במרץ 2019 יצאה הטיסה האחרונה מנמל התעופה המיתולוגי באילת. מאז, ניצב בלב העיר, סמוך לכביש 90, חלל עצום ושומם. שנה וחצי לאחר מכן, ביוזמה משותפת של העירייה, של תאגיד התיירות אילת, של תנועת אור ושל ארגון One Voice, ובשיתוף תיאטרון אלעד ומשרד התיירות, יתמלא הטרמינל בסוף אוקטובר ולמשך חודשיים שלמים במיצבים, וידאו ארט, עבודות אינטראקטיביות ועוד שלל יצירות שירכיבו ביחד את One Voice – תערוכת אמנות רב תחומית. 32 האמנים המשתתפים הוזמנו ליצור בהשראת הטרמינל ובזיקה אליו, בדגש על נושאים של מסע ונדודים.
"ניסינו לחבר כמה שיותר תחומי אמנות כדי ליצור חוויה של שוטטות שיש לה משך זמן, ולגרום לאנשים לא רק לחלוף על פני היצירות – אלא לעצור, לתהות, לחשוב מה קורה פה", מסבירה המנהלת האמנותית של התערוכה, מרינה פוזנר, בשיחה עם ynet. "זה מאפשר לאמנים רבים יותר להשתתף, ולקהל רחב יותר להתחבר ולחוות אמנות". היא מוסיפה כי שדה תעופה שאינו נמצא בשימוש הוא מקום שהפונקציה הבסיסית ביותר שלו מוקעת ממנו. "זה נכון ביתר שאת בתקופה הזאת", היא אומרת, "שבה גם שדות תעופה פעילים לא עובדים במתכונת רגילה, אם בכלל. זה יוצר שיח על מסע ועל זיכרון, ומתרחב למפגשים ארעיים, לאהבה, לפרידה, להזדמנויות חדשות – כל מה שהטרמינל הביא איתו". על פי פוזנר, החלל עצמו גדול מאוד ולכן מאפשר, גם בהגבלות הנוכחיות, לקיים את התערוכה ולפתוח אותה למבקרים רבים.
פוזנר מציינת שזו הפעם הראשונה שבה אמנות עכשווית מוצגת באילת. "רוב האמנים המשתתפים מציגים ברחבי הארץ והעולם, אבל מעולם לא הציגו כאן באילת", היא אומרת בהתרגשות. "קיום התערוכה בשיתוף עם העירייה מראה שיש הבנה חשובה כי אמנות ותיירות הולכות יד ביד". עבור פוזנר התערוכה מרגשת גם באופן אישי. היא חיה באילת בעבר, ועזבה אותה, לדבריה, משום שלא מצאה בה נתיבים להתפתחות בתחום האמנות. "זה מאוד קוסמי שהדרך שבה אני חוזרת לאילת היא ליצור את הסנונית הראשונה הזאת של אמנות שהיא מוזיאלית ולא רק בידורית", היא מסכמת.
בין העבודות שיוצגו בתערוכה: מיצב הווידאו ארט Intimacy של האמנית הצרפתית-ישראלית, מיה אגם, העוסק לדבריה ב"אהבה בשלט רחוק, בזמנים של ריחוק חברתי. זהו מיצב של מסכים ורומנטיקה, של אהבה שגם מרחק לא ישבור אותה".
מתוך Intimacy של מיה אגם
(מיה אגם)
אמנית הווידאו, דניאלה מרוז, התחברה לנושא של שדה התעופה באמצעות יצירת עולם פנטסטי שמתרחש באל-מקום – מקום מעבר. יצירת הווידאו שלה, "ניצחון השמש העולה", שואב השראה מסרטוני התעמולה הנאציים והקומוניסטיים, ויוצר עולם אוטופי אך גשמי.
כל העבודות שיוצגו מחוברות, כאמור, לחלל הטרמינל – ותהליך היצירה של חלקן אף יתקיים בתוכו. השחקן, הבמאי והמחזאי ג'ייסון דנינו הולט נכנס בתחילת השבוע שעבר לחיות בלאונג' ה-VIP. במשך שלושה שבועות של שהות שם, הוא מייצר את עבודתו האודיופונית, שתהיה פועל יוצא של מפגש עם אנשים לפני הסגר, ובדרכים האלטרנטיביות עם כניסת הסגר, מפגש עם החלל הנטוש והחיים הסוריאליסטים, שכמו בסרט – הופכים עבורו למציאות.
הפסל הקינטי גיא הדני יצר מתוך התבוננות בציפורים את הפסל הקינטי שלו. אילת מהווה מוקד חשוב עבור הציפורים הנודדות בדרכן למדבר סהרה, הצבת הפסל במנחת הטרמינל מפגישה את הציפור המתכתית – "מכונת תעופה" – עם אלו האמיתיות.
MYRIAD, תרגום של המספר 10,000 ביוונית (ובהשאלה: ריבוי, עצום, בלתי ספיר), הוא מיצב של רן סלוין, שמרכיבים אותו שלושה ערוצי וידאו וערוץ סאונד. סלוין מזמין את המבקר לצלילה בעולם מטאפיזי, והצצה לעולמות חדשים, עתידניים ולא מזוהים. היצירות משודרות שוב ושוב, והעיבוד הדיגיטלי מפגיש בין האלקטרוני לאנושי.
במיצב בגודל תשעה מטרים בשם Shifting, ממזג ניר אדוני את נמל התעופה של אילת ואת הנמל הימי שלה. "חלק גדול מפעילותי האמנותית הוא הבנת המרחב שבו אני פועל בארץ ובעולם, דרך קריאה ארכיטקטונית, תרבותית, ויזואלית, היסטורית ונדל"נית", הוא מסביר. "המתח והקשר בין האדם והסביבה הבנויה מרתק אותי משום הוא נעשה כמעט בלתי ניתן להפרדה ובעל משמעויות והשפעות נרחבות על חיינו".
רוסלו שמריה תיעד בצילומים את אוצרת התערוכה, ועבודתו Time מנכיחה את ההתמודדות עם ההיסטוריה של המקום, ההווה של ההתרחשות בו – והחשיבה על עתידו.
במיצב "טיסה" עוסק איתי זלאיט בנושאי חופש, שליטה בתודעה ויחסי מציאות מול דמיון: אנשים יושבים על כיסאות הטרמינל הריק וממתינים לטיסה שלא תהיה. בידיהם הם אוחזים בכוס משקה טרופי, ועל עיניהם הם מרכיבים משקפי מציאות מדומה. העבודה מעלה שאלות על נוכחות, זמן וחלל ומקומה של המציאות הרבודה והמדומה בעולם שבו אנו חיים.
(מתוך "טיסה" – איתי זלאיט)
