לא צריך את האוזניים המוזיקליות של אלטון ג'ון וגם לא עיניים של ינשוף כדי לשמוע ולראות את הדמיון. אבל יש רגע אחד שבו זה נעשה ברור כמו כאפה. זה קורה כשאלייז'ה יוסון, הסולן והגיטריסט של Inhaler, מטה את ראשו לכיוון המיקרופון וצועק את המילה Baby. עכשיו זה כבר לא רק השילוב המנצח של זמר כריזמטי ומבטא אירי, אלא המקבילה האמנותית של בדיקה גנטית: אלייז'ה יוסון הוא אכן הבן של אבא שלו, פול. או בשמו המוכר יותר: בונו.
inhaler בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
כשהיה בגילו, בונו בן ה-20 כבר הוביל את הלהקה שתשנה את הרוק ותהיה הגדולה בעולם במשך יותר מ-30 שנה. אבל גם אז, כשניצני הכישרון הציצו החוצה, העתיד לא היה כה בהיר: ההרכב יצא מגבולות המולדת והגיע להופעות באנגליה, אך היה רחוק מלהסתמן בתור המהפכה הבאה. Inhaler, לעומת זאת, כבר הספיקו לחמם את נואל גאלאגר ולחתום בלייבל Polydor, שלוחה מרכזית של אימפריית יוניברסל. במשאל הסאונד היוקרתי של BBC השנה, הם הגיעו למקום החמישי. המקום החמישי של 2019 הייתה זוכת הגראמי הטרייה, רוזליה.
אבל המבחן האמיתי הוא בשטח. ושם, Inhaler כבר דופקים סולד-אאוט במועדון מרכזי בלונדון כמו Heaven, על המדרחוב שבין תחנת Embankment וצ'רינג קרוס. אחרי חימום מצוין של להקת FEET הכיפית והמוחצנת, הם פוסעים לבמה המוגבהת עם הרבה פאסון וסטייל. יוסון נראה כמי שלא מתכחש לירושה והמורשת של אבא - מהמעיל ועד התסרוקת - אבל האחיזה הקבועה בגיטרה וגם הסגנון מעידים על פרפורמר מסוג אחר: הוא מרכז האירוע, ללא ספק, אבל הוא לא מנסה להשתלט עליו.
בין בונו לאלביס
אלייז'ה בוב פטרישיוס גוגי קיו יוסון (אפשר להסתפק ב"אלי") הוא הילד השלישי מתוך ארבעה של פול ואליסון יוסון. את שלושת חבריו ללהקה הוא פגש בבית הספר בדבלין, בערך כשמלאו לו 13. החיבור התרחש על רקע של חיבה משותפת למה שהתגבש לכדי הסגנון המובהק של הלהקה: המנוני רוק סוחפים, מלודיים וקליטים. כן, כמו אתם יודעים מי.
אשליות לא היו שם מלכתחילה: הקשר המשפחתי של אלייז'ה לא יכול לרחף באוויר. הוא שם תמיד, בכל ריאיון ובכל תנועה שלו. "ידענו שדלתות ייפתחו", סיפר יוסון ל-NME, "אבל הדלתות האלה ייסגרו באותה מהירות אם אנחנו לא טובים. זה מה שמלחיץ אותנו להשתפר ולא להיות חרא".
(צילום: עינב שיף)
וזה עובד, קודם כל במבחן הנוכחות. Inhaler נראית כמו להקה ונשמעת כמו מי שיודעת לאן היא מכוונת ומה היא רוצה. זה לא צעצוע שאבא עשיר קנה לבן המשועמם שלו כדי שהוא והחברים ישחררו את הסלון וירדו לו מהווריד. ושירים כמו It Won't Always Be Like This ו-Ice Scream Sundae הם מסוג הקטעים שעוד יכולים לשכנע את הילדים, שיש משהו בדבר הזה שנקרא רוקנ'רול. ומסביב, אין אחד שלא לוחש לחבר שלו בשלב כלשהו, "תשמע, הוא ממש דומה לו".
נדמה שמבעד למסכי הרעש של הגיטרות והאדרנלין של הופעה, הקולות האלה מגיעים גם לאוזניים שלו. ובהתאם, משהו בהתנהלות שלו עדיין במסע לחיפוש הזהות העצמאית שלו. אולי לזה הוא מתכוון בשיר הסוגר והמצוין, My Honest Face. "אני יכול להיות אלביס בשלישי בלילה", הוא שר בבית הראשון (בחירה מעניינת של רפרנס). אבל בפזמון הוא כבר מודה: "דארלינג, אני פשוט לא יכול למצוא את הפרצוף הכן שלי".
הבן של אבא שלו
אין סיבה לדאוג לו. המסלול של Inhaler מוכן לשנת ההמראה. בחודשים הקרובים הם יחרשו את אירופה וקצת את ארצות הברית. אחר כך ישובו לעונת הפסטיבלים. לאלבום הבכורה יגיעו אפילו יותר בשלים ממה שהם בשלב זה.
מלבד ההשוואות הבלתי נמנעות, יש כאן גם מידה של צדק פואטי. שנות האצטדיונים, הניג'וס הפילנתרופי וכמה אלבומים חלשים המאיסו את יו2 ועיוותו את המורשת שלהם. כיום, מרבית בני גילו של יוסון לא מודעים לימים שבהם יו2 היו להקה מסעירה ומרגשת. ספק אם Inhaler יכולה או צריכה להתפוצץ עד כדי כך. מספיק שתצבור קהילת מעריצים נאמנה, שתעריך גיטרות חדות, חטיבת קצב משומנת ופרונט-מן שקשה להוריד ממנו את המבט. זה יהיה גם הישג יפה, וגם נחת לאבא.
