1996 הייתה שנה אדירה ואיומה להיפ הופ. אדירה בזכות שפע יצירתי יוצא דופן ושלל מופלא של אלבומים, ביניהם אלבום הבכורה המצוין של ג'יי זי, Reasonable Doubt; האלבום הכפול של טופאק, All Eyez on Me; אלבום הבכורה של Dr. Octagon (האלטר-אגו של קול קית'), שנחשב לאחת מיצירות המופת של ההיפ הופ האלטרנטיבי; האלבום השני והלא מוערך מספיק של נאס, It was written, ועוד רבים.
אך זו הייתה גם שנה איומה כי עולם ההיפ הופ נפרד מאחד הראפרים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה - טופאק שאקור שנורה למוות בעודו נוסע במכונית בלאס וגאס. חצי שנה לאחר מכן, במרץ 1997, גם יריבו הגדול נוטוריוס ב.י.ג מצא את מותו בדרך דומה. שתי הרציחות האלו לא פוענחו מעולם, ולמרות שטרם הוכח הקשר הישיר ביניהן למלחמות האגו הסוערות בין הראפרים מהחוף המזרחי לחוף המערבי של ארצות הברית, הסוף הטרגי של השניים היה רגע כואב של התפכחות. מאותו הרגע, עולם הדימויים האלים של הגנגסטה-ראפ - תת הז'אנר הקשוח של ההיפ הופ - לבש תמונה מציאותית ומדממת. אך בזמן שהגנגסטה-ראפ זכה לפופולריות עצומה, תוך כדי ביקורת מהצד שני על סגנונו האלים והמיזוגני, טריו אחד מניו ג'רזי החליט לצעוד במסלול אחר לגמרי.
הפוג'יז היו עוף מוזר מעט בהיפ הופ של אותם ימים. בזמן שרבים מלהיטי התקופה של הז'אנר התייחסו אל נשים כאל לא יותר מיעד לכיבוש מיני, הפוג'יז העמידו אישה, לורין היל, במרכז הבמה ככוכבת הגדולה. שני החברים האחרים בהרכב, וייקליף ז'אן, מהגר מהאיטי, ובן-דודו פראז, הביאו עמם להיפ הופ מנה גדושה מהשורשים המוזיקליים הקריביים ומהעולם הרוחני-דתי שעליו התחנכו. ראשיתו של ההרכב עוד בימי נערותם של השלושה. פראז והיל למדו יחד באותו תיכון בניו ג'רזי. יחד עם חברה משותפת בשם מרסי הריאל, לימים כוכבת מחזות זמר בברודוויי, הם הקימו את ההרכב Tyme. לאחר שהריאל עזבה את ההרכב, פראז צירף במקומה את בן דודו והשלושה ייסדו את ההרכב Tranzlator Crew. שלוש שנים מאוחר יותר, כשכבר היו חתומים בחברת התקליטים Ruffhouse הם החליטו לשנות את שמם ל-Fugees, קיצור של המילה פליטים (Refugees) ושם גנאי למהגרים מהאיטי.
ב-1994 הוציאו הפוג'יז את אלבום הבכורה שלהם, Blunted on Reality, שהציג לראשונה את סגנונם שהתיך בין היפ הופ, רגאיי ומוזיקת נשמה, אך נכשל מסחרית. חלק מהשירים, כמו Vocab ו-Nappy Heads, כן זכו לחשיפה מסוימת במיינסטרים, אבל המכירות לא עמדו בציפיות וחברי ההרכב היו מאוכזבים מהתוצאה האמנותית. לתחושתם, התערבו להם יותר מדי בתהליך היצירה. השלושה היו נחושים להוציא אלבום נוסף, הפעם בשליטה מוזיקלית מוחלטת שלהם. למזלם, חברת התקליטים זיהתה את הפוטנציאל, למרות הכישלון של אלבום הבכורה, והסכימה להעניק להם 135 אלף דולר להפקת האלבום השני. לז'אן הייתה סיבה טובה להתעקש על קבלת המושכות המוזיקליות לידיהם. מעבר לכישרון גדול, עוד מצעירותו הוא נהנה מהשכלה מוזיקלית מגוונת שהיה נחוש להביא לידי ביטוי. הוא גדל בבית דתי עם אבא שדחף אותו להצטרף למקהלת הכנסייה, החזיק בשורשים קריביים שחיברו אותו למוזיקת רגאיי, היגר עם משפחתו בגיל 9 לברוקלין ובהמשך לניו ג'רזי, שמע מקרוב את צמיחתו של ההיפ הופ ברחובות, זכה להשכלה מוזיקלית פורמלית בקולג' פייב טאונס בניו יורק והחזיק גם בידע רב בטכנולוגיה מוזיקלית.
