כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, היה לי ברור שאהיה חייב להתייחס לסיפור אחד מסוים.
הסיפור מתרחש באי בודד אי-שם באוקיינוס השקט. מטוס התרסק. היחידים ששרדו הם כמה תלמידי בית ספר בריטים, שאינם מאמינים למזלם הטוב. זה כאילו שהם נחתו נחיתת אונס לתוך אחד מספרי ההרפתקאות שלהם. רק חוף, צדפים ומים לאורך קילומטרים. וטוב עוד יותר: ללא מבוגרים.
ביום הראשון הנערים מחליטים על מין דמוקרטיה. אחד הבנים, ראלף, נבחר להיות מנהיג הקבוצה. הוא אתלטי, כריזמטי ונאה, נער הזהב של החבורה. לראלף יש תוכנית פשוטה: 1) לעשות חיים. 2) לשרוד. 3) לאותת בעשן לספינות חולפות.
הסעיף הראשון הוא הצלחה. האחרים? לא כל כך. רוב הנערים מתעניינים יותר בלזלול ובלהשתעשע מאשר בלדאוג למדורה. ג'ק, הג'ינג'י, צד חזירים בלהט ועם חלוף הזמן הוא והחברים שלו הולכים ונעשים שלוחי רסן. כשסוף-סוף חולפת ספינה במרחק, הם לא נמצאים ליד המדורה.
"אתם מפרים את הכללים!" מאשים ראלף בכעס.
ג'ק מושך בכתפיו. "למי אכפת?"
"הכללים הם הדבר היחיד שיש לנו."
כשהלילה יורד, הנערים אחוזי אימה, הם מאמינים שחיה אורבת על האי ופוחדים ממנה. במציאות, החיה היחידה היא זו שבתוכם. עד מהרה הם מתחילים לצבוע את פניהם. מסירים מעליהם את בגדיהם. והם מפתחים דחפים בלתי-נשלטים — לצבוט, לבעוט, לנשוך.
נער אחד בלבד מצליח לשמור על קור רוח. פּיגי, כפי שמכנים אותו האחרים בשל היותו שמנמן בהשוואה אליהם, סובל מאסתמה, מרכיב משקפיים ואינו יודע לשחות. פיגי הוא קול ההיגיון, שאיש אינו מקשיב לו. "מה אנחנו?" הוא תוהה ומקונן. "בני אדם? או חיות? או פראים?"
חולפים שבועות. ואז, יום אחד, יורד לחוף קצין ימי בריטי. בשלב הזה האי כבר נהפך לעיי חורבות. שלושה נערים, כולל פיגי, מתו. "הייתי רוצה להאמין," נוזף בהם הקצין, "שחבורת נערים בריטים תהיה מסוגלת להפגין התנהגות טובה מזו." ראלף, מנהיגה של קבוצת הבנים שפעם היתה מחונכת ומנומסת, פורץ בבכי.
"ראלף בכה על קץ התמימות," קראנו, "ועל החשיכה שבלב אדם..."
הסיפור הזה מעולם לא התרחש. המציא אותו מורה אנגלי ב-1951. ויליאם גולדינג שאל יום אחד את אשתו, "את חושבת שזה יהיה רעיון טוב לכתוב סיפור על כמה נערים על אי, ולהראות איך הם היו מתנהגים באמת?". ספרו של גולדינג "בעל זבוב" יימכר בסופו של דבר בעשרות מיליוני עותקים, יתורגם ללמעלה משלושים שפות וייחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של המאה העשרים.
במבט לאחור, סוד הצלחתו של הספר ברור. גולדינג ניחן ביכולת אמן לשרטט את מעמקי נפשו החשוכים ביותר של המין האנושי. "גם אם אנחנו מתחילים מדף חלק," הוא כתב במכתבו הראשון למוציא לאור שלו, "הטבע שלנו מאלץ אותנו להרוס את זה." או כפי שניסח זאת מאוחר יותר, "האדם מייצר רוע כמו שדבורה מייצרת דבש."
הצייטגייסט של שנות השישים של המאה העשרים היה לצדו של גולדינג, כשדור חדש שאל את הוריו שאלות על זוועות מלחמת העולם השנייה. האם אושוויץ הוא תופעה חריגה, הם ביקשו לדעת, או שבכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי?
ב"בעל זבוב" רמז ויליאם גולדינג שהתשובה השנייה היא הנכונה וזכה ללהיט מיידי. עד כדי כך, שלטענת המבקר רב-ההשפעה ליונל טרילינג, הרומן "סימן מוטציה בתרבות." בסופו של דבר גולדינג זכה אפילו בפרס נובל על יצירתו. ספרו "מאיר את המצב האנושי בעולם של ימינו," כתבה ועדת נובל השוודית, "עם הבהירות של אמנות הסיפור הריאליסטי והמגוון והאוניברסליות של המיתוס."
