מספרים שאחד ממוקדי הבילויים בשבת בתל אביב שלפני קום המדינה היה הבית היפה ברחוב שלמה המלך 33. ליתר דיוק, בריכת דגי הנוי בכניסה לבניין. שיא האטרקציה לילדים הצוהלים שהצטופפו סביב הבריכה הייתה זריקת שאריות חלה לדגי הזהב. בהירים וכהים, גדולים וקטנים - ערבוביה מוחלטת בסערת המים הקטנה. הייתה זו תחרות בין הדגים מי מהם יצליח לחטוף פירור כזה או אחר, ובאוויר, ערפלי טיפות זוהרות שפוזרו מהמזרקה שבמרכז הבריכה. מלון חיים היה שמו של המקום. אם ביקרת בו בשנות ה-60 ונתת לדמיונך הפורה חופש פעולה חריג, יכולת במאמצים עילאיים לתאר לעצמך שערימת הזוהמה בכניסה היא בעצם הבריכה שהושבתה. קצה צינור חלוד שבלט שם היה זכר למזרקה המפוארת. ועל הדהוד קולות ילדים עליזים מי שמע בכלל?
זה היה המראה בו נתקלו חברי הלהקות הצבאיות, שהבניין הפך בזמן השירות לביתם ולבסיסם הקדמי (הבנים בלבד, הבנות השתכנו ב"קרייתי"). מכאן יצאו להופעות וחלטורות (מבלי ליידע את השלטונות), ולכאן חזרו עמוק בלילה. חזרו, אך לא שבו בשלום לבסיסם, שכן אם עדיין לא היית סהרורי מהופעה אי-שם, יכולת למצוא במיטתך מישהו שישן בה, שלמרבה הפלא לא היית אתה, אפילו לא אחד משלושת הדובים מסיפורה של זהבה. במקרה הטוב היה זה חייל קרבי שנתקע בתל אביב ונשלח לכאן על ידי קצין העיר, במקרה הפחות נעים היה זה תייר שכספו אזל ומה שנותר הספיק בדיוק ללילה אחד במלון חיים, ודווקא במיטה שלך. אם היית ותיק וידוען, כלומר, מלהקה שהיה לה להיט ברדיו וידעת לתמרן בין ארבעת האחים, יורשיו של רפאל חביב בונה הבניין (אח חמישי, מרדכי, לא היה בעסק), יכולת לזכות, אולי, במיטת קבע בחדר פרטי משלך. גודל החדר: 1.28 מטר על 1.03, לא כולל כיור, שירותים, מקלחת, מגבת, קומקום לתה, ספלים ועיתון – את אלו מצאת אצל השכן ממול. בחדרך, מלבד למיטה, נותר מקום רק לנעליים, ובתוכן גרביים מפיצים ניחוחות וקולב אחד לחולצה המיוזעת. המכנסיים נשארו עלייך. האם יכולת לקבל חדר פרטי משלך? תלוי עם מי סיכמת ואיך. העיקרון היה שמה שסיכמת עם חיים, הבן הבכור שעל שמו המלון, לא יכול היה להתממש אילו יעקב, הבן השני שהיה מהנדס במקצועו, התנגד לכך. דעתם של משה ודוד, הצעירים שבבנים, לא נחשבה כלל.
3 צפייה בגלריה
מלון חיים בשלמה המלך 33, תל אביב
(צילום: זולטן קלוגר. באדיבות האנציקלופדיה העירונית (tlv100.net)
כלי המיטה היו תמיד בשפע. סדין מלוכלך שמסרת לחיים לניקוי הגיע ישירות לידיו של משה, שוויתר על שלב הכביסה והייבוש, העביר מיד למכונת הגיהוץ הגדולה, וכך, תוך דקות ספורות, קיבלת בחזרה סדין חם בצבע חום, שאחרי שנים ארוכות של שימוש במלון הפך לדיקט קשיח – ערובה למיטה אורטופדית. כנימות, כינים, פשפשים ומקקים היו חלק מגן החיות שהתפתח במשך השנים בסדקים, בחורים ובארונות הישנים. ארוחות, לעומת זאת, לא היו במלון (וטוב שכך, משרד הבריאות לא היה מאשר). או שיצאת למסעדה בדיזנגוף במרחק שתי דקות הליכה, או שנסעת בקו 5 לבית החייל. כשחזרת, על אף שזכרת בעל פה את מספר המדרגות ואת הקומה בה גרת, לא מצאת את חדרך. היה חדר? היה חדר! הייתה דלת? הייתה דלת! אך במקומה יש עכשיו קיר בלוקים עקום מטויח בחובבנות עם דף עיתון עליו נכתב "צבע טרי". חדרך הפך להיות אמבטיה, כי זה מה שסיכמו דוד וחיים בניגוד לדעתם של משה ויעקב. אותך אפילו לא שאלו.
