שון היה הנסיך הבלתי מעורער של חדר הכושר "סקיי היי". הוא היה היזם והמנהל והמדריך המבוקש ביותר על ידי קהל הלקוחות,גברים ונשים כאחד! הוא היה גבוה,מוצק ובנוי לתלפיות,שיערו השחור היה אסוף לאחור בזנב- סוס,פניו היו שזופות ונאות.
עיניו היו כחולות כהות כצבע הים בשעת סערה. רכות ,מחייכות וטובות. הוא נכנס לאולם המרכזי של חדר הכושר החדש ומיד התקבצו סביבו המדריכים והמתעמלים. הוא חייך אל כולם והאיר את האולם. המדריכים שאלוהו על החופשה בה היה ,אמרו לו שהרגישו בחסרונו. הוא החמיא לסובבים אותו, והמשיך בסיבוב הקבוע בין כל המתעמלים, לאחד היה עוזר בתרגיל, לשני נותן עיצה טובה ולאחרים רק מחייך ומעודד.
הוא הכיר אישית כל מתעמל ומתעמלת ויצר עמהם יחס אישי וחברי,עובדה זו עשתה את המכון החדש למבוקש ביותר בכל גוש דן. כמובן שהרווחים היו בהתאם. המכון כאמור היה מעורב, היו בו גברים ונשים דתיים וחילוניים,למי שחפץ בפרטיות, ניתן חדר מיוחד, וזה העלה את מספר המתעמלות הדתיות שבאו למכון המבוקש.
כמו כן היו ימי אימון נפרדים לגברים ולנשים, למי שביקש. אפילו הרבנים נתנו ברכתם למכון החדש, אשר סגר את שעריו בשבתות ובחגים. שון החל את דרכו כמדריך ברשת ספורט ידועה, הוא הציע הצעות ייעול שנדחו על ידי המנהלים, שהיו מקובעים על סגנון ישן, לעומת שון שהיה "פריק" חידושים והמצאות.
כיון שכך החליט שון לעשות מעשה, הוא פתח את חדר הכושר הזה, שילב בו חידושים ושכלולים, יצא במסע פרסום אגרסיבי, והתוצאות לא אחרו לבוא! עד מהרה החלו גם הידוענים להגיע למקום, וכן נשים ונערות דתיות שהעדיפו חדרים פרטיים בחדר הכושר, דבר שלא היה עד כה. כמו כן שון התייחס באדיבות ובחביבות אל כולם, הוא כיבד את פרטיות הנשים הדתיות והן אהבו אותו על כך.
שון כמעט וסיים את סיורו הקבוע, כאשר הגיע לאחד החדרים הפרטיים , שהיו בדרך כלל ריקים בשעת בקר זו. מן החדר הצדדי נשקפה אליו דמותה של נערה רחבת-ממדים הצועדת במרץ על ההליכון, כאילו מכלה חמתה על המכשיר החדיש.
לבושה הייתה ומכוסה מכף רגל ועד צוואר. שיערה האדום נח בתספורת "קארה" קצרה שנחה על עורפה הנוטף זיעה. היא לא הביטה לעברו והייתה מרוכזת בהליכה המהירה.
"סליחה", אמר שון, "אינני מכיר אותך. ברוכה הבאה למכון !"
"שלום גם לך!", ענתה והמשיכה ללכת ולהזיע.
"שמי שון", חייך אליה "ואני המנהל של המכון הזה. הייתי רוצה לדעת מתי נרשמת, היות והייתי בחופשה בחודש האחרון".
"נרשמתי לפני כשבועיים ושמי הדס", ענתה ושתקה.
"נעים מאד הדס,רציתי לדעת אם קבלת תכנית הדרכה לאימון שלך?"
"לא", ענתה בקצרה."וחוץ מזה אני לא צריכה שום תכנית ! אני אלך וארוץ עד שארד במשקל וזהו!", אמרה בכעס.
היא עצרה את ההליכון, נעצה בו את מבטה ואמרה: "אתה הבנת את זה אדון מנהל?". שאלה ונעצה בו זוג עיניים מהפנטות.
