ערב הבחירות לבית הלבן וקרוב מדי למערכת בחירות נוספת בלתי נמנעת בישראל, הקהילה היהודית האמריקנית נמצאת במשבר לא פשוט. יהודי ארצות הברית רואים בישראל בית רוחני שיש להיאבק עבורו, ועם זאת הם שואפים להסדר שלום עם הפלסטינים. רוב רובם מזדהים כליברלים, תומכים במפלגה הדמוקרטית ומסתייגים מדונלד טראמפ, אך יש מי שמצפה מהם להצביע לו מאחר ובירושלים הכתירו אותו כ"נשיא האמריקני הידידותי ביותר לישראל אי פעם".
החזון הציוני על פי יהודי ניו יורק, לוס אנג'לס, ומיאמי מעולם לא היה רחוק כל כך מהיישום שלו בשטח, וזאת למרות שהגשמת החלום הלאומי הזה לא היה מתגשם לולא ההשפעה הפוליטית והתמיכה הכלכלית של בני עמנו מעבר לים. במצב העניינים הנוכחי הם ניצבים מול משוואה קשיחה שנוסחה עבורם על ידי הימין בארץ הקודש ובארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: יהודי טוב הוא מי שתומך באופן בלתי מסוייג במדינת ישראל, מי שמביע התנגדות לממשלתה והעומד בראשה הוא עוכר ישראל. המתח הזה שעלול לגרום לקרע מהותי בין שתי הקהילות היהודיות החשובות בעולם עומד במרכז הדוקו החדש של מור לושי "הלובי", המספר את סיפורו של ארגון איפא"ק ויוקרן הערב (שבת) בפסטיבל דוקאביב המקוון (ובהמשך בערוץ yes דוקו).
"איפ"אק הוקם כארגון ליברלי, בשנות ה-70 וה-80 הוא היה חוד החנית של המאמץ לסיוע חוץ של ישראל, אבל במהלך השנים הוא הפך לגב של ממשלת נתניהו. השאלה היא איפה זה פוגש את ישראל וגם את הקהילה היהודית שהארגון הכי חשוב שלהם חבר לימין בארץ ובארבע השנים האחרונות גם לטראמפ", אומרת לושי בריאיון מיוחד ל-ynet. "הלובי" מאפשר הצצה נדירה לעולם הצללים של הארגון שמקדם את ענייני מדינת ישראל בוושינגטון. איפא"ק הוא אחד הארגונים החזקים בעיר שטראמפ כינה בעבר "הביצה", ויש מאחוריו עוצמה כלכלית ופוליטית אדירה שפועלת ביעילות מרשימה לאורך שנים בקרב המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית גם יחד. באופן מסורתי ראשי הארגון מקפידים על חשאיות ואף סירבו להתראיין לסרטה. בניגוד לתחקירים הבודדים שנערכו על איפא"ק מטעם אל-ג'אזירה ואחרים תוך שימוש במצלמות נסתרות ומניפולציות אחרות, לושי בחרה לספק מבט מבפנים על הנעשה בארגון וזאת דרך ראיונות עם המייסדים של איפא"ק, מנהיגים ופעילים של הארגון שפרשו ממנו על רקע המהפך התפיסתי שלו.
לאורך תשעים דקות, לושי משרטטת קווים לדמותו של איפא"ק שהוקם על ידי אמריקנים יהודים אידיאליסטים שביקשו להפעיל לחץ על מקורות הכוח בוושינגטון כדי להטיב עם ישראל ולתמוך בה כלכלית בעזרת סיוע חוץ מטעם הממשל. אבל הארגון שהתחיל כיוזמה יפה שביקשה להבטיח את קיומה של המדינה תוך שימור החזון לשלום במזרח התיכון, הפך אחרי שניים-שלושה עשורים ללובי ימני ושמרני, שמייצג את מדינת ישראל שעברה תהליך אבולוציוני דומה. כדי להבטיח את התמיכה הבלתי מסויגת או מפוקפקת של גורמי הממשל האמריקני, מנהיגי איפא"ק אימצו מדיניות כוחנית וצינית תוך שימוש באמצעי לחץ על אנשי מפתח בקונגרס ובבית הלבן. שיטות פעולה אלה מזכירות גופים רבי עוצמה אחרים כמו ארגון הרובאים (NRA) הידוע לשימצה. במציאות שבה לוביסטים לוחשים על אוזניהם של פוליטיקאים, ולעתים מכופפים את זרועם ואף לופתים את גרונם, איפא"ק אינו שונה בהרבה מהארגונים האחרים, אלא שהעדויות המפתיעות והמטלטלות של הדוברים, בהם טום דיין שעמד בראשו בין 1980 ל-1993, חושפות את מלחמות היהודים מבפנים, וההשתלטות העוינת של הפלג השמרני שבו.