מלון חיים היה המקום הכי יצירתי שהכרתי. לא רק בגלל האחים שהסירו קירות, החליפו מרצפות, שינו אינסטלציה לפחות שלוש פעמים בשבוע, זה בונה וזה הורס, ולהיפך. אלא בעיקר בגלל שיתופי הפעולה בין חברי הלהקות הצבאיות שעשו כאן צעדים ראשונים בהלחנה, כתיבה, עיבודים ובבניית הרכבים מוזיקליים. כאן הלחין מתי כספי (להקת פיקוד הדרום) את שיריו הראשונים; על גג המלון הייתה הסוויטה של שלום חנוך (להקת הנח"ל) ששר עם חבריו ללהקה, מנחם זילברמן ואלי מגן, בשלישייה על שם רבי מאיר בעל הנס; ודורי בן זאב (להקת השריון ואחר כך גלי צה"ל) מילא בחדרו מחברות עם סקיצות לשירים (גילוי נאות: פעם, כשנעדר בתוקף תפקידו, ישנתי במיטתו לילה חד פעמי. דורי, סליחה ומחילה).
אם לא נחשיב את הוליווד ואת האקדמיה המעניקה פרסי אוסקר, הרי מלון חיים היה המקום הכי תוסס ביקום ומפוצץ באמביציות. לא היה כאן אחד מחברי הלהקות הצבאיות שלא שאף לקריירה. הרצון להתבלט, להתפרסם ולזכות בתהילה מילא את חדרי המלון, גלש החוצה למסדרון ולחצר, וניתן היה לחוש ברגש הגואה הזה כבר מתחילת הרחוב. אך מה הייתה המתכונת לקבלת איזו פיסת תשומת לב או מחיאת כפיים נוספת?
ראשית, היה עליך להתברג ללהקה הנכונה - פירושה להקה בעלת ותק, מסורת ופרסומת, כמו להקת הנח"ל. אם במקרה הגעת לאיזה צוות הווי נידח ששמו "צוות הווי אפסנאות, חטיבה שתיים, אוגדה מספר 31 של מטבח פיקוד הדרום", לא היה לך שום סיכוי, אלא אם כן ביקרת אצל מתקשרת מסתורית שהפעילה למענך כמה רוחות ידידותיות, או לחילופין קשרים בענף הווי ובידור של צה"ל. שנית, גם אם הגעת ללהקה בעלת שם, היית חייב איזשהו גימיק כדי למשוך את העין או את האוזן. במקרה שנפל מפניך השפם המאולתר בשיא המערכון והקהל צחק, הנה השגת את מה שרצית. או אם הצלחת למשוך בקולך את הצליל הגבוה של מיתרי גרונך אל מעבר לחמש דקות תמימות, מבלי לקחת אוויר אפילו לשנייה אחת ולא השתנקת, התעלפת, או חטפת איזה אירוע לבבי - זכית למבול מחיאות כפיים בעוצמה כזו שאפילו פבארוטי ביום הטוב ביותר שלו לא חלם לקבל. ואם על אף כל אלה לא התפרסמת, פשוט לא היית. תשכח מחלטורות, תשכח אפילו מהופעות בהתנדבות. פספסת את כרטיס הכניסה לעולם הבידור האזרחי. ואז, בשנות ה-60 ניכרה לפני המשתוקקים להצלחה אפשרות שלישית. היה זה גלגל הצלה או קרש קפיצה לתוך השואו-ביז. קראו לזה "תשואות ראשונות".
כוכב נולד, גרסת הסיקסטיז
"תשואות ראשונות" היה מופע רדיופוני של קול ישראל שהוקלט בשיתוף קהל, בני משפחה וחברים, בדרך כלל בבית המורה בתל אביב. זו הייתה הגרסה הראשונה של "כוכב נולד" בשנות ה-60, עליה היו חתומים יוסף (פפו) אריה ועפרה סמואל ממחלקת הבידור של קול ישראל בתל אביב. בתוכנית ניתן צ'אנס אחרון, או ראשון, תלוי מאיזה צד מסתכלים, לאותם חסרי מזל שחתמו קבע, קיבלו סולו ואפילו בתוכנית "חדש על המדף" לא הושמעו. היה זה גם פתח לזמרים שלא הגיעו עדיין ללהקה צבאית, אם בגלל גילם הצעיר או בגלל שאיבדו את קולם בדיוק ביום בו נערכו הבחינות. בנוסף לכך, התארחו במופע גם כישרונות צעירים בתחום הנגינה, המשחק והקריאה.