כיום נקרא "בעל זבוב" לא "רק" כרומן. זהו כמובן סיפור פרי הדמיון העומד על מדף הסיפורת, אבל גישתו של גולדינג לטבע האדם הפכה אותו לספר לימוד של ממש על תיאוריית הציפוי. לפני גולדינג איש לא ניסה לכתוב ספר על ילדים בגישה ריאליסטית חשופה כל כך. במקום מעשיות רגשניות על בתים בערבה או על נסיכים קטנים ובודדים, כאן - על פניה - היתה התבוננות נוקבת על אופן התנהגותם האמיתי של ילדים.
קראתי את "בעל זבוב" בפעם הראשונה בגיל ההתבגרות. אני זוכר שאחר כך, ככל שהרביתי לחשוב עליו, הרגשתי מפוכח. אבל לרגע לא חשבתי לפקפק בתפיסתו של גולדינג את טבע האדם. זה לא קרה עד שלקחתי את הספר ליד שנים לאחר מכן. כשהתחלתי להתעמק בחייו של הסופר, גיליתי איזה אדם אומלל הוא היה. אלכוהוליסט. נוטה לדיכאונות. אדם שהכה את ילדיו. "תמיד הבנתי את הנאצים," התוודה גולדינג, "מפני שאני טיפוס כזה מטבעי." והוא מייחס את כתיבת "בעל זבוב", "בחלקה, להכרה העצמית העגומה ההיא."
אנשים אחרים לא עניינו את גולדינג. כפי שהעיר הביוגרף שלו, הוא אפילו לא טרח לאיית כמו שצריך את שמות מכריו. גולדינג אמר, "הרבה יותר דחוף לי להכיר את טבע האדם באופן כללי, מאשר להכיר אנשים בפועל." וכך התחלתי לתהות: האם מישהו חקר מה ילדים היו עושים אם היו מוצאים את עצמם על אי בודד? כתבתי מאמר על הנושא, שבו השוויתי את "בעל זבוב" לתובנות מדעיות מודרניות והסקתי שקרוב לוודאי שילדים היו נוהגים אחרת לגמרי. ציטטתי את הביולוג פראנס דה ואל שאמר, "אין שמץ של הוכחה שכך היו נוהגים ילדים אם היו מניחים אותם לנפשם."
קוראים שלחו הסתייגויות מהמאמר. כל הדוגמאות שלי התייחסו לילדים בבית, בבית הספר או במחנה קיץ. הן לא סיפקו תשובה לשאלת היסוד: מה קורה כשמשאירים ילדים על אי בודד לגמרי לבדם? כך התחיל החיפוש שלי אחר מקרה אמיתי של "בעל זבוב".
ברור שהסיכוי שאיזו אוניברסיטה היתה מאשרת לחוקרים להשאיר חבורת נערים לבדם בשממה במשך חודשים רבים היה קלוש, אפילו בשנות החמישים של המאה שעברה. אבל אולי זה קרה היכנשהו, מתישהו, במקרה? נאמר, אחרי שנטרפה ספינה? התחלתי בחיפוש בסיסי באינטרנט: "ילדים בספינה טרופה". "בעל זבוב האמיתי". "ילדים על אי". התוצאות הראשונות שקיבלתי היו על תוכנית ריאליטי בריטית מחרידה מ-2008 שעימתה את המשתתפים זה כנגד זה. אבל אחרי שחרשתי את האינטרנט במשך זמן-מה, נתקלתי בבלוג לא מוכר שהציג סיפור מרתק: "יום אחד, ב-1977, שישה נערים יצאו מטונגה למסע דיג. [...] הם נקלעו לסערה גדולה, הספינה טבעה והנערים מצאו את עצמם על אי בודד. מה הם עשו, השבט הקטן הזה? הם כרתו ברית לא לריב לעולם."
הכתבה לא ציינה מקורות. אחרי עוד כמה שעות גלישה, גיליתי שמקור הסיפור הוא ספר מאת אנרכיסט ידוע, קולין ווֹרד, ששמו "הילד בכפר" (1988). וורד, מצדו, ציטט דוח של פוליטיקאית איטלקייה, סוזנה אניילי, שנערך לבקשת ועדה בינלאומית כלשהי. אחוז תקווה, יצאתי לחפש את הדוח. המזל האיר לי פנים: מצאתי עותק בחנות ספרים מיד שנייה בבריטניה. כעבור שבועיים הוא נחת בביתי. דפדפתי בו ומצאתי את מה שחיפשתי בעמוד 94. שישה נערים לבד על אי. אותו סיפור, אותם פרטים, אותן מילים, ושוב — ללא ציון מקור.