האקס מן של ההיפ הופ
את התקציב שקיבלו להפקת האלבום השני השקיעו הפוג'יז בעזרתו של ג'רי דופלסיס (המכונה ג'רי וונדה), בן דודו של ז'אן ונגן בס מוכשר, ובהקמת אולפן הקלטות במרתף ביתו של אביו של דופלסיס שזכה לשם Booga Basement, ולימים אירח אמני היפ הופ מצליחים נוספים כמו Akon, קווין לטיפה ואחרים.
האולפן החדש היה המקום שבו יכלו הפוג'יז לעשות את המוזיקה שהם, כפי שהם רואים ורוצים לנכון. בריאיונות שהעניק שנים לאחר מכן, ז'אן סיפר כי התייחס אז אל השלישייה כאל מעין "חבורת אקס מן של ההיפ הופ" - שלושה גיבורי על המחברים את כוחותיהם הייחודיים יחד - ז'אן על שלל מעלותיו המוזיקליות, היל עם הקול החד פעמי והיכולת הנדירה לעבור באופן חלק מראפ מהיר לשירה מרטיטה ומלאת רגש, ופראז בעל כישורי החריזה והחוש העסקי המפותח.
למודים מניסיון העבר, הפעם הפוג'יז לקחו על עצמם את רוב מלאכת הכתיבה ונטלו גם חלק חשוב בהפקה המוזיקלית, לצד ארבעה מפיקים שהצטרפו לפרויקט: דופלסיס, ג'ון פורטה, דייאמונד די וסאלם רמי, אז כוכב עולה בתחום ההפקה ולימים מפיק-על שעבד עם שמות ענקיים כמו נאס, איימי ווינהאוס, נלי פורטדו ועוד. לפוג'יז היה ניסיון מוצלח עם רמי. רמיקס שרקח ל-Nappy Heads מאלבומם הראשון הכושל הפך ללהיט הכי גדול שיצא ממנו – ולמעשה זה שהעניק להם את ההזדמנות השנייה להקליט את The Score, שחוגג בימים אלו 25 שנה ליציאתו.
פורטה, שהיה רק בן 20 בתקופה בה עבד על The Score, נזכר כי בפעם הראשונה שהגיע לראות את הפוג'יז בהופעה חיה הוא לא הבין למה יש כל כך הרבה כלי נגינה על הבמה. "חשבתי שהגעתי להופעה הלא נכונה, אבל הבחור בכניסה הרגיע אותי: 'זו הופעת היפ הופ, סמוך עליי'". השילוב של כלים חיים בהיפ הופ אכן היה אחד האלמנטים שייחדו את הפוג'יז בזמנו, ומה שבידל אותם מהגנגסטה-ראפ שנתן את הטון באותם הימים.
העבודה באולפן הייתה מאומצת וכללה, לדברי חברי ההרכב, לילות רבים ללא שינה. ז'אן ופראז עברו לגור במקום והיל שהתה שם כמעט כל הזמן. ההשקעה הגדולה והנטיות הפרפקציוניסטיות (מספרים כי היל הקליטה את הפזמון של Fu-Gee-La במשך שבעה ימים ברציפות) השתלמו - הפוג'יז הוציאו תחת ידם את אלבום הקרוסאובר המושלם. שם האלבום, The Score (הפסקול) והעטיפה, בה נראים השלושה בפוזה המזכירה כרזה של סרט ישן, אינם מקריים. היל הגדירה את האלבום כסרט-אודיו: "ככה הרדיו נשמע בשנות ה-40. האלבום הזה מספר סיפור, עם קטעי מעבר והפסקות במוזיקה. זה כמעט כמו גרסת ההיפ הופ של אופרת הרוק 'טומי' של דה הו".
