בשנת 2010 הודיע ראסל טי. דייוויס, האיש ש"ד"ר הו" הבריטית חייבת לו את הגלגול המחודש והמצליח שלה, שהוא פורש מהסדרה לטובת התשוקה האמיתית שלו - סיפורים על גייז. זה לא היה נושא שדייוויס נמנע ממנו עד אז – כגיי מוצהר הוא הטביע חותם בין היתר עם הסדרה פורצת הדרך, "הכי גאים שיש" (Queer as Folk), שעלתה לפני 20 שנה ובהמשך קיבלה אדפטציה אמריקנית, וגם עם "שערורייה אנגלית למדי" בכיכובו של יו גרנט והדיסטופיה מעוררת המחשבה, "השנים". עכשיו הוא חוזר עם מה שמסתמן כמגנום אופוס שלו, "החטא" (שעולה היום, ד', ב-yes), המלווה חבורת גייז בלונדון של תחילת שנות ה-80 העליזות, שהופכות לעליזות קצת פחות בעקבות התפרצות מגפת האיידס.
"החטא" – טריילר
הפעם האחרונה ש-HBO הוציאה סדרה עם מסר "חינוכי וחשוב" שאין בה שום אלמנט פדגוגי ויש בה אלמנטים בולטים של פאן, הייתה כש"להרוס אותך" עלתה לאוויר. "החטא" (It’s a Sin) של דייוויס עושה קסם דומה כשהיא משלבת סיפור טרגי עם מוטיב ברור של הנאה פופית הדוניסטית שמאפיינת את הגיבורים שלה, ולא באופן הנוצרי שאמור לעורר חרטה עתידית, אלא בהבנה שאלה החומרים מהם עשוי סיפור מורכב.
מצד אחד, זה סיפור שברונה של קהילת הגייז מול המזח הכפול – האובדן של חברי הקהילה שהיו הראשונים להקריב קורבנות למחלה בשנותיה הראשונות, וההתמודדות מול האטימות, ההומופוביה, הדעות הקדומות וההפקרה - אם מצד המוסדות ממשלתיים או מצד המשפחות עצמן. אך באותה נשימה, אי אפשר שלא להתרשם מהמסירות של גיבורי הסדרה לאורח חיים שכולו הנאה וחופש - מסירות שמגובה במשחק, בעריכה, בפס הקול החכם ובבנייה הווירטואוזית של העלילה והקשר של הצופה עם הדמויות.
הגיבורים של דייוויס, בסדרה שמבוססת ברמה מסוימת על הביוגרפיה שלו עצמו, מגיעים ללונדון מנקודות נידחות בבריטניה שממוקמות אי שם על סקאלת הפתיחות. ריצ'י, הגיבור המוחצן מהמשפחה הליברלית כביכול; קולין, המופנם בעל השאיפות הצנועות ורוסקו, שהמשפחה הניגרית שלו עמדה לשלוח אותו חזרה לטיפולי המרה במולדת. הגיבורה הנשית שמרחפת אי שם ברקע אבל לא זוכה לנרטיב משלה היא ג'יל, החוליה החלשה היחידה בסדרה שנדמה שאין לה קווי אופי שלא נוגעים לחבורת הגייז שהיא חולקת איתם דירה.
דייוויס משתמש בהם (ובדמויות משנה נוספות) כדי להמחיש את קשת התגובות שאפיינה את התמודדות הקהילה הלהט"בית עם התפרצות המגפה. באופן מוזר, צצים במהלך חמשת הפרקים לא מעט רגעים שבועטים את הצופה דווקא לימינו מוכי הקורונה – חוסר הוודאות הראשוני, המוות הבודד וההכחשה שנקטעת כשהמוות מגיע לחצר האחורית שלך. "אף אחד לא מת משפעת", מתעקשת אחת הדמויות במה שנשמע כמו רפרור אכזרי, אבל גם כזה שמעניק עוד רובד בלתי צפוי לסדרה.
"החטא" היא אכן סדרה שמתארת תהליך שובר לב ויש בה לא מעט רגעים עצובים, אבל היא לא תובענית או מעיקה רגשית כמו שאולי משתמע מהנושא שלה, אלא להיפך, היא מעוררת רצון להתמסר אליה, וחמשת הפרקים שלה עשויים להילגם בקלות ברצף. בעיקר אם התבגרתם בשנות ה-80 ואתם זוכרים ומבינים לאן הרכבת הזאת נוסעת ואיפה היא תיעצר.
זה לא סיפורה של "קהילת הגייז", אלא של שלושה בחורים צעירים שאיתרע מזלם להתייצב בקו הראשון של הנפגעים מהמחלה. איך הם נקרעים בין המועדונים, הסקס המזדמן והחיים החופשיים, לבין הכחשת המחלה, שפירושה הודאה בעובדה שאורח החיים שלהם פגום כי המחלה המסתורית "תוקפת רק גייז" ואיבוד תחושת הערך העצמי שבשבילה נמלטו מהמשפחה שלהם, ולבין הצורך להימנע מהמגיפה ולהציל את חייהם. אך לא כולם ניצלו. דייוויס לא מעניק לנו את ההפי אנד שהמציאות לא הואילה בטובה לספק, אבל הוא בהחלט נתן לכולנו כמה שעות של טלוויזיה ראויה, לא עניין שאפשר להקל בו ראש.
פורסם לראשונה: 08:10, 24.02.21