"השיטה אמריקנית בנויה על לובים, ואני לא בעדה בכלל", מסבירה לושי, "זו שיטה שתלויה בכמה כסף אתה מגייס. אבל אם זו השיטה, זה חשוב שיש לובי יהודי. השאלה המרכזית היא מה אתה מביא באמצעות הלובי. בשנות ה-80 הייתה הבנה שישראל היא מדינה שחפצה בשלום והנאמנות לה הייתה עיוורת. אבל בשנים האחרונות הדברים התחילו להסתבך, ופתאום יש הצהרות על סיפוח וכל זה. לאיפא"ק יש את אמצעי הלחץ אבל הם חייבים גם את הקהל מאחוריהם. לכן הסרט הזה חשוב, כי הוא בוחן את המטרות שאיפא"ק פועל להשגתן. האם אני רוצה שילחצו על ישראל לעשות שלום? בוודאי שאני רוצה. כדוקומנטריסטית החובה שלי להציף את הסוגיות האלה למעלה. אני מאמינה שברגע שיתחילו לעלות שאלות מצד הקהילה היהודית ותתעורר ביקורת בנוגע לישראל והמדיניות שלה במזרח התיכון, גם ההתנהלות של איפא"ק תצטרך להשתנות. זה ארגון שנמצא בצומת דרכים והוא נשען על דעת הקהל שלו, שכרגע לא נמצאת איתו באותו קו".
לושי בת ה-38 היא יוצרת תיעודית מוכרת בנוף הישראלי במיוחד בזכות סרטיה החתרניים. כבר ב"ישראל בע"מ" מ-2010 חשפה את מצג השווא שעומד בפני הצעירים האמריקנים שמגיעים לביקור בארץ במסגרת פרויקט תגלית. ב"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" מ-2015 היא חזרה להקלטות נדירות של בוגרי מלחמת ששת הימים (בהם עמוס עוז) והאזהרה שהשמיעו בנוגע לכיבוש, סרט שזכה בפרס אופיר לדוקו הטוב ביותר. סרטה האחרון, "יומני אוסלו" מ-2017, שיחזר את תהליך השלום כפי שהתגבש בסתר בנורבגיה וזאת בהסתמך על יומניו של רון פונדק המנוח.
למסע של "הלובי" היא יצאה במהלך שהותה בארצות הברית. מה שהתחיל כניסיון לגשש את הדופק של יהודי ארצות הברית ואת היחס שלהם לישראל התכוונן באופן טבעי לתהליך שעבר על איפא"ק כפי שתואר בעדויותיהם של פעילים לשעבר בארגון כמו דיין, סטיב רוזן, קית' ויסמן, אדה הורביץ, דאג בלומפילד ואחרים, שסיפרו כיצד הלובי בהנהגת היו"ר הנוכחי הווארד קור הפנה עורף להם ולמטרות המקוריות.
"גרנו בלוס אנג'לס, והשתלבנו בקהילה היהודית שם. הילדים שלי למדו בבתי ספר יהודים", מספרת לושי, שהתגוררה במשך שנתיים בלוס אנג'לס ביחד עם בן זוגה האישי והמקצועי דניאל סיון, שבאותה תקופה יצר את סדרת המופת של נטפליקס "איוואן האיום", ושני ילדיהם.