בסדר, חשבתי לעצמי, אולי אני אצליח לאתר את סוזנה אניילי הזאת ולשאול אותה מנין השיגה את הסיפור. אבל לא התמזל מזלי: היא מתה ב-2009. אם זה באמת קרה, חשבתי, חייבת להיות כתבה על כך מ-1977. נוסף לכך, ייתכן שהנערים עדיין בחיים. אבל החיפושים שלי בכל מיני ארכיבים העלו חרס. לפעמים כל מה שצריך זה טיפת מזל. עברתי יום אחד על ארכיב קטעי עיתונות, הקלדתי את השנה באופן שגוי ומצאתי את עצמי עמוק בשנות השישים של המאה שעברה. ושם זה היה. התברר שאזכור שנת 1977 בדוח של אניילי היה תוצאה של טעות הקלדה.
במהדורה של העיתון האוסטרלי "דֶה אֵייג'' מיום 6 באוקטובר 1966 לכדה כותרת אחת את תשומת לבי: "הצגת הניצולים מטונגה תתקיים ביום ראשון". הסיפור עסק בשישה נערים שנמצאו שלושה שבועות קודם לכן על אי סלעי דרומית לטונגה, קבוצת איים באוקיינוס השקט (ואזור חסות בריטי עד 1970). הנערים נאספו על ידי קפטן אוסטרלי אחרי שהיו נטושים על האי 'אטה למעלה משנה. לפי הכתבה, הקפטן ארגן שִחזוּר וצילום של הרפתקתם של הנערים בידי תחנת טלוויזיה. "סיפור ההישרדות שלהם כבר נחשב לאחד הסיפורים הימיים הקלאסיים," סיכמה הכתבה.
התפקעתי מרוב שאלות. האם הנערים עדיין בחיים? והאם אצליח לאתר את הכתבה מהטלוויזיה? אבל, חשוב מכך, היה לי קצה חוט: שם הקפטן היה פיטר ווֹרנר. אולי הוא עדיין בחיים! אבל איך מאתרים בן אדם זקן בקצה האחר של העולם?
כשעשיתי חיפוש של שם הקפטן, התמזל מזלי שוב. בגיליון די חדש של ה"דיילי מרקורי", מקומון זעיר ממקיי, אוסטרליה, נתקלתי בכותרת: "חברים בברית בת חמישים שנה". לצד הכתבה היה תצלום קטן של שני גברים, מחייכים, אחד מהם הניח את זרועו על כתף האחר. הכתבה נפתחה כך: "עמוק במטע הבננות בטוּלֶרָה, קרוב לליסמור, יושב צמד חברים מפתיע [...] לגברים האלה עיניים צוחקות ואנרגייה מבעבעת שמסוות את גילם. המבוגר בן 83, בנו של תעשיין אמיד. הצעיר יותר, בן 67, היה ממש ילד טבע." שמותיהם? פיטר וורנר ומאנוֺ טוֺטאוֺ. ואיפה הם נפגשו? על אי בודד.
בוקר אחד בחודש ספטמבר יצאנו לדרך. אשתי מארטיֶה ואני שכרנו רכב בבריסביין, בחופה המזרחי של אוסטרליה, והתישבתי מאחורי ההגה בקוצר רוח. העצבים נבעו אולי מהעובדה שעברתי את מבחן הנהיגה רק בניסיון השישי, ועכשיו נאלצתי לנהוג בצד שמאל של הכביש. סיבה נוספת: הייתי בדרכי לפגוש דמות מרכזית מ"אחד מהסיפורים הימיים הקלאסיים".
הגענו ליעד שלנו כעבור שלוש שעות, נקודה באמצע שום מקום, שגוגל מאפּס לא שמע עליו. אבל הוא היה שם, יושב בחזית בית נמוך על דרך העפר הזאת: האיש שהציל שישה נערים שאבדו לפני חמישים שנה. קפטן פיטר וורנר. לפני שאספר את הסיפור שלו, יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת על פיטר, מפני שחייו מצדיקים סרט. הוא נולד כבנו הצעיר של ארתור וורנר, אחד האנשים העשירים והחזקים באוסטרליה. בשנות השלושים של המאה שעברה ארתור עמד בראש אימפריה גדולה בשם "אלקטרוניק אינדסטריז", ששלטה בשעתה בשוק מכשירי הרדיו.
