שלום חנוך לא שר אתמול (שבת) את "בואי לרקוד", אבל מהרגע שבו עלה לבמה (אחרי מופע זיקוקים קצת הזוי בניצוחו של ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי) "רק לרקוד", זה בערך כל מה שעבר בראש של רוב רובם של 500 התל אביבים ברי המזל שנכנסו להופעה של חנוך אתמול בבלומפילד.
שלום חנוך בהופעה באצטדיון בלומפילד
(צילום: צחי שדה)
זוגות זוגות נכנסו אותם 500 שהספיקו לקנות כרטיסים בעשר הדקות שהייתה פתוחה המכירה, דרך כניסת ה-VIP לתוך האיצטדיון המחודש שיושביו הרגילים, אוהדי הכדורגל מהצד האדום, הצהוב והכתום של העיר, לא זכו לראותו מבפנים כבר שנה (כולל כותב שורות אלה, שהביט במבט נוגה אל המקום הקבוע והריק שלו בדיוק ממול).
זה היה אירוע מרגש ומוזר. שמח ועצוב. כל האופרציה הזאת של לצאת להופעה של אמן שמרגש אותך ביום שבת בערב עם איזה דרינק לפני או אחרי (או גם וגם), התערבבה עם הכללים הידועים: חיסון רק בשביל להיכנס וכמובן - עם מסכה, בלי אוכל ובלי לרקוד. ללכת עם ולהרגיש בלי.
גם מהצד של הבמה ניכר הדיסוננס בין ההתרגשות של חזרה להופיע מול קהל לבין העובדה שמדובר בקהל מרוסן ומאופק בעל כורחו. דוגמה נפלאה לכך הגיעה כשהגיע תורו של "קח לך אישה". חנוך קרא לקהל לשרוק יחד עם המוזיקה, וכששיתוף הפעולה היה נמוך תפס את עצמו ואמר במבוכה קלה: "טוב, זה לא פשוט לשרוק לתוך מסכה".
שלום חנוך – "קח לך אישה" בהופעה בבלומפילד
(צילום: צחי שדה)
עיריית תל אביב-יפו, המארגנת והמממנת של האירוע, בהחלט ניסתה לתת את תחושת ה"אירוע מרגש אבל עם כללים". בקבוקי מים הוצבו מתחת לכל כיסא מאויש, שמיכות נגד הקור ומסכות ממותגות חולקו בכניסה. מיותר לציין, אבל עדיין חשוב – אירוע כזה הוא כמובן פילנתרופי לחלוטין. תחת התקנות הנוכחיות שמאפשרות כמות מוגבלת של אנשים ללא מכירת מזון אי אפשר באמת להרוויח – בוודאי שלא אם מחירי הכרטיסים להופעה נעו בין 69 שקלים לחלק העליון של היציע ו-99 לחלק התחתון.
לפי הכללים, בין כל "קבוצה" של אנשים שהזמינו יחד – בעיקר זוגות, ניצב כיסא ריק אחד. הפרדת שורות לא הייתה, מה שיצר תחושה די צפופה בתוך איצטדיון שמכיל כ-30 אלף מקומות ישיבה. אבל אם אותם אנשים גם ככה יכולים להתערבב באוטובוס בדרך או סתם אצל השכן – אז למה בעצם זה משנה?
ובחזרה לריקודים. הקהל שהספיק להתחסן מבעוד מועד שמר בהתחלה על ההנחיות כשהבין שיש כמה סדרנים חסונים שמעירים לאלו שהמסכה ירדה להם לסנטר, או כאלו שקמו מהכיסא. אבל ככל שהשירים של חנוך התחילו להיות "מקפיצים יותר", ככה התחילו ניצני "מחאת בודדים" של כמה רוקדים ורוקדות. כש"מחכים למשיח" התנגן, כבר נרשמו כמה עימותים קלים בין זוגות מפזזים לסדרנים אובדי עצות, ובהדרן, כשהתחילו הצלילים של "סוף עונת התפוזים", הסכר נפרץ וכולם היו על הרגליים – כשהסדרנים מרימים ידיים. אז אולי הציבור מטומטם (הוא בטוח משלם), אבל הוא גם יודע שמשיח לא יבוא, אז הוא לוקח מה שנותנים לו, גם אם זה "רק לרקוד" עם עוד 499 אנשים בבלומפילד.