הוא חייך והביט בעיניה ואז זה קרה...
הוא חש שמכת ברק מפלחת את מצולות מוחו - הוא ראה את כל צבעי הקשת מתמזגים יחדיו לתוך שתי בארות העיניים הכועסות והיפות האלה.
הוא ראה עיניים בכל הצבעים, חומות כחולות שחורות וירוקות,אך עיניים סגולות-תכולות כאלה הוא לא ראה מעודו! מעליהן קשת גבות ככתר וריסים מוזהבים כצעיף תפארה. הוא נפעם למראה הנפלא. "מה דעתך שנשב ביחד עם המזכירה, ואני אתן לך תכנית אימונים יעילה?", ניסה שוב שון ללא הצלחה.
"אני יכולה לרזות לבד! אני רק צריכה להפסיק לזלול וזהו!", ענתה בכעס.
"הדס, תקשיבי לי, זה לא הולך כך. אני אכין לך תכנית עם התזונאית שלנו, ואני מבטיח לך שתרדי במשקל ואם לא, אני מחזיר לך את כספך. מה תגידי על זה?"
היא חייכה אליו, והוא שקע לתוך גומות לחייה העמוקות.
"בסדר", אמרה והלכה אחריו למשרד.
הדס הייתה בת להורים אמידים, אביה היה סוחר יהלומים שעסקיו חבקו עולם.
אמה גידלה את הילדים בסבלנות ובאהבה ענקית. היא השקיעה רבות בהשכלתם, ואכן הצעות השדכנים לא אחרו להגיע.
אחיה ואחיותיה נשאו ורק היא נותרה בגפה. היא סיימה את הסמינר בהצטיינות והחלה לצאת לפגישות על מנת למצוא שידוך הגון. היא פגשה אברכים יראי-שמיים, אך תמיד היה נדמה לה שהיא עולה עליהם בחכמתה.
היא חיפשה בעל שיאתגר אותה ,ויעלה את סף הידע הרב בו ניחנה בזכות הוריה ובורא העולם, שהעניק לה חכמה ובינה יתרה! אחת ההצעות המעניינות היה אלימלך גוטשל. בנו של הרב בנימין הידוע, מגדולי רבני בני ברק. הוריה של הדס שמחו על השידוך המצוין.
הדס יצאה לפגישה בשמחה ובתקווה, היות והיא כבר ראתה את אלימלך בבית הכנסת, הוא היה גבוה ונאה ובהיר שיער, מושא הערצתן של כל בנות הסמינר. היא צעדה בביטחון רב לעבר הלובי של מלון רימונים - שם חיכה לה אלימלך גוטשל. הוא ישב בפינה והביט סביבו, הוא לא הכיר את הדס אך שמע עליה רבות. ואז ראה אותה פונה לעברו מחייכת ומסמיקה.
הוא השיב בחיוך קפוא, כאשר סקר את גופה המלא ואת שמלתה הארוכה שניסתה לשווא, לכסות על משמניה... היא התיישבה לצידו והם שוחחו שיחת חולין, היא רצתה ללכוד את מבטו הירוק בעיניה הסגולות, אך הוא לא הביט לעברה ונמנע לצלול לתוך עיניה המהפנטות.
הוא חיבב אותה, אך הוא לא מסוגל היה לשאת את ממדי גופה המלאים, הוא השומר על כושר, ובעל הגוף המחוטב, לא יישא נערה הנראית מבוגרת מגילה בגלל רוחב ממדיה. הוא ידע שהשידוך לא יצלח, והיה לו חבל עליה. הדס חשה ברתיעתו והבינה שהעילוי הזה לא יהיה השידוך שלה.
היא "אספה" את כבודה אמרה שלום ויצאה מהלובי של המלון במפח נפש. למחרת בשרה לה אמה בצער, שהשידוך לא צלח. הדס החלה לבכות ושאלה את אמה: "אמא ,מה לא בסדר איתי , תגידי!"
"הדסי", אמרה אמה וליטפה את פני בתה היפות, "את מושלמת !מה שלא מצא חן בעיניו, זו העובדה שאת קצת מלאה וזהו!"