פיטר היה אמור להמשיך בדרכי אביו. במקום זה, בגיל שבע-עשרה הוא ברח מהבית, ויצא לחפש הרפתקאות בים. "אני מעדיף להילחם בטבע מאשר בבני אדם," הוא הסביר לאחר מכן. פיטר בילה כמה שנים בשיט על פני שבעת הימים, מהונג קונג לשטוקהולם, משנגחאי לסנט פטרבורג. כשחזר לבסוף כעבור חמש שנים, הציג הבן האובד לאביו בגאווה תעודת קפטן שוודית. האב לא התרשם, ודרש מבנו ללמוד מקצוע שימושי.
"מה הכי קל?" שאל פיטר. "ראיית חשבון," שיקר ארתור.
נדרשו לפיטר חמש שנים של שיעורי ערב כדי להשלים את התואר. הוא התחיל לעבוד בחברה של אביו, אבל הים עדיין קרא לו, ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו נסע פיטר לטסמניה, שם עגן צי ספינות הדיג שלו. הדיג הצדדי הזה הוא שהביא אותו לטונגה בחורף 1966. הוא סידר פגישה עם המלך כדי לבקש את אישורו ללכוד סרטנים במימי טונגה. לדאבונו, הוד מלכותו טַאוּפא'אהאוּ טוֹפּוּ הרביעי דחה את בקשתו.
פיטר המאוכזב שם פעמיו חזרה לטסמניה, אבל בדרך ביצע סטייה קטנה, אל מחוץ למים המלכותיים, כדי להשליך את הרשתות שלו. ואז הוא ראה אותו: אי זעיר בים התכלת. האי 'אטה.
פיטר ידע שאף ספינה לא עגנה שם זה דורות. האי היה מיושב פעם, עד ליום אחד רע ומר ב-1863, כשספינת עבדים הופיעה באופק והפליגה לדרכה עם הילידים. מאז 'אטה היה שומם, מקולל ונשכח. אבל פיטר הבחין במשהו מוזר. כשהסתכל מבעד למשקפת שלו, הוא ראה אזורים שרופים על הצוקים הירוקים. "נדיר באזורים הטרופיים ששריפה פורצת מאליה," הוא סיפר לנו, כעבור חצי מאה. "אז החלטתי לחקור את העניין." כשספינתו התקרבה לקצהו המערבי של האי, שמע פיטר צעקה מהתצפיתן שעל ראש התורן.
"מישהו צועק!" קרא אחד מאנשיו. "שטויות," השיב פיטר. "אלה רק צווחות ציפורים."
אבל אז, מבעד למשקפת, הוא ראה נער. עירום, שיער עד לכתפיים. יצור הפרא זינק מהצוק לתוך המים. לפתע הופיעו נערים נוספים, צורחים במלוא ריאותיהם.
פיטר הורה לצוות שלו לטעון את הנשק שלהם, הוא היה מודע למנהג הפולינזי להגלות פושעים מסוכנים לאיים מבודדים. הנער הראשון הגיע תוך זמן קצר לספינה. "קוראים לי סטיבן," הוא קרא באנגלית רהוטה. "אנחנו שישה ואני מעריך שהיינו פה חמישה-עשר חודשים."פיטר היה ספקן למדי. אחרי שעלו לספינה, סיפרו הנערים שהם היו תלמידים בפנימייה בנוּקוּ'אַלוֹפָה, עיר הבירה של טונגה. הארוחות בפנימייה נמאסו עליהם, יום אחד הם החליטו לקחת ספינת דיג, ונקלעו לסופה.
סיפור מתקבל על הדעת, חשב פיטר לעצמו. באמצעות מכשיר הקשר שלו, הוא יצר קשר עם נוקו'אלופה. "יש לי כאן שישה נערים," הוא אמר לאלחוטן. "אם אני אתן לך את השמות שלהם, תוכל להתקשר לבית הספר ולברר אם הם לומדים שם?"
"המתן," היתה התשובה.
עשרים דקות חלפו להן. (כשפיטר מספר את החלק הזה בסיפור, דמעות נקוות בעיניו.)
לבסוף, "אלחוטן נרגש מאוד ודומע עלה לקשר ואמר, 'מצאת אותם! הנערים האלה נחשבו למתים. נערכו הלוויות. אם זה הם, זהו נס!'"
שאלתי את פיטר אם הוא שמע אי-פעם על הספר "בעל זבוב".
"כן, קראתי אותו," הוא צחק. "אבל זה סיפור שונה לגמרי."
בחודשים שלאחר מכן ניסיתי לשחזר באופן מדויק ככל האפשר את האירועים באי הזעיר 'אטה. לפיטר היה זיכרון מצוין. גם בגיל תשעים, כל מה שהוא סיפר תאם למקורות האחרים.