אכן, אחד מההישגים המרשימים ביותר של The Score הוא האופן שבו הערב-רב המוזיקלי, ההיפ הופ לצד הרגאיי, הסימפולים לצד הגיטרות, ה-R&B וה-Fאנקי לצד השירה המרטיטה של היל, הסוריאליזם לצד הריאליזם, החיבור להווה לצד ההתרפקות על הנוסטלגי, מתלכדים לכדי אחת מהיצירות המוזיקליות הקוהרנטיות ביותר של התקופה, ושל ההיפ הופ בכלל. אלבום שלא ניתן להפסיק באמצע, ממש כמו שבלתי אפשרי ללחוץ על "עצור" באמצע סרט אהוב. זה אלבום פוליטי, אבל לא בסגנון האגרופים הקפוצים של פאבליק אנמי, אלא מפויס ושוחר טוב. מבעד למילים והמוזיקה, הפוג'יז ממש זועקים לקהילה השחורה ולבני האדם בכלל ללמוד לחיות זה עם זה בפיוס ובהרמוניה. סוג של ריאקציה לרוחות הקרב שלהטו אז בהיפ הופ בחסות הגנגסטה-ראפ.
חרף ההתייחסות אליו כמעין אלבום קונספט, או לפחות כאל יצירה מגובשת שבה השלם עולה על סך חלקיו, The Score גם ייצר להיטים על-זמניים. ארבעה סינגלים שוחררו מהאלבום – את כולם תוכלו לשמוע עד היום ברדיו. Fu-Gee-La עם האינטרפרטציה המושלמת של היל ל-Ooo-la-la-la, הלהיט של טינה מארי, ו-Ready or not עם הסימפול הבלתי-נשכח של אניה (שאף איימה לתבוע אותם על שימוש ללא רשות, אך התרצתה וירדה מהעניין כשגילתה שלא מדובר בלהקת גנגסטה-ראפ). שני הסינגלים הנוספים היו קאברים שהציגו את היכולת המופלאה של הפוג'יז לנטוע משמעות חדשה בישן. ב-No Woman, No Cry, ז'אן הטיס את בוב מארלי כל הדרך מג'מייקה הישר לניו ג'רזי עם רוויזיה למילים שכללו כעת עסקאות סמים בפינות רחוב ומכוניות גנובות, ו-Killing Me Softly, קאבר לרוברטה פלאק, הרים את יכולות השירה האדירות של היל למקסימום והפך לסינגל המצליח ביותר מהאלבום.
עם יציאתו של האלבום, התקשורת הרעיפה מחמאות וכינתה אותו כ"היפ הופ אלטרנטיבי". מוזיקלית זה אולי היה נכון. הפוג'יז באמת היו משב רוח שונה ביחס לזרם המרכזי בהיפ הופ של אותה התקופה, אבל בכל הקשור להצלחה ומכירות, The Score חדר לאמ-אמא של המיינסטרים. הוא שהה ארבעה שבועות בפסגת מצעד הבילבורד האמריקני, מכר שישה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, ובכל העולם בסביבות 20 מיליון עותקים - מה שהופך אותו לאחד מאלבומי ההיפ הופ הנמכרים בהיסטוריה.
כל אחד יכול היה למצוא באלבום הזה את הפינה האישית שלו: קהל ההיפ הופ הקלאסי התלהב מיכולות הראפ המעולות של השלושה, אנשים שפחות התחברו לאווירת ההומיז והביצ'ס של הגנגסטה-ראפ נהנו מהעדינות וההכלה של הפוג'יז, מהגרים זיהו את עצמם בתוך המילים, מוזיקאים נפעמו מהמלודיות המושלמות והסימפולים המדויקים ומי שאהב שירה יפה התרפק על הקול המרטיט של היל. מבלי לוותר על מיליגרם מהאמת האמנותית שלהם, הפוג'יז הצליחו לייצר אלבום היפ הופ מושלם להמונים – וההמונים הסתערו עליהם בחיבוק ענק. גם בזירת הפרסים לא התעלמו מהם. The Score היה מועמד לאלבום השנה בגראמי של 1997 וזכה בקטגוריית אלבום הראפ של השנה. Killing me softly זכה בגראמי בקטגוריית שיר ה-R&B של השנה בביצוע צמד או להקה.