"באתי לפרויקט הזה בתור מאזינה, זה עניין אותי. מה קורה בתוך יהדות ארצות הברית שלא מספיק סופר עליה. נפגשתי עם המון אנשים ומהשיחות הללו עלה שיש קרע מאוד עמוק בין יהודי ארצות הברית, שהם ברובם ליברלים ודמוקרטים ושישראל חשובה להם מאוד, לבין המדיניות של הממשלה הנוכחית". בין השאר פגשה כמה מהתורמים האמריקנים הגדולים ביותר למוסדות השונים בישראל, ולדבריה הבחינה בספקות שהביעו בכל הנוגע להמשך התמיכה במדינה על רקע המדיניות של הממשלה הנוכחית בנוגע ליוזמות השלום וכן בנוגע להפלייתם של חברי התנועה הרפורמית בארץ.
"פגשתי אנשים מאוד בכירים שתרמו מיליוני דולרים לישראל, ועכשיו הם אומרים: 'קשה לנו'. שמעתי את זה הרבה פעמים שהם אומרים שמתייחסים אליהם כמו כספומט, ומתעלמים מהדעה שלהם", מעידה לושי שמספרת כי התפנית בכיוון איפא"ק הגיעה אחרי שנתקלה בעדויות של פעילי הארגון לשעבר. "כשנפגשתי עם מי שהפכו לגיבורים של הסרט והם חלקו את נקודת מבטם על איפא"ק - זה ריתק אותי. ראיתי שיש פה משהו שלא נפתח, שיש קולות מאוד ביקורתיים כלפי ממשלת ישראל והם כואבים את זה. הופתעתי לגלות שהארגון הזה התחיל עם אנשים סופר ליברלים, אידאליסטים, היפים. והאנשים האלה הם השורשים של הקהילה היהודית. במהלך שנות השמונים הארגון שינה את פניו וביבי מאוד התאים לאג'נדה שאיפא"ק רצו לקדם עבור ישראל".
ואכן, ראש הממשלה נתניהו מוצג כסלבריטי אמיתי במונחים של איפא"ק. באביב 2015 הם התייצבו מאחוריו כשקרא תיגר על הנשיא אובמה ובנאום הקונגרס המפורסם שלו תקף את היוזמה האמריקנית להסכם עם איראן על הגבלת תוכנית הגרעין שלה. לפי לושי מדובר בקו פרשת המים, שהביא רבים מיהודי ארצות הברית להטיל ספק במחויבותם לישראל.
"נאום הקונגרס היא נקודת השבר הכי הכי חזקה של יהדות ארצות הברית. אני חושבת שאם תשאל ישראלי מהו נאום הקונגרס סביר להניח שהוא לא ידע במה מדובר. אבל בארצות הברית, לכל מקום שאליו פניתי ועם כל מי שדיברתי, עלתה התקרית הזאת של נאום הקונגרס כנקודה שבה עלתה התובנה שיש בעיה עם נתניהו. זאת נקודת שבר של הדימוי של הקהילה היהודית האמריקנית. אני לא הבנתי עד כמה האירוע הזה מכונן עד שלא נכנסתי לעומק הדברים. היה פה שבר מאוד חזק ואיפא"ק בחרו ללכת עם נתניהו, ולקחת את הצד שלו. זה ארגון שבאופן מוצהר עובד בשיתוף פעולה עם שתי המפלגות. הדבר הזה הביא בעצם לכך שאנשים היו מוכנים לדבר ולחשוף את האמת הזאת בסרט, וגם להגיד שנשבר להם הלב מזה. הם גדלו על זה שישראל היא לא עניין מפלגתי, וזה נהפך לעניין מפלגתי בנקודה הזאת".
והיום זה רק מסתבך יותר כשטראמפ תובע את תמיכת יהודי ארה"ב בגלל צעדים שמחניפים לימין הישראלי כמו העברת השגרירות לירושלים - מהלך שרבים בקהילה התנגדו לו.