המקור העיקרי האחר שלי גר במרחק כמה שעות נסיעה מפיטר. מאנו טוטאו, בן חמש-עשרה בשעתו ומתקרב עכשיו לשבעים, ראה בקפטן חבר קרוב. כמה ימים אחרי הביקור שלנו אצל פיטר, מאנו קיבל את פנינו במוסך שלו בדיספשן בֵּיי, צפונית לבריסביין.
"בעל זבוב" האמיתי, סיפר לנו מאנו, התחיל ביוני 1965. הגיבורים היו שישה נערים, כולם תלמידים בסנט אנדרוּז, פנימייה קתולית עם משמעת קפדנית בנוקו'אלופה. המבוגר ביניהם היה בן שש-עשרה, הצעיר בן שלוש-עשרה, והיה להם דבר אחד במשותף: הם היו משועממים עד מוות. הנערים שיוועו להרפתקאות במקום שיעורי בית, לחיים בים במקום בבית הספר.
אז הם גיבשו תוכנית בריחה: "לפיג'י, מרחק כחמש מאות קילומטרים, או אפילו כל הדרך לניו זילנד," נזכר מאנו, "אבל כולם חשבו שזאת בדיחה." היה רק מכשול אחד. לאיש מהם לא היתה ספינה, אז הם החליטו "לשאול" אחת ממר טַניאֶלָה אוּהילָה, דייג שהם לא אהבו.
הנערים הקדישו זמן מועט להתכונן למסע. שני שקי בננות, כמה אגוזי קוקוס וגזייה קטנה היוו את כל האספקה שהם ארזו. לא עלה על דעתו של אף אחד להביא מפה, קל וחומר מצפן. ואף אחד מהם לא היה מלח בעל ניסיון. רק הצעיר בחבורה, דייוויד, ידע איך להשיט את הספינה (ולדבריו, "זאת הסיבה שהם רצו שאני אצטרף").
המסע יצא לדרך ללא תקלות. איש לא הבחין בכלי השיט הקטן יוצא מהנמל באותו ערב. השמים היו בהירים; רק משב רוח קל יצר אדוות על הים הרגוע. אבל באותו לילה עשו הנערים טעות חמורה. הם נרדמו. כעבור כמה שעות הם התעוררו ממים שניתזו על ראשיהם. היה חושך. הם ראו סביבם רק גלים גועשים. הם הרימו את המפרש, והרוח קרעה אותו מיד לגזרים. הדבר הבא שנשבר היה הגה הכיוון. "כשנגיע הביתה," התבדח סיוֹנֶה, המבוגר בחבורה, "נצטרך לספר לטניאלה שהסירה שלו דומה לו — זקנה ועצבנית מדי."
בימים הבאים לא היו הרבה סיבות לצחוק. "נסחפנו במשך שמונה ימים," סיפר לי מאנו. "בלי אוכל. בלי מים." הנערים ניסו לתפוס דגים. הם הצליחו לאסוף קצת מי גשם לתוך קליפות אגוזי קוקוס ריקות וחילקו אותם ביניהם באופן שווה, כל אחד שתה לגימה אחת בבוקר ושנייה בערב. סיונה ניסה להרתיח מי ים על הגזייה, אבל היא התהפכה והוא חטף כווייה גדולה על הרגל.
ואז, ביום השמיני, הם הבחינו בנס באופק. אדמה. אי קטן, אם לדייק. לא גן עדן טרופי עם דקלים שמתנופפים ברוח וחופים חוליים, אלא גוש סלעי, בגובה של למעלה משלוש מאות מטרים מעל לפני האוקיינוס.
כיום 'אטה נחשב כבלתי-מתאים למגורי בני אדם. הרפתקן ספרדי מסוקס גילה זאת לפני כמה שנים. הוא חשב שהמקום עשוי להתאים למסעות אל ספינות טרופות שהוא מארגן עבור אנשים עשירים עם צרכים לא שגרתיים. הוא רצה לבדוק את המקום, אבל אחרי תשעה ימים בלבד נאלץ לגנוז את הרעיון. כשנשאל על ידי עיתונאי אם החברה שלו תתרחב עד לבלט הסלעי, הוא השיב בצורה שלא השתמעה לשתי פנים. "לעולם לא. האי קשוח מדי."
לנערים היתה חוויה שונה. "עד שהגענו," כתב קפטן וורנר בזיכרונותיו, "הנערים הקימו קומונה קטנה עם גן ירק, גזעי עץ חלולים כדי לאגור מי גשמים, חדר התעמלות עם משקולות משונות, מגרש בדמינטון, לולים ואש קבועה, כל זה בעבודת ידיים, אולר ישן ונחישות רבה."
