מהרגע שעלתה למסך, יש מילה אחת שמלווה את "וונדה-ויז'ן", דרמת גיבורי העל שמשודרת בשירות הסטרימינג דיסני פלוס (שאינו זמין בישראל, לעת עתה) ומגיעה לסיומה היום (ו')אחרי 9 פרקים. והמילה הזו היא "מוזרה". כמעט בכל פרסום שעוסק בסדרה - מהביקורות, דרך ניתוח העלילה והסודות שהיא צופנת, ועד למאמרים על הפילוסופיה של הסדרה ויומרותיה - המילה הזו חוזרת. אומנם היא מגיעה לעיתים קרובות עם סופרלטיבים כמו "מרתקת", "שאפתנית" ו"מבריקה", ועדיין - מוזרה.
הקונצנזוס הוא ש"וונדה-ויז'ן" היא סדרה מוזרה, ולא בכדי, מאחר והיא הגיעה מבית אימפריית גיבורי העל של מארוול. יותר מכך, הסדרה מהווה את יריית הפתיחה לשלב 4 בפריסה רבת השנים של נכסי הזיכיון, ואת הסנונית הטלוויזיונית (האמיתית) הראשונה של ה-MCU, היקום הקולנועי של מארוול, על המסך הקטן. במילים אחרות, "וונדה-ויז'ן" היא סדרה מוזרה בקונטקסט של ז'אנר גיבורי העל, וספציפית היצירות לבית מארוול, שכבר 13 שנים מעוצבות בקפידה על פי תבנית קבועה, מתוקתקות עד אחרון הפרטים כדי לתת לצופה את מה שהוא רוצה ומצפה לקבל.
וונדה-וויז'ן – טריילר
אבל זה לא לגמרי נכון. כן, עם הקונספט הראשוני האניגמטי שלה - וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) ודה ויז'ן (פול בטאני), זוג גיבורי העל המאוהבים של ה-MCU, חיים בתוך תצורות שונות של הסיטקום האמריקני הקלאסי לדורותיו, וזה למרות שלפי סרטי מארוול ויז'ן בכלל מת - "וונדה-ויז'ן" חורגת משמעותית מהתוצרת המארוולית המקובלת. אבל היא בהחלט לא מוזרה כפי שאולי הייתה יכולה להיות; כפי שאולי נדמתה תחילה, עד שהחלה לחשוף יותר ויותר פרטים שדחקו אותה חזרה לעולם המארוולי הסטנדרטי. היא לא מוזרה באופן הבוטה, הכמעט עימותי, שהייתה "לגיון" – דרמת גיבורי העל של FX שהתהלכה במחוזות מופשטים, פה ושם אוונגרדיים ממש, ופלירטטה יותר עם עולמו של דיוויד לינץ' מאשר עם עולם ה"אקס-מן" לו הייתה שייכת.
בסופו של דבר, ועוד בטרם שידור הפרק האחרון, "וונדה-ויז'ן" חזרה לתלם המוכר. ופה בדיוק טמונה גדולתה: בשידוך הנבון והמענג שעשתה בין המוזר והסטנדרטי. בביזאריות הבוטה שלה, "לגיון" הרחיקה את המעריצים, פנתה ליודעי ח"ן בלבד והסתיימה אחרי שלוש עונות. לעומתה, "וונדה-ויז'ן" הפכה לסדרה המדוברת ביותר בעולם, תופעת תרבות בפני עצמה, והסיבה המרכזית לכך היא החיבור המבריק שעשתה בין המשונה למתבקש, האופן שבו המשיכה לגולל את הסיפור הנמשך של ה-MCU, אבל תוך שימוש בכלים שהזיכיון טרם ראה.
"אלוהים, אני אוהב את 'וונדה-וויז'ן'"
הנתונים שמתפרסמים בשבועות האחרונים, שממקמים את "וונדה-ויז'ן" כסדרה בעלת אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר בפלטפורמות הסטרימינג - אף יותר מ"ברידג'רטון" הלהיטית של נטפליקס - מדגימים את ממדי הסנסציה. העיסוק האובססיבי בסדרה חוצה גבולות ומגזרים. מאמרים וטקסטים עליה הפציעו בכל מקום, מ"הניו יורק טיימס" ועד "באזפיד"; הרשת הוצפה בתלי תלים של ספקולציות אודות סודותיה וסקירת עשרות האיסטר-אגז שהוצפנו בה, ושלל סלבריטאים אצו לרשתות החברתיות כדי להצהיר על התמכרותם. ג'ימי פאלון וג'וש גאד, למשל, השתעשעו עם המשחק "אתה וונדה. דרך אילו סיטקומים היית חי?", בו השתתפו יותר מ-800 אנשים. הראפר והשחקן קיד קאדי עשה את זה ישיר יותר, ופשוט צייץ: "צריך.את וונדה-ויז'ן.עכשיו". קווין סמית', פריק ידוע של קומיקס וגיבורי על, סיכם: "אלוהים, אני אוהב את #וונדה-ויז'ן".