"השאלה היא אם אתה יכול להיות פרו-ישראלי ועדיין לבקר את המדיניות של ממשלת ישראל. האם אתה יכול להיות ליברלי ועדיין להיות נאמן למדינה. זו המהות של הקרע של הקהילה היהודית שהייתה שותפה תמיד לכל המאבקים של ישראל. ויש לזה סיבה. מדובר באנשים שבאו מרקע של פליטות, ויש להם רגישות אדירה למיעוטים וזכויות אדם מתוך החוויה שלהם ושל המשפחות שלהם. זה לא סתם שרוב חברי הקהילה היהודית הם ליברלים. ישראל מבחינתם היא מקלט וגם סיפור אהבה. היום, כשהם צופים במדיניות של ישראל הם מתקשים להתמודד עם הזהות הזאת. בנוסף לכל זה, הגיע שלטון טראמפ. שבעים אחוז מיהודי ארצות הברית הצביעו לדמוקרטים והם לא תומכי טראמפ. ואז עלתה שאלה דומה: אנחנו אוהבים את ארצות הברית, אבל אנחנו לא תומכים בטראמפ. זה איפשר הסתכלות שונה גם על יחסם לישראל, במיוחד כשנתניהו חבר לטראמפ וזאת עם כל הרקע של מה קרה לפני כן בתקופת אובמה ומערכת היחסים הבעייתית בין השניים".
העבודה על "הלובי" עברה עם לא מעט חששות, במיוחד בתקופה שבה נשמעים יותר ויותר קולות ביקורתיים שיוצאים נגד איפא"ק ומה שהוא מייצג לצד ההשפעה הכלכלית והפוליטית שלו בוושינגטון. בשנים האחרונות צצו ארגונים חדשים כמו ג'יי סטריט ו-If Not Now שמשקפים את רחשי הלב של הדור הצעיר שמתכחש לאופי השמרני של איפא"ק (בינהם רבים שפרשו מאיפא"ק לאחר התפכחות כואבת). בנוסף לכך יותר ויותר אנשי ציבור אמריקנים מצביעים על הארגון כגורם כוחני שמתערב בקבלת ההחלטות של ההנהגה האמריקנית. לצד קבוצות אנטישמיות מימין שממחזרות את מנטרת "היהודים שולטים על העולם", פוליטיקאים מן השמאל הליברלי מפחדים פחות ממכבש הלחצים של איפא"ק ומתבטאים בגלוי על הקשר בין הכסף וההשפעה מאחורי הלובי היהודי בוושינגטון לבין המדיניות המפלה לטענתם של הבית הלבן והקונגרס לטובת ישראל. לושי מודה כי הנושא הנפיץ והסימון של כל אחד שמעז לדבר עליו כאנטישמי, גם אם מדובר ביהודי או אפילו פעיל לשעבר בארגון, היה עניין שדרש רגישות וזהירות מיוחדים.
"זה היה הפחד הכי גדול שלי במהלך הסרט, כמו תמרור אזהרה שעמד מולנו בכל שלבי העשייה שלו: איך אפשר לדבר על הלובי היהודי, ולהגיד שזה בסדר לדבר על הלובי היהודי. אפשר לדבר על זה, זו לא אנטישמיות. מדבר באופן כנה ומכבד על התופעה, בלי לטאטא אותה מתחת לשטיח. הסרט הזה ספציפית, בגלל שהוא מגיע מתוך הארגון עם אנשים שהיו שם ומוכנים להתבטא בגלוי, בלי מצלמה נסתרת או דברים כאלה. אחד מהם גם אומר: 'זה שאני בא לבקר את ממשלת ישראל זה אומר שאני אנטישמי או שאת אנטישמית?'. אני בטח לא אנטישמית, אני יהודיה גאה וישראלית. אני מקווה שהסרט נוגע במסע רגשי שהדמויות עוברות בצורה אותנטית שמראה מבפנים את כל התופעה הזאת, וגם את ההבטים החיצונים כמו אילהאן עומאר, והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, וטראמפ ונתניהו. דווקא בגלל זה אני חושבת שאם נתעלם ולא נדבר על זה, יהיה הרבה יותר גרוע. זה מפחיד ואסור שזה יקרה".