היה זה סטיבן, לימים מהנדס, שאחרי אינספור ניסיונות כושלים, הצליח להדליק אש בעזרת שני מקלות. בעוד שהנערים ב"בעל זבוב" הדמיוני מתקוטטים בגלל המדורה, הנערים ב"בעל זבוב" האמיתי טיפלו בלהבה שלהם כך שהיא לא כבתה במשך יותר משנה.
הנערים הסכימו לעבוד בזוגות, קבעו והקפידו על לוח תורנויות לגינה, למטבח ולשמירות. לעתים הם רבו, אבל בכל פעם שזה קרה הם פתרו זאת באמצעות קביעת פסק זמן. המתקוטטים נשלחו לקצוות המנוגדים של האי כדי להירגע, ו"אחרי בערך ארבע שעות," נזכר מאנו, "היינו מחזירים אותם. ואז היינו אומרים 'עכשיו תתנצלו.' כך נשארנו חברים."
הימים שלהם התחילו והסתיימו בשירה ובתפילה. קולו בנה גיטרה מאולתרת מחתיכת עץ שנפלטה מהים, חצי אגוז קוקוס ושישה חוטי פלדה שאותם פירקו מהספינה ההרוסה שלהם — כלי נגינה שפיטר שמר כל השנים — וניגן עליו כדי לעודד את רוחם. והם היו זקוקים לעידוד. בקושי ירד גשם במשך הקיץ, והנערים היו נואשים למים. הם ניסו לבנות רפסודה כדי לעזוב את האי, אבל היא התפרקה מעוצמתו של גל גדול שהתנפץ על החוף.20 והיתה סערה שנשבה ברחבי האי והפילה עץ על הבקתה שלהם.
והגרוע מכול, יום אחד סטיבן החליק, נפל מצוק ושבר את הרגל. הנערים האחרים ירדו אליו ואז סייעו לו לחזור למעלה. הם קיבעו את הרגל בעזרת מקלות ועלים. "אל תדאג," התבדח סיונה, "אנחנו נעשה את העבודה בזמן שאתה שוכב שם כמו המלך טאופאאהאו טופו בעצמו!". בסופו של דבר חולצו הנערים ביום ראשון 11 בספטמבר 1966.
מבחינה גופנית, הם היו במצב מצוין. הרופא המקומי, דוקטור פוסֶסי פונוּאה, הביע את פליאתו נוכח גופיהם השריריים ורגלו של סטיבן שהחלימה לגמרי. אבל זה לא היה סופה של ההרפתקה הקטנה של הנערים, מפני שכשהם חזרו לנוקו'אלופה, המשטרה חיכתה להם. אולי הייתם מצפים שהשוטרים ישמחו על שובם של ששת בניה האבודים של העיר. אבל לא; הם עלו על הספינה של פיטר, עצרו את הנערים והשליכו אותם למעצר. מר טניאלה אוהילה, שאת סירת המפרש שלו הנערים "שאלו" חמישה-עשר חדשים קודנם לכן, עדיין רתח מזעם, והחליט להגיש תלונה.
למזלם של הנערים, לפיטר היתה תוכנית. עלה על דעתו שהסיפור על ספינתם הטרופה היה חומר הוליוודי מושלם. שישה נערים תקועים על אי בודד... זה סיפור שיסופר במשך שנים. מכיוון שפיטר היה מנהל החשבונות של אביו, הוא ניהל את נושא הזכויות לסרטים בחברה והכיר אנשים בתעשיית הטלוויזיה. הקפטן ידע בדיוק מה לעשות. תחילה הוא התקשר מטונגה למנהל ערוץ 7 בסידני. "אתה יכול לקבל את הזכויות לאוסטרליה," הוא אמר לו. "תשאיר לי את הזכויות בשאר העולם. ואז נוציא את הנערים מהכלא ונחזיר אותם לאי." אחרי זה פיטר פנה אל מר אוהילה ושילם לו 150 פאונד עבור הסירה הישנה שלו, ודאג לשחרר את הנערים בכפוף לכך שהם ישתפו פעולה עם הסרט.
כעבור כמה ימים הגיע צוות של ערוץ 7 במטוס 3-DC עתיק שטס אחת לשבוע לטונגה. כשפיטר מתאר את המחזה בפני מארטיֶה ובפני, הוא מצחקק. "מהמטוס ההוא יורדים שלושה טיפוסי טלוויזיה כאלה עם החליפות העירוניות והנעליים המחודדות שלהם." כשהקבוצה הגיעה ל'אטה עם ששת הנערים, הצוות של ערוץ 7 קיבל מחלת ים ונעשה ירוק. "אל תדאגו," הרגיע אותם פיטר. "הנערים האלה יצילו אתכם." הקפטן השיט את הגברים הרועדים אל המִשְׁבָּרים. "כאן אתם יורדים."