"באותו הרגע משהו מת בינינו"
The Score הפך את הפוג'יז, ובעיקר את היל, לכוכבי ענק. למרבה הצער הוא גם סימן את התחלת הסוף של השלישייה. המתח בחבורה נוצר ככל הנראה עוד בהקלטת האלבום. ז'אן, שהיה נשוי אז, ניהל רומן מחוץ לנישואים עם היל. פראז סיפר בריאיון שהעניק לפני מספר שנים כי מערכת היחסים הזו יצרה לא מעט דרמות בתוך הלהקה. "פעם אחת לורין התקשרה אליי ואמרה שהיא תגיע כעת לאולפן, תשיר את הפזמון של Ready or Not ותיתן לנו אישור להשתמש בו, אבל היא לא רוצה להיות יותר חלק מהלהקה הזו. תוך כדי שהיא שרה את הפזמון, היא פרצה בבכי, אמרה שהיא לא מסוגלת יותר ועזבה".
היל אמנם נשארה בסופו של דבר חלק מהלהקה, אבל המתח בינה לבין ז'אן רק הלך וגבר. בזמן מסע יחסי הציבור של האלבום היא החלה לצאת עם רוהאן מארלי, בנו של בוב מארלי ונכנסה להיריון. לפי מה שז'אן טען בספרו האוטוביוגרפי, היא שיקרה בפניו וטענה שהוא האבא. "באותו הרגע משהו מת בינינו", הוא כתב, "הייתי גבר נשוי. זה נכון שניהלתי רומן איתה, אבל לשכנע אותי שאני האבא של התינוק שלה – זה משהו שלא יכולתי לסלוח לגביו".
דבר נוסף שסביר להניח כי הטריד את היל היה היחס הציבורי כלפיה - כאל הזמרת עם הקול המהמם והפנים היפהפיות, בעוד הקרדיט לגאונות המוזיקלית של הפוג'יז נזקף בעיקר לז'אן. זו הייתה כנראה אחת הסיבות שדחפו אותה להוציא את אלבום הסולו הראשון שלה. "קריירת הסולו של היל לא התבססה על כך ש'היא רצתה לעשות אלבום', אלא על כך שלא רצתה להיות הנערה שלצד ז'אן", טען בעבר קווסטלאב, ממנהיגי הרכב ההיפ הופ, דה רוטס. החתירה של היל לעצמאות הולידה ב-1998 את The Miseducation of Lauryn Hill, אלבום שזכה להצלחה אדירה מסחרית ואמנותית. הוא מכר כמות עותקים דומה לזו של The Score ונחשב עד היום לאחת מיצירות המופת של ההיפ הופ. להיל היה כה חשוב להוכיח שיצרה את האלבום בכוחות עצמה, עד שבקרדיטים שלו נכתב: "הופק, נכתב והולחן על ידי לורין היל". ארבעה מפיקים צעירים שעבדו איתה על האלבום תבעו אותה בטענה שלא קיבלו קרדיט ראוי. התביעה על פי הדיווחים יושבה בסופו של דבר בהסכם פשרה שבו היל שילמה להם כ-5 מיליון דולר. מקורבים להיל מספרים כי הזיגזג שנאלצה לבצע באותם ימים, בין האמנות שלה לישיבות עם עורכי דין, פגע בה רגשית.
ההתנהגות של היל הפכה אקסצנטרית. חברי הלהקה שלה מספרים כי דרשה שיקראו לה מיס היל, היא סירבה ללחוץ יד לאנשים, פיטרה את המנהלים שלה, ובמקביל התקרבה לדת והחלה ללכת באופן קבוע לשיעורי תנ"ך. ב-2001 היא הקליטה את הפרק היומרני ביותר בתולדות סדרת ההופעות האקוסטיות, MTV Unplugged, ובמקום להתבסס על להיטיה המוכרים ולהיתמך על ידי להקת ליווי, היל החליטה ללמוד לנגן על גיטרה אקוסטית, לנגן בעצמה, ולשיר אך ורק שירים חדשים ולא קליטים במיוחד. התוצאה הייתה אלבום אמיץ מאוד ונוטף רגש, אבל לא כזה שמסוגל להרים מחדש את הקריירה של היל לפסגות הישנות.
המשך הקריירה שלה גם לא היה מוצלח. מאז האנפלאגד, היא לא הוציאה אלבום חדש וההופעות שלה ספגו ביקורות שליליות למדי ותלונות על איחורים ועיבודים לא מוצלחים לשירים. לישראל היא הגיעה ב-2007 להופעה שנויה במחלוקת שעוררה תמיהה - לאן נעלם הקול האדיר שלה? שמונה שנים מאוחר יותר ביטלה הופעה נוספת בארץ אחרי שלטענתה רצתה לארגן במקביל הופעה ברמאללה והדבר לא הסתייע. לשיא השפל האישי הגיעה היל ב-2013 כשריצתה שלושה חודשי מאסר בגין עבירות מס.