"הלובי" הופק בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ו-yes דוקו, אבל הוא מצולם בארצות הברית, דובר אנגלית ובהשתתפות אמריקנים. מי הקהל של הסרט?
"זה סרט ישראלי שמיועד לקהל הישראלי שלא מכיר את הסיפור הזה. אומנם זה הסרט הכי קשה שעשיתי עד היום, אבל הזהות שלי בתור ישראלית שמגיעה להתבונן על הקהילה היהודית באמריקה נתנה לי ביטחון לשמוע את הסיפור על הארגון הזה, שההשפעה שלו על ישראל עצומה. היו לי חששות, אבל אני חושבת שדואליות הזהות שלי כישראלית ויהודיה נתנה לי ביטחון. לקהל האמריקני אני מניחה שזה לא יהיה מסע קל. הקהילה היהודית היא חברה אוהבת אדם עם ערכים של תיקון עולם. להפוך את העולם לטוב יותר, זו מטרה שמוטמעת בתוך התרבות הזאת. אני חושבת שאלו שרוצים להיות מעורבים ומנסים לפעול לתיקון עולם גם בהקשר של ישראל והמזרח התיכון יזדהו מאוד עם הסרט במיוחד במציאות הנוכחית של הפוליטיקה האמריקנית".
עכשיו כשלושי, בן זוגה סיון ושני ילדיהם מתגוררים בתל אביב, הם מרגישים בבית אבל ממשיכים לעבוד עם אולפנים אמריקנים על שני פרויקטים גדולים בעשייה. למרות שהיא נמצאת בסביבה הטבעית שלה, הבמאית מוטרדת מהמצב בארץ - כמו כולנו - בגלל הקורונה, וגם בגלל המצב הפוליטי. "לא עישנתי מאז ההריון הראשון שלי, אבל חזרתי לעשן מאז שהקורונה התחילה והבטחתי לעצמי שברגע שהיא תיגמר אני מפסיקה לעשן", היא מתוודה, "חזרתי מארצות הברית כי אני רוצה לחיות כאן וכואב לי על המקום שאנחנו נמצאים בו. המילה שלום נהייתה מילה שכל כך רחוקה מאיתנו. אפילו עם כל הסיפור עם איחוד האמירויות, נתניהו בא ואמר תראו איזה יופי, עשיתי שלום תמורת שלום, בלי שום פשרות. אבל אנחנו לא נוכל לחיות כאן בלי פשרות. זו פצצה מתקתקת. ואני רוצה להבטיח את העתיד של הילדים שלי פה ולגדל את הנכדים שלי פה. הקהילה היהודית של ארצות הברית רוצה את אותו הדבר בשבילנו".
אבל נראה ששלום עם הפלסטינים לא קיים בשיח הציבורי בישראל כיום. יתרה על כך, מי שמנסה לדבר על זה מושתק.
"אני לא מבינה איך השלום נפלט מהשיח. כואב לי על זה. חופש הביטוי בסכנה ובצנזורה תמידית. אין כמעט סרטים פוליטיים היום ורוב הקרנות פוחדות לתמוך בפרויקטים כאלה. עד עכשיו צלחתי את זה - במקרה של "הלובי" בעזרת הקרן החדשה לקולנוע שכן תמכה בהפקה. יש לי פחדים ויש לי חששות, הפכתי להיות בן אדם הרבה יותר חרדתי בשנתיים-שלוש האחרונות. בוודאות זה לא מצב שהוא הגיוני ושהוא טוב. יש לי רצון להביא את הסיפורים והקולות שאולי לא נעים כל כך לשמוע, ויש לי את המשיכה להיות סקרנית ולשאול שאלות לגבי המקום שלי פה. אנחנו נמצאים בצומת דרכים בתוך הקורונה, אולי משהו חדש יבנה. עד אז אנחנו חייבים להציף דברים ולדבר עליהם. זאת לא בושה להיות ביקורתי, להיפך. זה מחזק אותנו בתור חברה וכך ניתן לחתור למקום טוב יותר. זה לא תפקיד נעים, אבל הוא הכרחי. הוא הכרחי בכל חברה ובכל תרבות".