אפילו כעבור חמישים שנה, הזיכרון גורם לפיטר להזיל דמעות — הפעם מצחוק. "אז השלכתי אותם החוצה, ואנשי הטלוויזיה האוסטרלים האלה התחילו לטבוע, הטונגנאים צללו, משו אותם, חילצו אותם דרך המִשבר והטילו אותם על הסלעים." אחרי זה, הקבוצה היתה צריכה לטפס על הצוק, וזה נמשך עד הערב. כשהגיעו סוף-סוף למעלה, התמוטט צוות הטלוויזיה מתשישות. באופן לא מפתיע, הסרט התיעודי על 'אטה לא היה הצלחה. לא רק שהצילומים היו גרועים, גם רוב גלילי סרט השישה-עשר מילימטר אבדו, ונותרו רק שלושים דקות. "למעשה" מתקן פיטר, "עשרים דקות, ופרסומות."
מובן שברגע ששמעתי על הסרט התיעודי של ערוץ 7 רציתי לראות אותו. לפיטר לא היה עותק, כך שכשחזרתי להולנד יצרתי קשר עם סוכנות המתמחה באיתור ושיפוץ הקלטות ישנות. על אף מאמציהם, הוא לא נמצא.
ואז פיטר התערב שוב, ויצר קשר ביני לבין יוצר סרטים בשם סטיב באומן שביקר את ה"נערים" ב-2006. סטיב היה מתוסכל מזה שהסיפור שלהם מעולם לא זכה לתשומת הלב הראויה. הסרט התיעודי שלו מעולם לא שודר מפני שהמפיץ פשט את הרגל, אבל עדיין היו לו הראיונות הגולמיים. ברוב נדיבותו, הוא הציע לחלוק אותם איתי וליצור קשר ביני לבין סיונה, המבוגר שבחבורה. ואז הוא הודיע שישנו בידיו העותק היחיד שנותר מהסרט המקורי בשישה-עשר מילימטר.
"אני יכול לראות אותו?" שאלתי את סטיב.
"כמובן," הוא ענה.
וכך קרה — חודשים אחרי שנתקלתי בבלוג נידח בסיפור על שישה נערים על אי בודד — שפתאום צפיתי בחומרים המקוריים שצולמו ב-1966, במחשב הנייד שלי. "אני סיונה פטואה," כך זה התחיל. "חמישה חברים לכיתה מתיכון סנט אנדרוז ואני נסחפנו לחופי האי הזה ביוני 1965."
כשהנערים חזרו למשפחות שלהם בטונגה, השמחה היתה גדולה. כמעט כל תושבי האי הא'אפבה, תשע מאות במספר, הגיעו לקבל את פניהם עם שובם הביתה. "ברגע שמסיבה אחת הסתיימה, התחילו ההכנות למסיבה הבאה," הכריזה הקריינות של הסרט התיעודי מ-1966.
פיטר הוכרז גיבור לאומי. זמן קצר אחר כך הוא קיבל מסר מהמלך טאופא'אהאו טופו הרביעי, שהזמינו לביקור נוסף. "תודה שהצלת שישה נתינים שלי," אמר הוד מלכותו. "האם יש משהו שאני יכול לעשות למענך?" הקפטן לא היה צריך לחשוב הרבה. "כן! הייתי רוצה ללכוד סרטנים במים האלה ולהקים פה עסק."
הפעם המלך נעתר. פיטר חזר לסידני, התפטר מהחברה של אביו והזמין ספינה חדשה. הוא הביא את ששת הנערים והעניק להם את הדבר שהתחיל את כל הפרשה: הזדמנות לראות את העולם שמעבר לטונגה. הוא גייס את סיונה, סטיבן, קולו, דייוויד, לוק ומאנו כצוות הספינה החדשה שלו. שם הספינה? "ה'אטה".
זהו "בעל זבוב" האמיתי. זהו באמת סיפור מחמם לב — החומר שממנו עשויים רומנים רבי-מכר, מחזות בברודוויי וסרטים שוברי קופות. זהו גם סיפור שאיש אינו מכיר. בעוד שהנערים מ'אטה נדונו לאלמוניות, רבים ממשיכים לקרוא את ספרו של ויליאם גולדינג. היסטוריונים של תקשורת אפילו נותנים לו קרדיט על היותו היוצר, שלא במתכוון, של אחת מסוגות הבידור הפופולריות ביותר כיום בטלוויזיה: ריאליטי.