בדיסני לא היו יכולים לבקש סיפתח מוצלח יותר לתוצרת המארוולית על המסך הקטן, בטח שאחרי הכישלון הכולל של הניסיון הקודם - זה שבמסגרתו הופקו עבור נטפליקס הסדרות "דרדוויל", "ג'סיקה ג'ונס", "לוק קייג'", "איירון פיסט" והסדרה שקשרה את כולן יחד, "המגנים" (Marvel's The Defenders). הלקח החשוב ביותר שהוטמע מניסיון הנפל הזה היה השיוך ל-MCU. הסדרות של דיסני-נטפליקס התרחשו אומנם בעולם של מארוול, אבל לא היו חלק אורגני ממנו ולא ממש המשיכו את הנרטיב של היצירות הקולנועיות המוכרות והאהובות. "וונדה-ויז'ן", הסדרה הראשונה של מארוול שנוצרה ספציפית עבור דיסני פלוס, תיקנה את זה והעניקה למעריצים שלוחה טלוויזיונית של הסיפור שסופר על המסך הגדול. יותר מכך, המדיום הטלוויזיוני העניק למארוול את האפשרות לצלול לעומק לתוך הסיפור, הדמויות ומניעיהן.
בסרטים, באופן מתבקש, הסיפורים משועבדים בראש ובראשונה לערכי הבלוקבאסטר המארוולי – סצנות האקשן, הצורך לקשור את שלל הדמויות זו לזו, ההמשכיות ליצירות ה-MCU הקודמות והנחת היסודות לבאות בתור. אבל על המסך הקטן, עם מרווח הנשימה שהוא מציע, קנה המידה הרגיל צומצם, הסיפור התמקד, והדמויות – עם וונדה בראשן – רק הרוויחו מזה. הרי בסרטי "הנוקמים" למיניהם, וונדה היא דמות מפותחת הרבה פחות. אין זמן לזוטות כמו פיתוח דמויות הגון כי צריך להגיע לסצנה שבה הענק הירוק זורק אוטו על מישהו, מה לעשות. פה, פתאום, יש לנו זמן איתה. מספיק זמן כדי לנבור בנפשה הפצועה, להבין אותה ולהזדהות איתה. החובות הנדרשות בזיכיון ענק, כמו הקישור ליצירות הקודמות מהקאנון והנחת היסודות לאלו שעוד יגיעו, לא נזנחו. הן רק קיבלו פרופורציה, והתחושה היא שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות.
ההימור שבולט כמו אבן אינסוף
מעניין להשוות בין "וונדה-ויז'ן" לבין הנכס המשמעותי האחר של דיסני פלוס - "המנדלוריאן". שתי הסדרות מהוות סניף טלוויזיוני רב אפיל למותגי ענק שרכשה דיסני ("מלחמת הכוכבים", במקרה של האחרונה), שתיהן הפכו לסנסציות ותופעות תרבות, כשבדרך הן מייצרות דיונים, ניתוחים ושלל ממים, ואף חשוב מכך - מזרימות לשירות הסטרימינג החדש של החברה מיליוני מנויים חדשים. ההבדל הוא ש"המנדלוריאן" עשתה את זה אולד סקול, תוך ניסיון (מוצלח מאוד) לחזור למקורות ולהעניק חוויית צפייה קרובה ככל האפשר לזו שהעניקה טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים" המקורית לצופיה, לפני מפחי הנפש של צמד הטרילוגיות הבאות. "וונדה-ויז'ן", לעומתה, עשתה משהו נועז יותר - וכאמור, מוצלח לא פחות. לא נועז רק במובן הקונספט הייחודי, שלקח את חובבי ה-MCU לטיול אינסולרי משונה בהיסטוריה של הסיטקום האמריקני, עם רמזים קלים בלבד של העולם המארוולי המוכר (לפחות עד לפרק הרביעי) – אלא נועז גם במובן התמטי (מכאן ואילך, על מי שטרם צפה להיזהר מ*ספוילרים*).