"אני לא מבינה", אמרה הדס והתייפחה. "בגלל זה מבטלים שידוך? הרי תמיד אפשר לרזות, נכון אמא?"
"נכון ילדתי", אמרה אמה, "הוא אמר שזה מה שהיית צריכה לעשות לפני שבאת להיפגש איתו!"
"חתיכת חוצפן", סיננה הדס מבין שפתיה הקפוצות...
היא פנתה לחדרה והחלה לקרוא מזמורי תהילים בשפכה את דמעותיה בפני בורא העולם.
לפתע פרצה לחדר אחותה גיטל. היא חיבקה את הדס ועודדה אותה.
"שמעת על הביטול, גיטל?", שאלה הדס בעצב.
"בוודאי ששמעתי. גם כל תושבי בני ברק שמעו. אז מה אחותי, את חכמה! את יפה ואת שידוך מעולה. והשידוך יבוא ויגיע, ואלימלך השחצן הזה עוד יצטער על מה שהפסיד".
"את חושבת כך?", שאלה הדס בחיוך, "אני לא חושבת, אני בטוחה!", אמרה וחיבקה את אחותה הצעירה. גיטל ניגשה לארון הבגדים, והחלה לשלוף את בגדי הדס מהקולבים.
"גיטל, אפשר לדעת מה את עושה?", שאלה הדס בסקרנות.
"תכף אגיד לך בדיוק", ענתה גיטל, נטלה את השמלה הצהובה של הדס והשליכה אותה לעבר אחותה.
"ועכשיו תתלבשי!", צוותה גיטל על הדס.
"מה פתאום גיטל אני לא יוצאת מהבית בחודש הקרוב. כולם יצביעו עליי וינודו לי בראשיהם עקב השידוך שבוטל!"
"מותק שלי", אמרה גיטל לאחותה "את מתלבשת בצורה חגיגית, ומתאפרת כאילו שיום שבת היום, ואנו עושות סיבוב ברחוב רבי עקיבא. מחייכות לכל עבר וכאילו אומרות לכם - שההפסד כולו של אלימלך! ושילך לחפש לו 'איטריה' אחרת".
הדס פרצה בצחוק משוחרר ונסחפה אחר אחותה ותכניתה המהפכנית.
הן התלבשו והתאפרו. נטלו את הארנקים ומלאו אותם במזומנים. הן יצאו לכבוש את רחוב רבי עקיבא - ושמישהו ינסה לעצור אותן!
והן טיילו ברחוב בראש מורם, ובקומה זקופה כאילו דבר לא קרה. הן חייכו אל העוברים והשבים, שלא הבינו מה הסיבה לשמחתן של האחיות לבית פרל.
למראה פניה הזוהרות של הדס חשבו הנשים שהיא זו שביטלה את השידוך והשמועות החלו לפרוח. הן נכנסו לחנויות קנו בגדים ונעליים, ולאחר מכן ישבו בבית הקפה המפואר בקצה הרחוב. הן שתו קפה וקנחו בעוגה טעימה. הן חלפו על פני החנויות בשמחה כשלפתע קלטו עיניה של הדס מודעה צבעונית באותיות ענק:
"המכון של שון! 'סקיי היי' - יחס אישי! חדרים נפרדים לגברים ונשים! הכשר של רבני העיר!"
גיטל המשיכה ללכת, אך הדס תפסה בידה ועצרה אותה. "גיטל", אמרה בחיוך רחב, "זה הכל מלמעלה. משמים רצו שאראה את המודעה הזאת. מחר איה"ש אני הולכת להירשם למכון של שון!"
גיטל הניחה את ידה על מצחה של אחותה, כדי לבדוק האם יש לה חום. להדס לא היה חום. הייתה לה החלטה.
