החליף אודי כגן, קומיקאי אהוב שאמור לגרור את המטוטלת לכיוון מקורי יותר. מהפרקים שנשלחו לביקורת (שרית חדד, חנן בן ארי, אברהם טל ונטע ברזילי) עולה כי המטוטלת עדיין לא מכוילת ועכשיו היא נוטה לכיוון השני: כגן, טיפוס מעט מופנם ועצור אם יורשה לי להמר, נוטה להתייחס לכל מילה שנאמרת ברכב כהרמה לשנינות כלשהי אבל לא תמיד מצליח להחזיק במושכות של השיחה. הוא לא מאזין במובן הקלאסי ולא תמיד תופס את קצוות החוטים שהמרואיינים זורקים לו ואמורים להוביל אותו הלאה, אולי כי הוא עסוק בשאלה מאיפה להביא את הפאנץ' הבא.
אם קורדן מצליח להמיס את המרואיינים שלו, לפתות אותם לצאת ולהחזיק את הדיאלוג, כגן הוא תלוי מרואיין. עם מרואיינים טובים שמשתוקקים לצאת החוצה ומושכים איתם את כגן עצמו, כמו שרית חדד (שמסתלבטת על עצמה מהעבר מול שלל הלוקים שעברה דרכם) ונטע ברזילי (הקליפ ל"נהנה בננה" הורס!), התוכנית מצוינת. עם חנן בן ארי, שהוא אולי גם הפרק הראשון שצולם, התחושה היא שכגן נכלא במכונית ולא הופך אותה לוודסטוק הקטנה שלו, מה שהפך את הנוכחות שלו למעט מלנכולית, ואת ביצועי השירים למינוריים בהתאם.
ההפקה כפי הנראה הבינה עם מי יש לה עסק, ושילבה בפרק שלל הפעלות לכגן והנוסעים שלו, אלמנט שכמעט לא קיים בפורמט המקורי. עם שרית חדד הוא ביקר במספרה ונתן לה לעשות לו פן. עם נטע ברזילי הוא עשה צביעת ציפורניים והזמין תפריט שלם של נודלס. עם אברהם טל, עוד תוכנית לא רעה, הוא יצא לגלוש. האפקט הוא חיובי - כגן יוצא מהחלל הסגור של הרכב, שבו הוא לא תמיד נראה נינוח. זה נכון שההשוואה לקורדן היא לא בהכרח הוגנת – הפורמט נתפר למידותיו וליכולות שלו, ולכגן יש סגנון משלו שאולי עם קצת שפשוף יילך ויתעצב. הוא ללא ספק משקיע – וצופה חד האוזן יבחין שכגן למד את כל המילים של השירים בעל פה, כולל אלה של נטע ברזילי, כבוד. אם "קארפול קריוקי" של כגן תצליח להחזיק מעמד לעוד עונה, אולי נקבל לא רק חצי שעה מהנה של צ'יט-צ'אט מבדר עם כוכבי מדינתנו אלא אפילו נגלה מה מסתתר מתחת לכגן עצמו. וזה, צופים יקרים, באמת יהיה סימן שהמשיח הגיע.
