ב-40 השנים שחלפו מאז שיצא אלבום הבכורה של דוראן דוראן ועד היום, הלהקה הבריטית ידעה לא מעט ניסיונות קאמבק. לא כולם עלו יפה, אבל לפחות בחלקם חבריה ניסו להוכיח שלסחורה הלוהטת שהם הציעו לאורך המחצית הראשונה של האייטיז יהיו קופצים גם בהמשך. הפעם הראשונה שזה עבד, באופן יחסי, הייתה ב-1993. דווקא אז, אל מול שטף של להקות הגראנג' שהגיע מאמריקה ורגע לפני פריצת הבריטפופ, החברים המתקמבקים הציגו במה שכונה "אלבום החתונה" שלהם שירים כמו Ordinary World ו- Come Undone שזכו להצלחה יפה ב-MTV והביאו את הסולן סיימון לה בון וחבריו להופעה גם פה בישראל. הפעם השנייה שזה עבד טוב הייתה כבר ב-2010 עם האלבום All You Need Is Now שהפיק להם מארק רונסון, שהעריץ אותם בילדותו.
עכשיו לה בון וחבריו מפנטזים כנראה על קאמבק נוסף. באוקטובר הקרוב, אחרי הפסקה של שש שנים, צפוי לצאת אלבומם החדש - Future Past. הרבה אי אפשר לספר עליו כרגע, אבל הסינגל הראשון שיצא ממנו, Invisible, נשמע לא רע ובעיקר די רטרואי, עם בס מצליף וקלידים שזורקים לימי הזוהר שלהם מתחילת האייטיז. באלבום המתקרב אמורים להשתתף גם הגיטריסט גראהם קוקסון מבלר ומייק גרסון שניגן פסנתר במשך שנים באלבומים של דיוויד בואי. לצוות ההפקה גויסו בין היתר רונסון ואגדת הדיסקו ג'ורג'ו מורדור. לפחות על הנייר זה נשמע מבטיח.
החודש לפני 40 שנה דוראן דוראן לא עסקו בשום קאמבק. הם היו הרכב צעיר שחבריו עמדו להפוך לכוח העולה בפופ הבריטי. המוזיקה הבריטית בתחילת שנות ה-80 הייתה במין צומת דרכים: הפאנק מת וגם הדיסקו נאסף אל אבותיו. הניו וייב זכה להתעניינות רק בשוליים, ולצידם פעלו הרכבים שידעו לנגן נהדר כמו דייר סטרייטס ופוליס. היה ברור שצריך להרכיב נוסחה חדשה כדי לשלוט במצעדי הפזמונים. לג'ון טיילור וניק רודס, השניים שהקימו את דוראן דוראן, הייתה כזאת. אחרי תקופה שבה חברים באו והלכו, ההרכב החל להתגבש – המתופף רוג'ר טיילור, הגיטריסט אנדי טיילור (למרות השם, אין ביניהם קשר משפחתי) והסולן סיימון לה בון הצטרפו. החמישייה החלה להופיע במועדונים בעיר הולדתה, ברמינגהם, ופזלה גם אל הבירה לונדון.
סצנת הניו רומנטיק, שדוראן דוראן הייתה השחקנית הראשית בה, נולדה, ובריטניה נשטפה בהרכבים שהציעו שילוב מעניין ומקורי בין האנרגיות הזועמות של הפאנק והפוסט-פאנק שהותכו לתוך מקצבים שמחים שניתן לרקוד לצליליהם, עם חברי להקה שלא רק ניגנו אלא גם נראו טוב על הבמה. ABC, שפנדאו בלט, ויסאז', ובמידה מסוימת גם ג'אפן, היו ההרכבים שהעניקו לתת-הז'אנר הזה הרבה רגעים יפים. אך היו אלו לה בון וחבריו שעמדו להפוך לכוכבים שיסחפו את הממלכה, ובהמשך את שאר העולם, לפחות עד אמצע העשור ההוא.
כדי לוודא שאיש לא יתעלם מהלהקה החדשה דאגו צמד האמרגנים שלה, האחים פול ומייקל בארו, לטפח את התדמית והסטייל המוקפד של חבריה. תסרוקות מאלט המתוחזקות בענני ספריי לשיער וז'קטים מעוצבים ברישול עם כריות רחבות בכתפיים. לעיתים לא היו ברור אם מדובר בלהקת פופ או בחבורת דוגמנים אחרי סדרת ניסוים במספרה, אך המראה של לה בון וחבריו – שבהחלט ידעו להצטלם – השיג את מטרתו, והלהקה החלה לצבור קהל. בשעתה, דוראן דוראן נתפסה כסוג של להקת בנים, אך ההגדרה הזאת עושה לה עוול: למרות המעגל התומך שהניע את העסק, הם לא היו בובות על חוט שרקדו לצלילי מפיקים (כמו להקות הבנים שקמו בניינטיז ובתחילת המילניום), אלא חמישה חברים מוכשרים שעשו פופ חכם מסוג חדש.
Planet Earth, הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלהם שנשא את שמם, יצא בחורף 1981 והגיע רק למקום ה-12 במצעד. Careless Memories, הסינגל השני שיצא כחודשיים לאחר מכן, השיג אפילו פחות ונעצר במקום ה-37. אך הוא היה רק המתאבן לטירוף שהחל ברגע שאלבום הבכורה של הלהקה יצא ב-15 ביוני, ובעיקר למה שקרה לאחר שהסינגל השלישי ואחד משיריהם הגדולים - Girls on Film - יצא חודש לאחר מכן והתמקם מיד בטופ פייב של המצעד.