בשובן הביתה, שמחו ההורים לראות את בנותיהן שמחות והחיים שבו למסלולם. הוריה של הדס הסכימו לכך שתלך למכון, לאחר שבדקו את כשירותו של המכון. למחרת צעדה הדס לעבר המכון של שון ונרשמה. היא פנתה לעבר החדרים הפרטיים והחלה את מלחמתה במשקלה העודף, כאשר כוח הרצון יוצא לעזרתה. היא ידעה שתצליח לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה, ולא נרתעה מהדרך הקשה המצפה לה. היא צעדה במרץ על ההליכון, כשהדמעות שוטפות את פניה, ואז היא שמעה את הנקישה בדלת, ואז היא ראתה את שון המחייך ולבבה נמס בקרבה... היא צללה אל תוך עיניו הכחולות, היא שחתה בין הגלים, היא ראתה אותו מעלה אותה מתוך מצולות נפשה ולא הבינה מה עובר עליה.
היא חשה רעד ברגליה, אך הלכה אחריו למשרד מנסה להסדיר את קצב לבבה הדוהר. כאמור, הם ישבו במשרד והתזונאית בנתה להדס תכנית מיוחדת המלווה באימונים מתאימים. הדס הודתה לתזונאית ולשון וחזרה אל ההליכון. דמותו של שון הציצה מן הפתח. היא חייכה אליו ואמרה: "שלום שון!"
הוא לא ראה יופי שכזה, עם חן ותמימות נעורים כשם שהקרינה הדס. הוא נשבה בקסמה. "מה כבר הדפסתם?" שאלה הדס והסמיקה. "בשבילך, עד חצי המלכות!", אמר שון מוצף בעדנה ונועם שלא חש מעולם... כי רבות היו הנשים שרצו בקרבתו. היו שהטילו עצמן לרגליו, אך הוא דחה אותן. הוא האמין באהבה אמיתית ולא במסע של טירוף חושים המוביל לשום מקום. והוא חיפש אחר שקט, שלווה ומרגו. ,הוא היה ברחבי העולם, ולא מצא את מה שחיפש, והנה פה בחדר הפרטי הוא ראה לפניו את כל אשר בקשה נפשו. תמימות נעורים עם יופי שלא ראה כמותו.
שכבות הבגדים שכיסו את גופה שלהבו אותו. הוא חפץ היה להסירם לאט שכבה אחר שכבה, הוא רצה לחבקה ולהעביר אצבעותיו על ריסיה הזהובים - למחות את העצב שניבט מעיניה היפות,אך הוא ידע שלא יוכל לעשות זאת. הוא ידע שהדס הגיעה אליו עם "שבר" בנשמתה. היא הייתה פגיעה וחסרת ביטחון לאחר ביטול השידוך. הוא יכול היה לנצל את חולשתה, הוא היה יכול להציע לה את זרועותיו השריריות ואת חיבוקו המרגיע. הוא ידע שהוא יכול לחבוש את "פצעיה", פצעי-גוזל שנפצע. הוא רצה שתעוף ותחתוך את השמיים, אך לא העז להציע לה זאת ובוודאי שלא לעשות את מה שרצה גופו יותר מכל. להיות קרוב אליה. קרוב וצמוד...
הוא שמר על מרחק ממנה. הוא חשש לגעת בה בקצה אצבעו, פן יכווה באש שהציתה בו הנערה המקסימה שצעדה במרץ למולו. הוא חשש שדבריו עלולים להבריח אותה מהמכון, ולכן נשאר מרוחק מכבד וקורקטי. והיא חייכה אליו, והבינה מה עובר עליו ושמרה על ריחוק ואיפוק רב למען יישמרו המחיצות שהציבה לעצמה ביחסה עם גברים זרים. שמירת מרחק נגיעה. בעזרת האימון האינטנסיבי של שון החלו הקילוגרמים המיותרים לנשור מגופה של הדס. גם שכבות הבגדים אותם עטתה הלכו ונעלמו.
היא החלה להופיע בבגדי ספורט צנועים, שהבליטו את גזרתה ההולכת ומתחטבת - תחת עינו הבוחנת של שון, ולשמחתו הרבה, בטחונה שב אליה והיא חייכה במשך כל האימון. הוא הביט בה משתאה כמה ועורג אל הגוף שעיצב,ג וף בו לא יוכל לגעת, גוף שאף פעם לא יהיה שלו. הוא ידע בעמקי לבבו שהדס כן הייתה יכולה להיות שלו, אך הוא כבש את יצרו למענה, הוא ידע שהיא נולדה להיות דתית והוא לא רצה לנתקה מעולמה.