באותן השנים היו מעט מאוד מכשירי טלוויזיה. יכולת לדעת את מספרם על פי האנטנה החיצונית שהוצבה על הגג. תחנת שידור טלוויזיה ישראלית הייתה עדיין בגדר חלום, לכן כוונו האנטנות בדרך כלל צפונה, אל ארץ הארזים, לבנון. על אף שהסרטים הוקרנו בשחור לבן, ועל אף שהתמונה התקבלה פסים-פסים, מי שרצה בכל זאת להנות מבידור בין השעות חמש אחר הצהריים ועד 11 בלילה התרווח בכורסא, קירב את עצמו למסך ושיחק ידנית עם הכפתורים (שלט היה רק משאלת לב) עד שקלט את דמותו של הקריין שאמר: "אל מושהדין אלקיראם, נקדם לקום אלברנמש". גם מי שלא הבין ערבית הבין באינטואיציה כי המגיש, ששערותיו הבריקו מגריז, פתח את התוכנית.
מה היו התוכניות שזכו לפופולריות בקרב הצופים הישראליים? ובכן, בגזרת הסרטים המצוירים היה זה כמובן "פופאי", הקומיקס המיתולוגי על מלח עם פה עקום ומקטרת נצחית, שברגעי משבר היה מרוקן לתוך גרונו פחית תרד וכהרף עין היה הופך לסופרמן. בסוגת המערבונים הייתה זו הסדרה "בוננזה", סיפור על משפחת בוקרים, כשהטובים תמיד מנצחים והרעים תמיד מפסידים. ובספורט התחרותי היה זה Catch-as-catch-can או בלשון הקודש "קעטש" - שני מתגוששים חוליגנים המנסים לתפוס זה לזה ולהיזרק מהזירה לקול תשואות המון שואג.
עוד טורים של אברהם זיגמן:
יובל ליפשיץ, בעלה של עפרה סמואל, היה מהנדס אלקטרוניקה, ובתור שכזה נקלטו השידורים בביתם קליטה נקיה, כך שהקול והמראה היו מעולים. אחת התוכניות שהרשימה את עפרה לא נכללה ברשימה דלעיל, אלא הייתה תוכנית חביבה אחרת בה התארחו ילדים בעלי כישרונות. אז עלה במוחה של עופרה המחשבה להעביר את הפורמט הזה לרדיו, ולשתף לא רק ילדים, אלא צעירים בגילאים שונים, בוגרי צבא ואפילו מבוגרים יותר. אמרה ועשתה. נוסח אחר: פפו, שזה עתה חזר מחו"ל, התרשם מתוכנית בעלת אופי דומה וגם הוא הציע את הרעיון להנהלה. כך או כך, התוכנית אושרה בהתלהבות. עפרה הנחתה וערכה את התוכנית יחד עם פפו אריה. שמעון כהן נקבע כמנהל מוזיקלי ומנצח רביעיית הכלים. המעבדים היו וילנסקי, מוסקוביץ', אלכס וייס, לסלו רוט, וינטרניץ, ואם שכחתי עוד אי אלו שמות איתם הסליחה. מזכירת ההפקה הייתה דליה און-פריזנד, ארגון וניהול המופע - יצחק לבבי. התוכנית יצאה לדרך בשנת 1965 והתקיימה עד 1980.
מי לא השתתף בתוכנית? שלמה ארצי, ששי קשת, מירי אלוני, צילה דגן, אבי טולדנו, שלמה בר, גליה ישי, מתי כספי, שלום חנוך, עפרה חזה, דורית ראובני והרשימה עוד ארוכה ארוכה. למעשה, כמעט כל שדרת האומנים הוותיקה עמדה בשלב מסוים מול המיקרופון של "תשואות ראשונות". היחס לאלו שהופיעו בתוכנית לאחר בחינות הקבלה היה חם, אוהד, מפרגן ומקצועי. היו אלו צעדים ראשונים של אנשים צעירים לא מקצוענים - כמו תינוקות שמתחילים ללכת, והם קיבלו כל תמיכה אפשרית. בסוף כל עונת שידורים נערך מופע מחווה לבולטים, במה שנקרא "מצעד כוכבי תשואות ראשונות". המופע התקיים בדרך כלל בהיכל התרבות בתל אביב ובליווי תזמורת רבת משתתפים. ואכן, לרבים הייתה זו תחנה מרכזית בדרך להצלחה.