גם 40 שנה אחרי שיצא, Duran Duran, על כל 39:42 הדקות שלו, נותר אלבום פופ קרוב למושלם. כזה שהיטיב לתפוס את תקופתו מבחינת צליל ומראה. שילוב חד פעמי בין דיסקו, בס פ'אנקי, קלידי סינת'פופ וגיטרות ניו וייב. אין בו כמעט שירים חלשים, ואפילו שיר קצת נחבא אל הכלים כמו Friends of Mine הוא יצירת פופ מרהיבה, מופקת היטב ובעיקר כיפית. אז, דוראן דוראן נתפסה כלהקה שטחית שעסוקה בעיקר במראה שלה והמבקרים נהנו להיכנס בה, אבל כשמקשיבים לה היום מבינים שהיא הייתה ההמשך הטבעי לגלאם של רוקסי מיוזיק ולרב-גוניות של דיוויד בואי. עוד רגע יפה באלבום הבכורה שלה היה Tel Aviv, הרצועה האינסטרומנטלית שחתמה אותו, שלה בון כתב לזכר הימים שבהם התנדב בקיבוץ בנגב, רגע לפני שחזר לבריטניה והפך לכוכב פופ.
אבל עם כל הכבוד לתל אביב, השיר שהפך את דוראן דוראן לסנסציה עולמית היה Girls on Film. בעיקר לאחר שהקליפ הפרובוקטיבי שלו יצא. השיר, שיצא בשנת הולדתה של רשת MTV, זכה לקליפ שלא בטוח שהיה עובר היום: הוא נפתח כשהלהקה ניצבת על במה כשלפניה זירה ובה אישה צעירה נאבקת בלוחם סומו. באחת הסצנות הבאות בקליפ מופיעה אחות במדים שלא משאירים יותר מדי מקום לדמיון, המעסה עם שמן את גבו של הלוחם. התוצאה הייתה קיטשית וסקסיסטית על גבול הפורנו הרך, אך היא הפכה את השיר ללהיט ענק ואת הלהקה לשם החם בפופ הבריטי, אחת שגם באמריקה פתאום התחילו לשים לב אליה. לב בון וטיילור (ג'ון) הודו בהמשך שהקליפ אולי לא היה האחראי הבלעדי להצלחתם, אך הוא בהחלט נתן להם את הדחיפה שלה הם היו זקוקים אז. רודס, הקלידן, הגדיר אותו בהזדמנות אחרת בצורה קולעת הרבה יותר: "הווידאו קליפ עבורנו הוא כמו הסטריאו בשביל פינק פלויד". הקליפ השיג את מטרתו והפך למעשה לפרסומת לקידום השיר, ולא רק אצל דוראן דוראן.
קליפ מדובר יש ואלבום בכורה מבטיח גם כן, אבל האנשים שסביב דוראן דוראן השכילו להעמיד עסקת חבילה משולמת ותפורה היטב. הצלע השלישית במשולש שתרמה להצלחה העצומה של דוראן דוראן אז הייתה העובדה שהלהקה הפיקה בעצמה את הרמיקסים לשירים שלה. במסיבות הכיתה, נערים ונערות רקדו לצלילי Girls on Film מקסטה, ובמסיבות השוות יותר, ובטח במועדונים, כבר היה מי שדאג לסובב את התקליט עם גרסת ה-12 אינץ' הרקידה ללהיט במהירות הנכונה.
את 1981 סיימו דוראן דוראן עם סיבוב הופעות שעבר גם באירופה ובארצות הברית. אבל השיא עוד היה לפניהם. שנה לאחר מכן הגיע האלבום Rio, שכלל, לצד שיר הנושא הסופר מצליח, עוד להיטים אדירים כמו My Own Way, Hungry Like the Wolf ו-Save A Prayer. עכשיו כבר אי אפשר היה להימלט מדוראן דוראן, ובין מיליוני מעריציהם החדשים ברחבי העולם הייתה גם אחת שבדיוק הצטרפה אז למשפחת המלוכה הבריטית – הנסיכה דיאנה.
את השנתיים הבאות העבירו לה בון וחבריו במיקסום ההצלחה. הם הוציא אלבום מצליח נוסף, Seven and the Ragged Tiger, עם הלהיטים Union Of The Snake ו-The Reflex, מכרו בטירוף (מעל ל-80 מיליון עותקים לאורך השנים), ואפילו הספיקו לתרום שיר לסרט בסדרת ג'יימס בונד - A View To a Kill. הסרט שסימן את פרידתו של רוג'ר מור מתפקיד המרגל שבשירות הוד מלכותה היווה גם את תחילת ירידתה של דוראן דוראן מפסגת הפופ.
הם עוד הספיקו לעבור בלייב אייד ב-1985, אבל את הזיופים של לה בון על הבמה בפילדלפיה שמעו עד תל אביב. ארבע שנים אחרי הפריצה, דוראן דוראן כבר התקשתה לעמוד בתמורות שעברו על הפופ באמצע העשור. חלק מהחברים היו תשושים ממסע ההופעות העולמי, ביקשו חופש ויצאו לפרויקטים עצמאיים. למרות שמו היומרני, Big Thing, האלבום הבא שהוציאה הלהקה לקראת סוף שנות ה-80, כבר היה רק צל חיוור להישגים שהם רשמו בקלות רק כמה שנים לפני, והם נתפסו כעוד להקת עבר שזקוקה לקאמבק.
