על רקע קירות חלל המוזיאון הלבנים, בולטים אפילו יותר הצבעים העזים מציוריו של אלכסנדר קלאדר. צבעי יסוד – אדומים, צהובים וכחולים, שחורים ולבנים. מדי פעם מתגנב איזה כתום או אפרפר אחד. גם לפסלים הקינטיים, המוביילים של קאלדר, עושים הקירות הלבנים הגבוהים רק טוב, כשהצלליות שלהם בולטות על הקיר וכמו ממשיכות את הפסלים אל מעבר לגבולותיהם הפיזיים. כל זה קורה ב"קאלדר: שמש גדולה צהובה", תערוכת היחיד החדשה של האמן האמריקני אלכסנדר קאלדר שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב לאמנות, עם פתיחתו המחודשת בתום הסגר (עד ה-15 באוגוסט).
קאלדר (1898–1976) הוא אחד האמנים החשובים של המאה ה-20. הוא נולד בפנסילבניה, ארצות הברית, להורים ששניהם הגיעו מתחומים אמנותיים – אביו היה פסל שיצר מתקנים ציבוריים ואימו היתה ציירת דיוקנאות. הוא עסק באמנות עוד כילד, אבל החליט ללכת ללמוד הנדסת מכונות. הוא גם עבד במקצוע במשך כמה שנים, עד שבשנת 1926, בהיותו בן 28, נסע לפריז כדי להתרכז באמנות. בדרכו לפריז גם הכיר את אשתו ושם התיידד עם אמנים אוונגארדיים של התקופה, ביניהם מרסל דושאן. כשעלו הנאצים לשלטון ב-1933 והלך הרוחות באירופה החל להשתנות, חזרו קאלדר ואשתו לארצות הברית והשתקעו בחווה בקונטיקט, שם נולדו שתי בנותיהם.
באמצע שנות ה-60, כשכבר היה אמן מצליח ומוכר, חזר לחיות ביישוב קטן במרכז צרפת, שם הקים לעצמו סדנה וסטודיו ששימשו אותו עד למותו המפתיע בשנת 1976. בעולם האמנות מוכר קאלדר בעיקר הודות לפסלים הקינטיים, ה"מוביילים" שלו, שהיו לנקודת מפנה חשובה בפיסול המודרני. עם זאת, התערוכה הנוכחית בתל אביב מתמקדת בעיקר בעבודות הגואש שלו – ציורים, רובם על נייר בגודל בינוני עד גדול, שהיה אחד מגופי העבודה הפוריים של קאלדר משנות ה-40 ואילך. הוא לא תפס אותם כהשלמה לעבודות הפיסול או כרישומי הכנה או תרגילי צבע, אלא כפרקטיקה עצמאית שמתאפיינת בהתנסויות במעברים בין תלת מימד לדו מימד, ולהיפך.
בתערוכה, שאצרו רונילי לוסטיג־שטינמץ ושחר מולכו, קיימות עבודות שיצר קאלדר לאורך חמישה עשורים: מרישומי עיפרון מוקדמים משנת 1925 ועד אחד המוביילים האחרונים שיצר בשנה האחרונה לחייו, 1976. רוב העבודות שמוצגות בתערוכה הן עבודות מאוסף מיקי תירוש, שתיים מהן מושאלות מאוסף מוזיאון ישראל, אחת היא מאוסף מוזיאון תל אביב עצמו והשאר מושאלות מאוספים פרטיים אחרים בארץ ובעולם.
בכניסה לחלל התערוכה מוצגים כמה מפסלי התיל, מהעבודות המוקדמות ביותר של קאלדר שיצר בשנות ה-20. הוא למד אז בליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק ופיתח סגנון ליצירת רישום בקו אחיד – שאחר כך הפך לתלת מימד באמצעות חוטי תיל. בתערוכה מוצגת, בין השאר, עבודת פיסול מחוט תיל באמצעותו כתב קאלדר "To My Valentine". למרבה ההפתעה, לא מדובר בכזה שיצר עבור אשתו או אהובה אחרת, אלא עבור אמא שלו. זוהי אחת הדוגמאות המוקדמות באמצעותן אפשר להבחין בקו הייחודי של קאלדר, שקיבל את הכינוי "רישום בחלל" (Drawing in Space).
כאשר מתקדמים אל תוך חלל התצוגה מגלים אזור המוקדש לעבודות הקרקס של קאלדר, מוטיב חשוב ומהותי בעבודתו. החיבור שלו לקרקס קרה עוד כשחי בניו יורק, טרם המעבר שלו לפריז באמצע שנות ה-20, כשחקר את מופעי "הקרקס של האחים רינגלינג וברנום את ביילי" ויצר רישומים המבוססים עליהם. כמה מהרישומים הללו, בהם חוקר קאלדר דימויים של בעלי חיים כמו פילים או ג'ירפות, מוצגים לאורכם של שני קירות מקבילים בתערוכה. מדובר בעבודות פחות מוכרות של קאלדר, שלא בהכרח היו מזוהות דווקא איתו למי שאינו בקיא בפרטים. אבל דווקא הן מעידות על האופן הדקדקני בו הוא לומד לייצר תנועה באמצעות הציור, את הדרך בה הוא חוקר את הקו ואת האפשרויות הטמונות בו ועוד.