מחייל שלא קיבל סולו לידוען מבוקש
את דדי בן-עמי מלהקת פיקוד הדרום הכרתי במלון חיים. כמי שהגיע מהקיבוץ הייתה לי מיד שפה משותפת עם דדי, יליד המושב נהלל (ודאי שהכיר את יהונתן גפן ושולה חן). אף פעם לא הבנתי איך שרד דדי את תקופת מלון חיים, שכן אופיו, שהיה פדנטי עד לדקדוקי פרטים של מה בכך, לא תאם, בלשון המעטה, את אווירת המלון. למשל, השטיחון (אם בכלל היה כזה) שהיה מונח על הרצפה, היה חייב להיות בריחוק שווה על המילימטר בין שני כרעי המיטה. וילון לחלון היה חייב להיות תלוי דווקא בזווית של 43 מעלות. חבריו לחדר חויבו לשמור על סדר, ניקיון ועל שקט פסטורלי, אחרת דדי עלול היה לצאת מכליו. היותו איסטניס גרמה לכך ששום כתם לא היה על בגדיו, שהחולצה הייתה תמיד מגוהצת ומעומלנת ושהאבזם של החגורה במכנסיו היה בדיוק מול שורת הכפתורים שבחולצה. וכשהלך על אזרחית היה לבוש מעיל עור, בחורף – עם פרווה, אבל הידיים אף פעם לא בתוך השרוולים, תמיד המעיל על כתפיו כמעין אדרת כבשים של נביא קדום או גלימה. כבר אז שיחק את עצמו כ"נסיך הקטן", כך לפחות נראה בעיני.
מה שהעסיק את כולנו באותם הימים היו הופעות, מוזיקה ושירה. עולמינו נסב סביב אומנויות הבמה בדרך זו או אחרת. אצל דדי הדגש היה משחק. הוא עשה את צעדיו הראשונים בתל אביב כשלמד אצל נולה צ'לטון וראה את עתידו כמצטרף אל אחד התיאטרונים, אהב את חברתם של אנשי הבמה ויצר קשר עם שחקנים ותיקים. אחת הידידות הקרובות אליו, על אף פער הגילאים של עשרות שנים, הייתה השחקנית רחל מרכוס אותה העריך מאוד גם כאדם (כשנפטרה, היה היחיד שאמר עליה קדיש) ובתה המשוררת תרצה אתר. אבל גם דדי הבין שהוא חייב להתפרסם, לפחות כזמר, עובדה שתעזור לקידומו כשחקן. לכן לאחר שעבר את מבחני "תשואות ראשונות" ביקש מחברו ללהקה, מתי כספי, לחבר מנגינה למילים של גדי קינר בוגר להקת השריון. השיר היה דזדמונה.
בגלל חוסר בסרטי הקלטה נהגו באותם הימים למחוק תוכניות שלמות, שהיום במבט לאחור זו היסטוריה שנמחקה ולא תשוב. כמי שהשתתף באותו מופע עם דדי בן-עמי נותרו בידי הקלטות פרטיות - הד לאותה תוכנית מצוינת. השירים המוצגים כאן לראשונה היו גנוזים במשך כמעט 50 שנה, איש לא שמע אותן ואיש לא ידע עליהן וזו היא הופעת הבכורה שלהן. באשר לדזדמונה, ההקלטה המקורית מ"תשואות" הגיעה לדליה הלר, עורכת מצעד הפזמונים ברשת ב', ובתוך שבועות מספר הפך ללהיט היסטרי. דדי בן-עמי, החייל שלא קיבל סולו, שתמיד היה קול ב' או ג' והיה בצילם של אחרים בלהקה, קפץ בבת אחת כמה כיתות ובתוך פחות מחודש ימים נהיה ידוען מבוקש בעיתונות, בחלטורות ואף הוצעו לו חוזי הקלטה בכמה חברות. בסוף העונה הופיע ב"מצעד כוכבי תשואות ראשונות".
ההצלחה הכבירה לה זכה באופן פתאומי הפתיעה גם אותו, מבלי שהיה מוכן לכך. אני מוכן להמר שלו היה נשאר במלון חיים היה זוכה להסכמת ארבעת האחים, פה אחד, לחדר פרטי משלו המשקף את הסטטוס החדש אליו הגיע. אני בטוח שגם היו מנפיקים לו משרתת שהייתה מנקה כל בוקר את החדר ומסדרת את אגרטל הפרחים. ארבעה כיווני אוויר של חדרו הפרטי היו מספקים לו נופים מתחלפים לפי מצב הרוח וכולם היו מוחאים לו כפיים כשהיה יורד במדרגות המלון על השטיח האדום הלא נראה, כשעל כתפיו הגלימה. אבל ה"נסיך הקטן", שכל חייו חיפש את האמת ורק את האמת, שלא יכול היה להכיל את כל גודש "עלמא דשקרא", שלא היה יכול לעכל את המתיקות המזויפת שעברה על גדותיה, הבין תוך כדי לימודי התיאטרון שהכל משחק, והעולם אליו נקלע הוא במהותו לא יותר מאשר אותה בריכת דגי-זהב בחזית מלון חיים – יפים ככל שיהיו, המתקוטטים על כמה פירורי יוקרה וכבוד מוכנים לטרוף אחד את השני. ביושרו פרח למחוזות אחרים ושונים בתכלית, עד למותו מקורונה באוקטובר האחרון. ועל כך אולי בהזדמנות אחרת.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
