המזכירה של סטנלי קובריק התרגלה לשמוע חבטות מחדרו של הבוס. בסוף שנות ה-70 הבמאי הנערץ תר אחר פרויקט חדש - ואחרי שסרטו הקודם, "בארי לינדון" התקופתי והמפואר, לא נחל הצלחה בקופות הקולנוע, החליט שהפעם יביים פרויקט מסחרי יותר. הפתרון? ובכן סרט אימה, כמובן, כזה שיביא את הצופים לאולמות הקולנוע, אך גם יאפשר לקובריק לעשות את הדבר שלו. אבל ספרי האימה שהובאו לשולחנו לא סיפקו את רצונו של קובריק, שנהג להטיח אותם בקיר אחרי קריאת כמה עמודים.
מתישהו, המזכירה הפסיקה לשמוע את חבטות הספרים המושלכים בחדר הסמוך. לפי הביוגרפיה של קובריק מ-1999, היא נכנסה לחדר ומצאה אותו שקוע עמוק בתוך "הניצוץ" – רומן אימה שכתב סטיבן קינג, אז עדיין לא הסופרסטאר הגדול של ספרות האימה, אלא סופר צעיר ועולה ששני רומנים מאחוריו (הראשון מהם, "קארי", הפך גם הוא לסרט). בדומה לסיפוריו האחרים, גם פה קשר קינג בין התרחשויות על טבעיות לנושאים ארציים יותר, כמו אלימות בתוך המשפחה. קובריק כאמור התאהב בסיפור והביא את "הניצוץ" אל המסכים ב-1980.
"הניצוץ" - טריילר
אבל הדרך לשם הייתה ארוכה, מתישה ומייסרת. היא צילקה הרבה מהמעורבים, ברמות כאלו ואחרות, וחקקה את שמו של קובריק כיוצר בלתי מתפשר שמוכן להביא את כוכביו לסף טירוף וקריסה, ובלבד שישיג את מבוקשו. עם הזמן "הניצוץ" הוכתר כקלאסיקה של קולנוע האימה ובכלל, יצירה אייקונית, עטורת תהילה ובלתי נשכחת. אבל במקביל, ההפקה הקשה והטראומטית נכנסה לפנתיאון מפוקפק משלה, והפכה ידועה לשמצה לא פחות.
במאי מסוג אחר לגמרי
עוד לפני שהחלה הפקת "הניצוץ", כבר החל לזרום דם רע בין המעורבים. קובריק, שנשבה בקסמיו האפלים של הרומן של קינג, סירב לערב את הסופר בעשיית הסרט, ולפי טענותיו של קינג, שוחח עמו רק פעם אחת בלבד בטרם החלו הצילומים. יותר מכך, ובאופן שבאמת עורר את חמתו של הסופר, קובריק אפילו לא הציץ בדראפט של התסריט שכתב קינג, ובחר אדם אחר על מנת לשתף עמו פעולה בעיבוד הקולנועי: הסופרת והמרצה לספרות דיאן ג'ונסון, שבתום העבודה הצהירה בריאיון לניו יורק טיימס כי "סטיבן קינג איננו קפקא". עבורה היה זה פרויקט קולנועי ראשון, ויחד עם קובריק, היא שינתה אלמנטים רבים ומשמעותיים מהסיפור המקורי. קינג מעולם לא סלח לקובריק על כך, ונותר קולני בביקורתו על הסרט שנים אחרי צאתו.
הצילומים יצאו לדרך באנגליה בתחילת 1978, בסודיות מוחלטת עליה התעקש קובריק. הסט היה ממודר לחלוטין; כניסת זרים – אסורה. צוות גרעיני קטנטן – אנשי אמונו של קובריק, ואף אחד מלבדם – טרח על הסטים הענקיים, שנבנו חודשים מראש בהשגחה קפדנית של הבמאי המהולל, הפרפקציוניסט והאובססיבי, שהתעקש לצלם את הסרט לפי סדר התרחשותו הכרונולוגית. לשיטתו של קובריק, הכול חייב היה לעבור דרכו. הוא מיעט לבזר סמכויות, וכמו בכל אחד מהפרויקטים שלו בעבר, היה שקוע כל-כולו בעבודתו. העמדת התאורה היא שהעסיקה אותו יותר מכל, וקובריק בילה אינספור שעות בכיוון ודיוק הקונסטרוקציות – מה שלא מנע ממנו לכוון אותן מחדש ללא הרף תוך כדי הצילומים. מכשיר הסטדיקאם החדשני דאז, שאפשר שוטים ארוכים וקולחים, נשא את המצלמה ששוטטה במסדרונות הסטים, שדימו את חללי מלון האוברלוק בהרי הרוקי. אבל גם שחקנים שוטטו במסדרונות הללו; שוטטו, וסבלו.