מאחורי הצורה שוכן התוכן, ובמקרה של "וונדה-ויז'ן", הוא לחלוטין איננו קליל ומבדר כמו שאולי מציע תחילה הקונספט הסיטקומי. כפי שמתגלה ככל שהיא נמשכת, הסדרה עוסקת באבל ובהשלכותיו, בדיכאון ובהתמודדות עם טראומות. החותם שהותיר על וונדה מותו של ויז'ן בטיימליין המוכר של ה-MCU, החלל שנותר אחרי מותו של אחיה פייטרו, זיכרונות הזוועה שלה מילדותה במדינת סוקוביה שסועת-הקרבות והניסויים שעברה בידי מדעני ארגון הידרה: מציאות הסיטקום בה חיים וונדה ו-ויז'ן הם תוצר של נפשה הדואבת והצלקות הרבות שלה; מפלט מלאכותי מהכאבים האמיתיים מדי של המציאות. המסר הוא שההתמודדות שלה שגויה. את הדיכאון והאובדן אי אפשר להביס בכוחות קסם, יהיו אלו עצומים ככל שיהיו - וב"וונדה-ויז'ן" מתברר לנו בדיוק עד כמה באמת עצומים הם כוחותיה של וונדה מקסימוף.
הבחירה לעסוק בנושאים הללו, ועוד דרך הפילטר המפתיע והמסקרן של עיסוק מטא במדיום הטלוויזיוני, הופכת את "וונדה-ויז'ן" לסדרה נועזת להפליא. זה שאיכשהו ההיבריד הזה עבד, התגלה כקוהרנטי ומבדר והתווה בהצלחתו דרך חדשה ומרתקת עבור הסיפור הנמשך של גיבורי מארוול - ובכן, זה פשוט מרשים מאוד, ומבטיח טובות גם בעתיד. הרי היה מדובר בהימור עצום, הימור של 150 מיליון דולר, עבור תאגיד רב-זרועות שמאז ומעולם שגשג הודות לאתוס היצירתי ההומוגני שלו. כעת, "וונדה-ויז'ן" הוכיחה לדיסני שסיכונים כאלה יכולים להשתלם, ובגדול. אפילו בנוף שהולך ומתמלא בסדרות גיבורי-על שאפתניות, חתרניות ונועזות - למשל "הבנים", "השומרים", "אקדמיית המטרייה" ו"הארלי קווין" המצוירת והנפלאה שטרם הגיעה לארץ – בולטת "וונדה-ויז'ן" כמו אבן אינסוף.
טיימינג הוא הכול. בעצם, לא הכול
בנוסף לכול, גם התזמון שלה לא יכול היה להיות טוב יותר. מקץ כמעט שנה של הסתגרות בבתים וכניעה כמעט מוחלטת לטלוויזיה, הגיעה "וונדה-ויז'ן" - סדרה שחוגגת את המדיום הטלוויזיוני, באופן מילולי ממש, אבל גם מתארת אותו כבריחה מהמציאות, מחסה מפני מכאובי העולם, מפלט מזויף. העולם שבראה לעצמה וונדה – על פסקול הצחוק המוקלט, בדיחות הקרש וההפי-אנד המתבקש בסיום כל פרק - מתגלה כסוג של כלא תודעתי. והתובנה הזו מכניסה לסדרה ממד של אימה אמיתית מדי, רלוונטית להפליא, בתקופה הנוכחית.
אבל יש עוד משהו שעזר להפוך את "וונדה-ויז'ן" לסדרה המדוברת ביותר של העת האחרונה, משהו שאליו טרם נדרשנו - היא כתובה, מבוצעת ומוגשת באופן מיטבי. מדובר ביצירת פופ, אין ספק, אבל שאפתנותה הרבה וההשראה שהיא מפגינה כמעט בכל המחלקות הופכת את הסדרה ליותר מזה. קחו לדוגמה את המשפט הבא, שמציע ויז'ן ברוך לוונדה, בפרק השמיני: "אבל מה הוא האבל, אם לא התמדתה של האהבה?".
הרגע הזה זכה לעיסוק רב ברשת מאז ששודר, ולא במפתיע, מכיוון שבהחלט לא מדובר בסנטימנט של מה בכך, במה שעל פניו איננו אלא מוצר נוסף בפס ייצור. אבל לאורך כל העונה, אפילו לאור האלמנטים המארווליים המוכרים שהלכו והתחזקו בה ככל שנמשכה, "וונדה-ויז'ן" הוכיחה שוב ושוב שגם מפס ייצור עלול להגיח לעיתים משהו מיוחד באמת ובתמים. ההצלחה העצומה של הסדרה משמחת מכיוון שהיא מוכיחה כי גם לזה, לייחודי ולשאפתני ולאמיץ (יחסית; הכל יחסי) - יימצא קהל גלובלי מעריץ. כל מה שצריך לעשות זה להעז ולנסות.
