המשבר האחרון בעזה הגיע בעיתוי מושלם עבור ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - רגע לפני הקמתה האפשרית של ממשלה בראשות גוש השינוי. אבל נתניהו אינו היחיד שהרוויח מההתפתחות העגומה במזרח התיכון. רשת HBO לא הייתה יכולה לייחל לזמן מוצלח יותר לחזרתו של הסכסוך במזרח התיכון למרכז הזירה המדינית הבינלאומית, ימים ספורים לפני עלייתו של הסרט "אוסלו" ׁׁׂ(HOT, yes וסלקום tv), עיבוד טלוויזיוני למחזה על ההתרחשויות מאחורי הקלעים של הסכם אוסלו השנוי במחלוקת בין ישראל לאש"ף.
אוסלו – טריילר
ההחלטה של ראשי HBO להשקיע בהפקה שמשחזרת אירועים פוליטיים מתחילת שנות ה-90 נראתה תמוהה מלכתחילה, נוכח התרדמת העמוקה שהתהליך המדיני שקע בו בעשור האחרון (יש שיאמרו תרדמת שהיא בגדר מוות קליני בדרך לחידלון מוחלט). משא ומתן בין ישראל לפלסטינים לא עומד על הפרק בשנים האחרונות, וגם לא מסוקר בתקשורת העולמית שהפנתה את כל תשומת הלב שלה לנעשה בסוריה. מבחינה זו כאמור, חידוש הלחימה בעזה הייתה לטיזר מעודכן ולא מתוכנן ששודר במהדורות החדשות לקראת עליית הסרט בסוף השבוע.
מהדורות החדשות רעננו את הסקרנות של הציבור האמריקני והבינלאומי בסכסוך הישראלי-ערבי, אבל בניגוד לשחיקה התודעתית של הקהל, לראשי HBO יש עין לציון צופיה, והיא נשארה פקוחה גם כשהעפעפיים של צופיהם צנחו להן מחוסר עניין. הסדרה "הנערים", אותה הפיקו ביחד עם קשת, חוללה שערוריות בעיקר בישראל ועוררה התעניינות בחלקים בקהילה היהודית, בעוד ש"שעת נעילה" שנמכרה לרשת היוקרתית נהדפה על הסף. שתי הסדרות המושקעות הללו אולי לא התבססו בראש סדר היום התרבותי האמריקני, אולם עלילת מתח רוויית יצרים וסצנות מלחמה מרהיבות היו אמורות להחניף לצופים באשר הם, גם אם אין להם זיקה למצב הפוליטי במזרח התיכון.
הסרט "אוסלו" לעומת זאת אינו נישא על עלילת מתח, ואין בו סצנות פעולה. העלילה מתחוללת ברובה בבירת נורווגיה המנומנמת אוסלו (עם כי הצילומים התרחשו בבירת צ'כיה פראג) והיא נישאת בעיקר על גבי דיאלוגים. דיבורים לפני מעשים. אם יש משהו עדכני בהפקה זאת, הוא המקור התיאטרלי שלה - המחזה "אוסלו" מאת ג'יי.טי. רוג'רס שעלה בברודוויי לפני ארבע שנים. בניגוד לרוב התחקירים העיתונאים, השחזורים הדרמטיים והיצירות הדוקומנטריות על מה שאירע שם בחדרי חדרים בחלל הדחוס שבין רון פונדק לאבו-עלא, ההברקה של ההצגה "אוסלו" הייתה התבוננות על ההתרחשויות מנקודת מבטם של המארחים הנורווגים החיוורים, המעודנים, התמימים.
"אוסלו" מתרכז בתחבולה שרקח טריה לארסן, אקדמאי עם המון רצון טוב, ובת זוגו מונו יול, שכיהנה כבכירה במשרד החוץ הנורבגי. שניהם שהו תקופה ארוכה במזרח התיכון וחוו מקרוב את זוועות האינתיפאדה הראשונה. מציאות בלתי אפשרית שאנחנו הישראלים התרגלנו אליה בסוף שנות השמונים (והיום בכלל שכחנו ממנה) למרות הקורבנות היומיומיים שגבתה בשני הצדדים. במעגל הדמים הזה, הייתה נחוצה ההתערבות של זוג הסקנדינבים הצוננים שהביאו חזון משלהם למצב.
הכישלונות החוזרים ונשנים של נסיונות ההידברות העקיפים בין ישראלים לפלסטינים (עניין שהיה בכלל בניגוד לחוק הישראלי בזמנו), הובילו את לארסן ויול לחתור למגע, מגע אישי ישיר, בערוץ חשאי ללא תיווכם של גורמים רשמיים אינטרסנטים כמו הממשל האמריקני. לפיהם, מפגש בלתי אמצעי בין מי שתפסו את עצמם כאויבים מרים יכול לפרק חלק מהמחסומים ולהסיר את החומות בדרך לדיאלוג ראשוני, משא ומתן ואולי אפילו הסכם שלום. לרגע נראה שהתהליך הזה צלח. אלא שאז נרצח יצחק רבין, ומנגד עלתה השפעתם של גורמים המתנגדים להסדרה בשני הצדדים. האינתיפאדה השנייה ופיגועי הטרור הנוראיים הביאו להחרבת מחנה השלום הישראלי ולגניזת החלום להסכם מדיני. המחסומים והחומות המנטליים שלארסן ויול ניסו למסמס הפכו למחסומים וחומות פיזיים בשטח.