עבור שלי דובאל בת ה-29, עד אותה נקודה אחת מהשחקניות הקבועות של הבמאי המהולל רוברט אלטמן, הסבל על הסט של "הניצוץ" היה מוחשי והותיר נזק תמידי. בסרט הדוקומנטרי "סטנלי קובריק: חיים בתמונות" הצהיר ג'ק ניקולסון, שכיכב לצידה בסרט, כי קובריק היה במאי שנהדר לעבוד עמו, אבל במקביל, "עם דובאל הוא היה במאי מסוג אחר לגמרי". קובריק בודד את דובאל במכוון, ירד לחייה והפעיל עליה לחץ מתמיד. בנוסף, הנחה את הצוות להתעלם ממנה, ונהג להחמיא במכוון אך ורק לניקולסון, על מנת להפעיל עליה לחץ נוסף – הכול כדי להביאה למצב של התמוטטות עצבים, אותו ביקש לתרגם לדמותה של וונדי. השניים נהגו להתווכח על התסריט לעיתים קרובות, בעיקר מכיוון שקובריק לא חדל לשנות את הדמות.
ברומן של קינג, וונדי – בגילומה של דובאל – הייתה אישה חזקה ונחושה יותר אל מול האלימות המבעבעת של בן זוגה, ג'ק טורנס, בגילומו של ניקולסון. אבל קובריק ביקש להפוך אותה לשברירית, נוירוטית, פחות יציבה. "שלי דובאל כוונדי היא אחת מהדמויות הכי מיזוגיניות שאי פעם הופיעו בסרט", קונן סטיבן קינג בריאיון ל-BBC מ-2013, "בבסיסו של הדבר, היא שם רק כדי לצרוח ולהיות מטומטמת. זו לא האישה שכתבתי". "סחבה צווחנית", כינה אותה בהזדמנות אחרת.
"את מבזבזת לכולם את הזמן"
הלחץ והאיבה המופגנת הפכו את דובאל לפקעת עצבים. ההתעקשות של קובריק האובססיבי לצלם עשרות טייקים לכל סצנה – לעיתים אף מאות – דחפו אותה אל מעבר לקצה. סצנה אחת, שבה וונדי מתעמתת עם ג'ק ומחזיקה בידה אלת בייסבול, צולמה 127 פעמים (שיא גינס), בתהליך מייסר שדרש שלושה שבועות והותיר את דובאל רצוצה. אחרי שהסתיימו הצילומים באותו היום, דובאל הציגה בפני קובריק את השיערות שנשרו לה מרוב לחץ. בהזדמנות אחרת קרסה באפיסת כוחות על הרצפה, כשאנשי ההפקה מנסים לאושש אותה. שני המקרים - ואחרים, כמו זה שקובריק גוער בדובאל "את מבזבזת לכולם את הזמן" - נלכדו בסרט דוקומנטרי קצר על אודות צילומי הסרט, The Making of the Shining, שצילמה בזמן אמת בתו של קובריק, ויויאן (הסרט במלואו זמין לצפייה ביוטיוב).
כשישה חודשים לאחר שהסרט שוחרר ב-1980, רואיינה דובאל בידי מבקר הקולנוע רוג'ר איברט. "זה היה כמעט בלתי נסבל", תיארה את חוויית הצילומים, "הדמות של ג'ק ניקולסון הייתה צריכה להיות זועמת ומטורפת כל הזמן, ואני התבקשתי לבכות 12 שעות ביום, כל היום, במהלך תשעת החודשים האחרונים, חמישה או שישה ימים בשבוע. הייתי שם למשך שנה וחודש... ואחרי כל זה, כמעט אף אחד לא כתב על המשחק שלי בסרט, או אפילו ציין אותו, כך נדמה. כל הביקורות היו על קובריק, כאילו לא הייתי שם". בסרט "סטנלי קובריק: חיים בתמונות", הביעה דובאל פליאה מכך ש"אדם כה חביב ומלא קסם כמו סטנלי היה מסוגל לכמה דברים אכזריים למדי, בזמן הצילומים".
אבל דובאל, על אף שהיוותה את המוקד למניפולציות של קובריק, לא הייתה היחידה שסבלה ממנו. קובריק ביקש לערער גם את ניקולסון, אם כי בהחלט לא באותו הלהט והמחויבות. באחד מהמקרים, הנחה את ניקולסון לאכול אך ורק סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה במשך שבועיים, כדי לתדלק את זעמו של השחקן ולשדרג את הופעתו בסרט (ניקולסון שנא גבינה צהובה). לזעמו של ניקולסון תרמו גם הצילומים שהתארכו עד אין קץ – 17 שבועות מתוכננים הפכו ל-13 חודשים – והשינויים התכופים והיומיומיים בתסריט. בשלב מסוים, ניקולסון הפסיק לקרוא את דפי התסריט היומיים כליל, מאחר והניח כי אלו ישתנו כשתגיע העת לעמוד מול המצלמה.