הוא ידע גם שהוא לא יכול היה להיכנס לעולמה. הוא חשב על כך, אולם הוא לא ראה את עצמו מקים בית דתי בישראל ולנתק את עצמו מכל המוכר והידוע לו בעולם החילוני. הוא ראה בעולם הדתי ממתקים לנפש אך לא יכול היה להתרחק ממנעמי-הגוף. הוא ראה יום יום את מושא חלומותיו מחייכת אליו , מסמיקה בחברתו - היא הייתה במרחק נגיעה - הוא רצה להושיט יד ולגעת, אך לא עשה זאת, והדס אהבה אותו בשל כך. הדס ייחלה לגבר כמו שון - הוא העניק לה הצצה נדירה לעולם החילוני מבלי שהדבר יפגע בה, אך חששה לחצות את הגשר שהציע לה במבטיו המלטפים ובמילותיו האוהבות. היא אהבה אותו על כך שיכול היה לנצל את תמימותה ולא עשה זאת.
היא אהבה אותו על שכיבד את ערכיה ולא ניסה לפגוע בה או בהם במהלך האימון ושיחות הנפש שניהלו במכון. אך הבינה שעולמם אינו ניתן לגישור והשלימה עם כך. שון ידע שהדס תעזוב בקרוב, היות והיא הגיעה ליעד אותו הציבה לעצמה. הוא ידע שתשוב לעולמה וחיש מהר יוצע לה שידול חדש. הוא שמח בשבילה, אך התעצב בשל הפרידה ההולכת ומתקרבת. כעבור מספר ימים הגיעה הדס כהרגלה,למכון ונכנסה למשרדו של שון.
עיניה האירו באור יקרות והגומות בפניה נפערו כעמקי-מצולה כחולים. שון ידע שהוצע להדס שידוך. והיא סיפרה לו, שכאשר העבירה מכתב מאביה לראש הישיבה בה למד אחיה, נחה עליה עינו של המנהל. הוא האריך את פגישתם ותהה על קנקנה של אחותו הצעירה של קלמן פרל. הוא אהב את מה שהוא ראה ונהנה ממה ששמע.
הוא הודה לה על המכתב והדס פסעה לכיוון היציאה, שם התגודדו מספר אברכים ולא התביישו להביט בה בחמדה. בין המתבוננים בפליאה היה אלימלך - שנישא בינתיים לאשה רזה ופשוטה. האברכים הביטו בפניו החיוורות של אלימלך ואמרו, "אוי אוי אלימלך הליימך! אוי, מה שהפסדת!"
והוא הביט אחר הדס התמירה והאצילית שהתרחקה בחיוך רחב מבניין הישיבה, כשלבה מתרונן בקרבה. "ובזכות זה נפלה ההחלטה שלי ללכת למכון, וכך הכרתי אותך!" אמרה לשון בחיוך רחב. הוא הסמיק עד שורשי שערותיו.
"ומי מסמיק עכשיו?", שאלה הדס בהתרסה. שון חייך וצלל בשתי עיניה ששינו צבען לסגול. הדס שלפה מעטפה מארנקה והושיטה לשון המופתע הזמנה לחתונה. "לא עברו מספר שעות", המשיכה הדס לספר לשון, "מצלצל השדכן המפורסם של בני ברק ושואל את הוריי מה דעתם על שידוך עם משפחת המנהל גור ארי. הוריי יצאו מגדרם מרוב שמחה, וכאשר שאלו מה דעתי, הסכמתי מיד, כי כל הבנות נשאו עיניהן אל בנו יפה התואר של המנהל גור ארי. כלן היו רוצות חתן כמו שמוליק גור ארי... אנחנו נפגשנו", המשיכה הדס בהתלהבות, וחשנו כמו שתי נשמות טועות שמצאו עצמן במדבר. ליבי אמר לי שזה המיועד. ואכן כך קורה ..."