בגרסה הבימתית שיצר הבמאי ברטלט שר זה עבד היטב. שלוש שעות של מלל בלתי פוסק הידהדו את האירועים ההיסטורים הקטנים והגדולים, ואלו הקטנים שהפכו לגדולים. אבל מעבר למערבולת ההתנגחויות האידיאולוגיות, הכעסים והמתחים ורגעי האינטימיות שחלקו האקדמאים הישראלים יאיר הירשפלד ורון פונדק ביחד עם אחמד קרעי וחסן עספור (בהמשך גדל המעגל החברתי עם הצטרפותם של אורי סביר ועו"ד יואל זינגר) בחסות מארחיהם הנורווגים, הייתה בהצגה המון הומור. לעתים נראה כי מדובר בקומדיית מצבים מלאה באי הבנות, האינטרקציות האנושיות האישיות - הנעות בין חשדנות לידידות ואמון - היו אלה שקידמו את העלילה, ובהמשך גם את התהליך הפוליטי.
בגרסה הקולנועית, שהופקדה גם היא בידי ברטלט שר, ההומור כמעט ונעדר לגמרי, מה שהופך את הסרט לעוד שחזור היסטורי שגרתי (כזה היה גם ב-HBO בעיבוד של מור לושי ודניאל סיון לרישומיו של רון פונדק בדוקו "יומני אוסלו"). לעתים מטיפנית. במקום להתכוונן דרך נקודת המבט של טריה (בגילומו של אנדרו סקוט) ומונה (רות' ווילסון) כמעין רוזנקרנץ וגילדנשטרן על כל התמימות טבולת הציניות שלהם, אנחנו מקבלים את ההתרחשות עצמה והדמויות הראשיות שמתנחלות על המסך עם מונולוגים מלאי זעם, השראה והתלבטות א-לה המלט. אבל אנחנו היינו פה כבר פעם. אנחנו יודעים שמשהו רקוב בממלכת ישראל.
"אוסלו" הסרט קצר בשעה ביחס לגרסה הבימתית כך שאולי אפשר להבין את הצורך בצמצום הנפח שהוענק לדמויות השונות. אבל אי אפשר להשלים עם התכווצות תפקידה של הטבחית טוריל גרנדל, שבישלה את כל התהליך המדיני הזה, עם המעדנים שהגישה לשולחן המשא ומתן. מסתבר שלא רק הצבא צועד על קיבתו, גם אלו שעמלים על הסכם שלום. על אובדן זמן המסך והעומק שאיתו הצופים מקבלים פיצוי בדמות תצוגות משחק לא רעות באדיבות כמה מטובי שחקני ישראל שמעניקים לדמויות אמינות רבה יותר מאשר ההופעות על הבמה בברודויי.
איציק כהן כיוסי ביילין, רותם קינן כרון פונדק, ובוודאי ששון גבאי שבהופעת אורח קצרה מביא למסך את החיקוי המוצלח ביותר שאי פעם ראיתי של שמעון פרס (איתך הסליחה טוביה צפיר). אליהם מצטרפים סלים דאו כאבו-עלא והשחקן הפלסטיני וואליד זואייטר כחסן עספור. דובל'ה גליקמן מגלם את פרופ' הירשפלד, אבל לפחות הצופה הישראלי יחייך בוודאי אל מול הופעתו המרצינה לכאורה. עבורי זה היה מחולל ההומור העיקרי בסרט, וגם הדמות של אורי סביר (בגילומו של ג'ף ווילבוש, "המורדת") שכמו במחזה מוצג כמעיין פלייבוי הורמונלי קשוח וכריזמטי - לא מתחבר לזכרונות שלי מהמדינאי החנון האינטליגנט עם העיגולדים מהחדשות בשנות התשעים.
ההתלקחות האחרונה בעזה ומבצע "שומר החומות" הגיעה ממש בזמן ל-HBO עם התחדשות השיח בנוגע לסוגיה הפלסטינית בארצות הברית שהיא "שומר המסך" של הסרט החדש. זוהי התעוררות מתרדמת ארוכה במהלכה הפסקנו לחלום על שלום אבל חיינו בסיוט. עכשיו הסיוט הזה התממש שוב בשטח, ואיתו גם הרלוונטיות של "אוסלו". וכך במקום שהסרט יעשיר את תפיסתנו בנוגע למציאות המורכבת, זוהי המציאות המורכבת שמעשירה את תפיסתנו בנוגע לסרט. כל שיש לקוות הוא שהצפייה בו לא תגרום לנו להירדם שוב, הפעם מול המסך.