גם ניקולסון נאלץ לצלם טייק אחר טייק אחר טייק, לפי הוראותיו של הבמאי הקפדן. סצנה אחת – אולי המפורסמת ביותר מהסרט, זו שבה ג'ק טורנס מנתץ בגרזן את הדלת לחדר שבו מתחבאת וונדי, עם השורה האלמותית !Here's Johnny (שניקולסון אלתר בעצמו) – נדרש ניקולסון לצלם עשרות רבות של פעמים. 60 דלתות קוצצו לחתיכות עד שקובריק הסכים לעבור הלאה. אנג'ליקה יוסטון, בת זוגו של ניקולסון באותה תקופה, סיפרה שבהגיעו לביתם שבלונדון מקץ יום צילום, היה כה מותש עד שהיה פשוט הולך למיטתו מבלי להגיד מילה, קורס בה ונרדם מיד.
קובריק לא הפך את העבודה לסיוט רק במקרה של סצנות מורכבות. במקרה אחד, שוט פשוט שבו המצלמה מתקרבת לדמותו הדוממת של דיק הלורן (סקטמן קרות'רס) צולם יותר מ-60 פעמים. בשלב מסוים, קרות'רס בן ה-70 פשוט החל לדמוע.
שבטו של קובריק לא נחסך גם מהצוות – שכאמור, חתם על פרויקט שתוכנן להצטלם במשך 17 שבועות, ומצא עצמו תחת מרותו של הבמאי במשך יותר משנה. לפי עדותה של דובאל, קובריק היה נוהג לקחת אותה ואת ניקולסון לשיחות ארוכות בעת שהצוות ממתין, וממתין וממתין עד שיואיל בטובו לחזור לסט ולהמשיך את העבודה. "הצוות היה אומר: 'סטנלי, יש פה כ-60 איש שמחכים'", סיפרה ל"הוליווד ריפורטר". לקראת סוף הצילומים, בפברואר 1979, פרצה שריפה גדולה באולפני אלסטרי בלונדון, שם צולם "הניצוץ" ברובו. נזק משמעותי נגרם לסט, ואנשי הצוות נאלצו לבנות מחדש חלק גדול ממנו – מה שרק תרם לעצבים הרופפים.
"אני צריכה עזרה"
56 שבועות אחרי שהתחילו, הסתיימו הצילומים של "הניצוץ", ובמאי 1980 עלה הסרט על מסכי הקולנוע בארצות הברית. התגובות הראשוניות היו קרירות למדי – ובאופן לא ייאמן, הסרט אף היה מועמד למספר פרסי ראזי הניתנים לסרטים הגרועים ביותר מדי שנה. אולם עם השנים הלכה ועלתה קרנו, והיום "הניצוץ" נחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של ז'אנר האימה, לצד יצירות כמו "תינוקה של רוזמרי" ו"מגרש השדים". מקומו לא נפקד גם מרשימות רבות של הסרטים הגדולים ביותר שנעשו, וגם יותר משלושה עשורים אחרי שיצא, נוכחותו בתרבות הפופולרית עדיין משמעותית. ב-2012 יצא סרט דוקומנטרי עטור שבחים, "חדר 237", אשר יורד במחילת הארנב של שלל התיאוריות הרדיקליות והפרשנויות בנוגע לסרט. ב-2018, הצדיע סטיבן ספילברג עם מחווה אוהבת ונרחבת ל"הניצוץ" בסרטו "שחקן מספר אחת".
אבל צריך להפריד בין מעמדו התרבותי של "הניצוץ", רם ונישא ככל שיהיה, לבין המצוקה והנזק שגם הם חלק ממורשתו. הקריירה של דובאל, הנפגעת העיקרית מקובריק, הלכה ודעכה אחרי הסרט; התפקידים הפכו לתפקידונים וב-2002 פרשה ממשחק כליל. בנובמבר 2016, אחרי שנים מחוץ לרדאר, הסכימה דובאל להתראיין בתוכניתו של ד"ר פיל – שם פרשה בפניו תיאוריות קונספירציות מטורללות, טענה שרובין וויליאמס הוא משנה-צורה ושלא באמת הלך לעולמו, ובאופן כללי נראתה מבולבלת ומעורערת. "אני מאוד חולה, אני צריכה עזרה", אמרה לד"ר פיל – שבהמשך חטף מכל עבר, כולל מבתו של קובריק ויויאן, על שניצל את מצוקתה לטובת רייטינג.
עד כמה השפיעה חוויית הצילומים הקשה של "הניצוץ" על המשך חייה של דובאל? מה חלקו של סטנלי קובריק, שכה התעלל בה אז, בהתמודדות הנפש שלה כעת, בשנותיה המאוחרות? לבמאי יש כוח עצום על השחקנים שלו, אך גם היומרות האמנותיות הנעלות ביותר אינן תירוץ להתעללות, השפלה ובריונות. עבור ניקולסון, קרות'רס ושאר הצוות של "הניצוץ", הסיוט נגמר כשהצילומים נגמרו. דובאל, שיצאה מהתהליך כשהיא שבר כלי, סובלת ממנו עד היום.