בנוסף לרישומים הנהדרים הללו מוקרן בתערוכה גם סרט תיעודי באורך מלא, שעוסק בעיסוקו של קאלדר בנושא הקרקס, כולל סיפורים שמספר הוא בעצמו על החיבור שלו דווקא לעניין הזה. כך, למשל, הוא מספר שבתחילת דרכו בפריז התבקש לייצר צעצועים מעץ ששואבים השראה מהקרקס עבור אחת מחברות הצעצועים המסחריות המקומיות. בשלב מסוים הרגיש כי אותם צעצועים משתלטים על זמנו ולא הותירו לו זמן לעסוק באמנות, לכן הפסיק ביצירתם. בערך באותה התקופה, הוא החל לייצר עשרות דמויות זעירות ואביזרים, שבסופו של דבר יקחו חלק באחת מיצירותיו הידועות והאהובות ביותר: קרקס קאאלדר.
הוא יצר חיות, לוליינים, אביזרי מופע וכלי נגינה מחומרים זמינים וזולים, כגון תיל, עץ, מתכת, שעם ובדים. בהמשך הוא גם ביים, ניגן, קריין והפעיל את מופע הקרקס הנייד שלו מול קהל, שישב על מזרונים ואכל בוטנים – מה שהיום כנראה היה מכונה עבודת פרפורמנס (או מיצג). המופע הזה היה גם אחד השלבים הראשונים בפיתוח של קלדר את הפיסול הקינטי, שהיה בהמשך לאחד המאפיינים הבולטים שלו.
השלב הבא בעבודתיו של קאלדר היה גם החלק הארי והמוכר ביצירתו – הפסלים הקינטיים, או כפי שהוא כינה אותם, מוביילים (מונח שהציע מרסל דושאן). את המובייל הראשון שלו יצר בשנת 1931, אחרי ביקור בסטודיו של האמן פיט מונדריאן בפריז, ביקור שהיווה עבורו נקודת מפנה וסימן את המעבר שלו ליצירה מופשטת יותר. הוא המשיך ליצור אותם גם אחרי שחזר לארצות הברית בשנת 1933 וגם אחרי ששב לחיות בצרפת בשנות החמישים.
התערוכה הנוכחית מציגה מגוון מצומצם יחסית של מוביילים, אבל זה בהחלט מספיק כדי להבין את הקסם שהם יוצרים בחלל, את הדרך בה עוסק קאלדר באמצעותם בתנועה, ביחסים בין האובייקט הפיסולי לחלל המקיף אותו. קאלדר היה אחד הראשונים שהוכיח שפסל אינו חייב להיות דבר סטטי, כי הוא יכול לזוז, להיות דינמי בחלל, להיות מושפע מרוח או אוויר או משקל, ודרך כל אלה – גם הצליח להוציא את הפסל מגבולות החומר עצמו כשהוא משפיע גם על החלל שסביבו. המוביילים המאוחרים יותר שלו, אלה שיצר החל משנות ה-50 ואילך וחלקם מופיעים בתערוכה, הם כאלה שיצר יחד עם יצרנים תעשייתיים – מה שאפשר לו להגדיל אותם לקנה מידה גדול מאוד.
אבל התערוכה הזו, כאמור, נותנת דגש על ז'אנר ספציפי אחד בעבודותיו של קאלדר: ציורי הגואש. החומר הזה, שאולי מזוהה אצלנו אסוציאטיבית בעיקר עם יצירות בגני ילדים, היה אחד החומרים אותם חקר קאלדר במשך עשרות שנים, משנות ה-40 ועד מותו. ליד ביתו בכפר סאשה בצרפת, שם חי בשני העשורים האחרונים לחייו, אפילו בנה חדר אחד מסויד בלבן אותו הוא כינה ה"גואשרי". כל בוקר הוא היה פותח בציורי בגואש, להם קרא "התעמלות הבוקר" שלו. בתערוכה מוצגים ציורי גואש, רובם בגודל בינוני-גדול, מתקופות שונות של עבודה. חלקם מינימליסטיים ומופשטים יותר, כאלה שבהם הוא עוסק בעיקר בצורה, בצבע ובקומפוזיציה אותם הוא חוקר באופן שונה מציור לציור. בציורי גואש אחרים אפשר כן לאתר דימויים פיגורטיביים – דמויות אנושיות ובעלי חיים כמו נחשים (מוטיב שחוזר אצלו לא פעם בעבודות).
"אתה מתבונן בטבע, ואז מנסה לחקות אותו", אמר קאלדר על עבודתו. "עבורי, הבסיס לכל הוא היקום. הצורות הפשוטות ביותר ביקום הן הכדור והמעגל. אני מייצג אותם באמצעות לוחות עגולים, ואז אני יוצר וריאציות שלהם. כל התיאוריה שלי לגבי האמנות מתמצה בהבדלים שמתקיימים בין צורה, מסות ותנועה. אפילו המשולשים שלי הם כדורים, אבל הם כדורים בעלי צורה אחרת". משיטוט בתערוכה הגדולה והמושקעת אפשר להבין בדיוק למה התכוון קאלדר כשאמר את הדברים: באמצעות דימויים מופשטים למדי, מינימליסטיים לכאורה, הוא מצליח לתפוס איזו מהות משמעותית אודות העולם בו אנחנו חיים.