שון לא הפסיק להתפעל משטף דיבורה. הוא רצה לחבקה אך שילב את ידיו ונשך את שפתיו. "תשמע שון, המשפחות שלנו ברכו על המוגמר, ואתה מוזמן לחתונה שלי, ברור? בלי תירוצים", פקדה עליו הדס בקול קשוח.
"כן המפקדת!", קם שון מכסאו והצדיע להדס בשובבות. ושניהם פרצו בצחוק משוחרר.
ערב החתונה הגיע. שון היסס האם להופיע או שלא. הוא ידע שהוא יהיה חריג בנוף המוזמנים לחתונה. אך רגליו נשאוהו לשם, לראות את הדס ביומה המאושר. הוא לא יכול היה להחמיץ רגעים אלה. הדס ראתה אותו נדחף למעגל הרוקדים כשכיפה ענקית מכסה את ראשו. היא חייכה אליו, הסמיקה והודתה לו מרחוק.
ושון המשיך לרקוד כמו שלא רקד מעודו. הוא היה סחוף-חושים. הוא ידע שהדס הייתה יכולה להיות כלתו. הוא הטביע בריקודו את כל אהבתו אליה ואת שמחתו השלימה על שהיא מצאה את אושרה הנכסף ולא בזרועותיו הוא. הוא המשיך לרקוד לעומתה בהנפת ידיים והיא החזירה לו בחיוך חם. מעטים הגברים והנשים שידעו מה לכלה החסודה הדס, ולגבר החילוני עם זנב-הסוס המתנפנף כפאותיהם שלהם...
חלפו כשלושה חדשים והדס הפסיקה להתאמן. שון התגעגע אליה. הוא היה הולך לחדרה הפרטי בתקווה שהיא תופיע לפתע פתאום והם ישוחחו כמו פעם. האש שהציתה הדס בעצמותיו המשיכה לבעור ושון לא ידע כיצד לכבות את הבעירה. ואז ביום בהיר היא הגיעה ונכנסה היישר למשרדו של שון. פניה היפים זהרו באור מיוחד - באור של אשה שידעה גבר.
ראשה היה עטוף בשביס צבעוני ומהודר, שהבליט את עיניה הסגולות והמהפנטות. הוא שאל לשלומה והיא סיפרה לו באושר על בעלה האוהב והדואג המציף אותה בתבשיליו הנהדרים.
"שון, אני באתי כדי לבטל את המנוי שלי במכון", אמרה הדס כאילו בעצב. "ואם אוכל לקבל החזר על החודשים האחרונים, אהיה אסירת תודה".
"אין בעיה הדס, התשובה היא כן לשתי השאלות", ענה שון, "אבל מדוע אינך ממשיכה להתאמן?" שאל בתקווה וחיכה לתשובתה.
"מי כמוך יודע את התשובה", אמרה והסמיקה. "בעלי היקר מעדיף שאני אתאמן במכון של נשים בלבד" אמרה ונאנחה.
"אני מבין", אמר שון והביט בה באכזבה.
"וחוץ מזה, לא נראה לי שאעשה ספורט בזמן הקרוב", אמרה הדס והסמיקה.
"וזה למה?", שאל שון בסקרנות.
הדס קמה מכיסאה, החליקה על בטנה, נגשה אליו ולחשה באזנו: "כי אני בהיריון, זה למה!"
נשיפתה באוזנו הרעידה מיתרי לבבו הכבויים. היא לחשה באזנו את סודה ושפתיה ריחפו באוויר מבעד לתנוך אוזנו. שון לא חש מגע מרפרף כזה מעודו. הוא הסמיק והדס אמרה, "ומי מסמיק עכשיו שוב?", וחזרה לשבת בכיסא מחייכת ומאושרת.
שון חזר לעצמו, ויצא מערפול החושים הרגעי בו היה נתון. הוא הכריז: "מזל טוב יקירתי! אני שמח בשמחתך!"
"תודה שון! רציתי להודות לך על היחס המכבד והטוב לו זכיתי מצידך. אני הגעתי אליך עם 'סדק' בנפשי ואתה השכלת לאחות אותו בסובלנות ובסבלנות ועל כך אני אודה לך כל חיי", אמרה הדס והסמיקה.