הנחת היסוד של תוכניות המכונות ריאליטי, מ"האח הגדול" ועד ל"אי הפיתויים", היא שאם משאירים בני אדם ללא השגחה, הם מתנהגים כמו בהמות. "קראתי שוב ושוב את 'בעל זבוב'," גילה בריאיון יוצר הסדרה המצליחה "הישרדות". "קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בגיל שתים-עשרה, ושוב בסביבות גיל עשרים ופעם נוספת בגיל שלושים ועוד פעם מאז שהתחלנו עם התוכנית."
התוכנית שהשיקה את כל הז'אנר הזה היתה "העולם האמיתי" של MTV. מאז שעלתה לשידור ב-1992, כל פרק נפתח באחד השחקנים מכריז, "זהו סיפורם האמיתי של שבעה זרים [...] גלו מה קורה כשאנשים מפסיקים להתנהג בנימוס ומתחילים להיות אמיתיים."
כל פרק רוצה שנאמין שלשקר, לרמות, להתגרות, להרגיז — זה "להיות אמיתי". אבל נסו להביט מאחורי הקלעים של סצנות מתוך התוכניות הללו ותראו כיצד המשתתפים מובלים באף, כיצד משקים אותם באלכוהול ומסיתים אותם זה נגד זה בדרכים מזעזעות. זה רק מראה כמה מניפולציות דרושות כדי להוציא מבני אדם את מלוא הרוע.
תוכנית ריאליטי אחרת, "אומת הילדים", ניסתה פעם לזרוק ארבעים ילדים בעיר רפאים בניו מקסיקו, בתקווה שהם יתעמרו זה בזה. זה לא קרה. "מדי פעם הם היו עולים על זה שאנחנו מסתדרים טוב מדי," נזכר אחר כך אחד המשתתפים, "והם נאלצו ליזום משהו כדי שנריב עליו." אתם יכולים לומר: מה זה באמת משנה? אנחנו יודעים שזה רק שעשועים.
אבל רק לעתים רחוקות סיפור הוא רק סיפור. סיפור יכול להיות גם נוצבו. במחקר שנערך לאחרונה, המחיש הפסיכולוג בריאן גיבסון שצפייה ב"בעל זבוב" בטלוויזיה יכולה להפוך אנשים לתוקפנים יותר.25 אצל ילדים, המתַאם בין צפייה בתמונות אלימות לתוקפנות בבגרות חזקה מהמתאם בין אסבסט לסרטן, או בין צריכת סידן לצפיפות עצם.
לסיפורים ציניים השפעה בולטת עוד יותר על האופן שבו אנו מתבוננים בעולם. מחקר אחר, בבריטניה, הראה שנערות הצופות יותר בתוכניות ריאליטי אומרות שהתנהגות נבזית ושקרית היא הכרחית כדי להתקדם בחיים. כפי שסיכם זאת חוקר התקשורת ג'ורג' גֶרבּנֶר: "[מי] שמספר את סיפורי התרבות שולט למעשה בהתנהגות האנושית."
הגיע הזמן שנספר סיפור מסוג אחר. "בעל זבוב" האמיתי הוא סיפור על ידידות ונאמנות, סיפור הממחיש כמה חזקים אנחנו יכולים להיות כשאנחנו יכולים להישען זה על זה. זהו רק סיפור אחד, כמובן. אבל אם אנחנו מתכוונים לעשות מ"בעל זבוב" קריאת חובה למיליוני מתבגרים, בואו נספר להם גם על הפעם ההיא שילדים אמיתיים מצאו את עצמם אבודים על אי בודד. "השתמשתי בסיפור ההישרדות באחד משיעורי מדעי החברה שלנו," סיפר כעבור שנים אחד ממורי הנערים בתיכון סנט אנדרוז בטונגה. "התלמידים שלי רצו לשמוע עוד ועוד."
ובכן, מה עלה בגורלם של פיטר ומאנו? אם תמצאו את עצמכם במטע בננות מחוץ לטולרה, קרוב לליסמור, יש סיכוי שתיתקלו באחד מהם: שני גברים זקנים, מתבדחים, מחובקים. אחד בנו של תעשיין גדול, השני ממוצא צנוע יותר. חברים לחיים. אחרי שאשתי צילמה את פיטר, הוא פנה לשידה וחיפש שם משהו במשך זמן-מה, ואז הוא שלף ערימת ניירות גדולה והניח אותה בידי. הוא הסביר שאלה הזיכרונות שלו, ושכתב אותם למען ילדיו ונכדיו. הבטתי בדף הראשון. "החיים לימדו אותי המון," כך זה נפתח, "לרבות השיעור שעליך תמיד למצוא את הטוב והחיובי בבני אדם."
מתוך "המין האנושי: היסטוריה של תקווה", רוטחר ברחמן, תרגום: אילן פן, ידיעות ספרים ופן, 510 עמודים
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