עוד בטרם אלבום הסולו הראשון של היל, היה זה ז'אן שהיה הראשון לצאת לדרך עצמאית עם אלבום הבכורה שלו, The Carnival, שזכה אף הוא להצלחה גדולה וכלל את הלהיט הענק Gone till November. שיתופי הפעולה שלו בהמשך הדרך עם כוכבי ענק כמו קרלוס סנטנה, שאקירה, מיסי אליוט ואחרים ביססו את מעמדו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה. במקביל, הוא עסק רבות בפעילות פילנתרופית למען האיטי ואפילו ניסה להתמודד על נשיאות המדינה, אך נפסל בגלל שלא התגורר בה בחמש השנים שקדמו לבחירות. גם במישור הזה, אגב, ולמרות הכוונות הטובות, ז'אן הצליח להסתבך כאשר דיווחים בתקשורת העלו טענות כי הוא לקח חלק מהכספים של קרן הצדקה למטרותיו האישיות.
ב-1998 פראז הוציא את האלבום הראשון שלו, Ghetto Superstar, ולמרות ששיר הנושא היה ללהיט היסטרי, הביקורות על האלבום כולו היו פושרות הרבה יותר מאלו שקיבלו יצירות הסולו של חבריו לפוג'יז. בשני העשורים האחרונים הוא הרבה להתעסק ביצירת סרטים דוקומנטריים, וגם הסתבך באישום פלילי בטענה שסייע בהעברה לא חוקית של כספים מישויות זרות לקמפיין הבחירות לנשיאות של ברק אובמה.
ז'אן מספר כי עד היום כשמעריצים נתקלים בו הם קודם כל שואלים אותו לגבי The Score. האהבה העצומה של המאזינים לאלבום ההוא מסבירה מדוע, למרות הדם הרע בין המעורבים, בכל זאת נעשו לאורך השנים ניסיונות לאחד את הפוג'יז. ב-2004 הם נעתרו להזמנה של הסטנדאפיסט דייב שאפל להופיע במסיבת הרחוב שערך בברוקלין ותועדה לסרט הדוקומנטרי של מישל גונדרי, "מסיבת השכונה של דייב שאפל". שנה לאחר מכן הם יצאו לסיבוב הופעות באירופה ואף הופיעו יחד בטלוויזיה, וסיפרו כי הם מתכננים להוציא אלבום חדש. שיר אחד ממנו, Take it easy, דלף לרשת וגם יצא לאחר מכן באופן רשמי.
למרות זאת, האלבום השלישי של הפוג'יז לא יצא מעולם. במקום להתניע מחדש את התשוקה שלהם לעבוד יחד, סיבוב ההופעות האירופי השיג את האפקט ההפוך. "במקרה הטוב אפשר לקרוא לסיבוב הזה משעמם, במקרה הרע אפשר לקרוא לו אסון", ז'אן אמר עליו, "בדיעבד לא היינו צריכים לעשות אותו, לא היינו מוכנים. לפני שרצנו להופיע היינו צריכים לשבת שלושתנו בחדר אחד עם לורין היל ופסיכיאטר. אולי אם היא תטפל יום אחד בבעיות שלה, אפשר יהיה לדבר על איחוד של הפוג'יז".
את היחסים העכורים בין השלושה פראז המחיש היטב ב-2007 כשאמר ש"יש יותר סיכוי שג'ורג' וו. בוש ואוסמה בן לאדן ישבו יחד בסטארבקס, ישתו קפה וישוחחו על פוליטיקה, מאשר שאני אעבוד שוב עם לורין היל". לפני שלוש שנים, פראז חשף כי ז'אן והיל סירבו להצעה של 90 מיליון דולר בעבור סיבוב הופעות של 15 חודשים. "מבחינתי לחזור ללהקה הזו יהיה כמו להיכנס שוב למאורת הארנב. זו הייתה רכבת הרים רגשית עבורי", הוא סיכם. אפשר להבין מהדברים כי הסיכויים שנזכה לשמוע יום אחד שיר חדש של הפוג'יז, או לראות את השלושה יחד על אותה הבמה אפסיים, אך אפשר להתנחם בכך שהמוזיקה שהותירו מאחוריהם תישאר לנצח.