"נו, נו, אל תגזימי!", הביט בה שון בעיניים כלות ושתק.
"אינני מגזימה!", המשיכה, "דע לך שאתה אחד מיני אלף ! אין הרבה כמוך ואני מעריכה ומכבדת אותך על כך שכבדתי אותי."
"הדס יקירתי, אני צריך להודות לך על מה שלמדתי ממך בתקופה זו. את לימדת אותי ערכי משפחה מהם. ממך למדתי דברים שלא ידעתי, וזו המתנה היקרה ביותר שאי פעם נתנו לי", אמר שון בהתרגשות.
"תגידי", חייך שון ."יש לך במקרה אחות תאומה?"
"דווקא יש לי! אך בדיוק לפני שבוע הוצע לה שידוך הגון. אופס, הפסדת שוב!", "צחקה הדס וקמה ללכת.
"טוב, סתם צחקתי!", הוא קם מכיסאו והחל ללוות את הדס לעבר הכניסה של המכון.
הם הביטו אחד בשנייה וכאילו לא רצו להיפרד ...ולפתע שלפה הדס מכיסה זוג כפפות צמר הדורות והעלתה אותן על ידיה. שון תמה על כך והביט בה משתאה. ואז היא פנתה אליו והושיטה למולו את ידה העטויה בכפפה, הוא הושיט את כפו והניח אותה בחן על כף ידה העדינה. ואילו היא הושיטה את ידה השניה וכיסתה בה את כף ידו הלוהטת.. וכך ניצבו שותקים, כשעיניהם אומרות את מה שלבבם הרגיש. ואז היא משכה את ידיה מבין ידיו והסירה לאיטה את הכפפות, כששון נותר המום ופעור פה.
"כמעט נגיעה", אמר לה וחייך.
"כמעט נגיעה", השיבה לו והחלה לצעוד במורד הרחוב.
שון עקב אחריה עד שנעלמה אל מעבר לאופק. והוא ידע שהאישה שאהב יצאה מחייו לנצח, שבויה בקסם אהבתה הקטנה, ועטופה באהבתו הענקית. אהבה שלא תיגמר לעולם - אהבה שאינה תלויה בדבר.
היא יצאה אל הרחוב ונשמה נשימה עמוקה. היא נפרדה בצורה מכובדת מהגבר אציל הנפש הזה. הגבר שהיה עוגן חייה בזמן שספינת חייה הטלטלה בין גלים. היא החישה צעדיה לעבר ביתה המהודר. בכניסה, הכה באפה הריח הנעים העולה מתבשיליו של בעלה. הוא פתח לפניה את הדלת בחיוך מאיר פנים, נטל את ידה, הושיבה אל השולחן הערוך והגיש לה מרק חם ומהביל.
"בגללך אני עלולה לעלות שוב במשקל!", אמרה הדס וחייכה בנועם אל בעלה האוהב.
"זה ברור שתעלי במשקל, אשתי היקרה", אמר לה שמוליק בקריצה שובבית, "אבל זה ודאי לא יהיה רק בגלל התבשילים שלי!". הדס הסמיקה ולחשה באוזנו: "שמוליק! אתה יודע שאני אוהבת אותך?"
"אני יודע יקירתי!", אמר שמוליק והשיב בחיוכו המאיר פנים, "אבל נעים לשמוע זאת מפיך מפעם לפעם!" המנה השנייה הונחה לפני הדס והיא אכלה אותה בתיאבון רב.
"ועכשיו הדס שלי", אמר שמוליק. "אני חוזר ללימודיי ואת הולכת לנוח. ברור?"
"כן המפקד!" ענתה הדס בחיוך כובש ופנתה לעבר חדר השינה המפואר, מלטפת באושר את בטנה, שהחלה לבצבץ גם מתחת לשמלה הרחבה. הדס הייתה מאושרת, ולא חדלה להודות לאל על האושר שנפל בחלקה. ואילו שמוליק הודה גם הוא לאל על הדס - האישה הנפלאה שנפלה בחלקו.
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
מתוך "בסוף מעגל", זהבה צויקל, ספרי ניב, 283 עמודים
