זה סיפור על מלחמת תרבות במדינה צעירה במזרח התיכון. האליטה, ששלטה במרכזי הכוח, ביקשה להידמות כמה שיותר למערב המשגשג. העם, שחי בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית, הרגיש שמדירים ואף מוחקים אותו ואת המורשת שלו. ואחת הקורבנות הייתה המוזיקה שנשמעה בבתים אבל לא בערוצי המיינסטרים. עד שהגיע המהפך. לקורא הישראלי התיאור הזה בוודאי נשמע מוכר מאוד, אבל לשם שינוי הוא לא עוסק באפליה הגזענית כלפי המוזיקה המזרחית בישראל, אלא במקום אחר, לא רחוק מכאן: טורקיה. שם, אחרי הקמת הרפובליקה בידי מוסטפה כמאל אטאטורק, הכמיהה למערב הכתיבה התנערות מסממנים תרבותיים אחרים. אחד מהם היה הערבסק, ז'אנר מוזיקלי אהוב ששילב את המורשת המפוארת של המוזיקה הערבית לצד השפעות מהמוזיקה היוונית וגם מהפלמנקו הספרדי.
אבל טורקיה של שנות ה-60 וה-70 רצתה זהות אחרת. והיה לה גם מודל לחיקוי: עוד מדינה צעירה, קטנה בהרבה, שזה עתה השיגה עצמאות אחרי שכמעט הושמדה וביקשה לבדל את עצמה ככל הניתן מהאזור. וכך מתברר, שהשגשוג של הפופ הישראלי לא נשאר בגבולות המדינה. מה שהטורקים לא ידעו הוא שמחוץ לרדאר של הרדיו והטלוויזיה, המוני ישראלים נקשרו דווקא לערבסק. לצד הקולות הגדולים של המוזיקה הערבית, זמרים טורקים כמו אורחן גנג'ביי ואיברהים טטליסס עיצבו זרם שבעבע מתחת לפני השטח. באיסטנבול גדלו צעירים על ברכי גרסאות טורקיות ל"ערב של שושנים", "ושוב איתכם" ו"בשנה הבאה". ובינתיים, בשכונות של ישראל, שמעו את זהבה בן לוקחת את הקלאסיקה Dil yarası, הופכת אותו ל"טיפת מזל" ומחוללת מהפכה.
יחסי הגומלין המרתקים הללו עומדים במרכז פרויקט חדש ודי מסעיר בשם Drop of Luck, שרואה אור בימים אלו בתמיכת הקונסוליה הישראלית באיסטנבול. הוא כולל מאמר שמסביר את התהליכים וכן שני מיקסטייפים, אחד עם הגרסאות המקוריות של השירים (הישראלים והטורקים) והשני, עם העיבודים שנעשו להם בשתי המדינות. "אנו עובדים כל השנה כדי לקדם מוזיקה ישראלית בטורקיה", מוסר אלעזר זינבל, נספח התרבות בקונסוליה הישראלית באיסטנבול. "את הפרויקט הזה יזמנו כחלק מפעילויות הקונסוליה כדי לבטא את ציר הזמן והקשר התרבותי המוזיקלי הנפלא בין שתי המדינות הללו שהתחיל בשנות ה-60 וממשיך עד היום - עם הפקת אלבום אלקטרוני עכשווי עליו אנו עובדים בימים אלו והינו שיתוף פעולה בין מוזיקאים ישראלים וטורקים".
מאחורי Drop of Luck, שצפוי לקבל תשומת לב נרחבת גם בטורקיה למרות המתיחות בעידן ארדואן, ניצבת דמות שהיא סיפור בפני עצמה. קורנליה ביניצביץ' היא אנתרופולוגית פולנייה, בת 41, שמתגוררת בשנים האחרונות בטורקיה. העניין שלה בקולות מהמזרח התיכון, במיוחד של נשים, הוציא אותה למסע בין מדינות כגון ישראל, טורקיה, לבנון ועוד. את הממצאים היא מרכזת באתר Ladies on Records, שהוא אוצר תרבותי ותרומה משמעותית לזיכרון הקולקטיבי בנוגע לתפקידן של נשים בתרבות הפופ.
בעודה חופרת בתקליטיות, ביניצביץ' זיהתה את ציר טורקיה-ישראל, שבעצם פועל לפי אותו נרטיב - כלומר האופן שבו המתח בתוך המדינה בין האליטה לעם משתקף דרך מוזיקה שמגיעה מבחוץ. "הפרויקט הזה נמצא אצלי בראש כבר כמה זמן", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "אני אספנית תקליטים וככה גיליתי את הדמיון בין הקטעים. לקח לי חודשיים-שלושה לקרוא, ללמוד, להקשיב ולדבר עם אנשים. כל כך הופתעתי לגלות כמה המציאויות בשתי המדינות היו דומות. הטקסט ממש כתב את עצמו".
"אנחנו קרובים זה לזה, בין אם נרצה או לא"
בעוד ההשפעה של הערבסק הטורקי על המוזיקה המזרחית יחסית מוכרת לאוזניים הישראליות בזכות קולות כגון אבי ביטר, עופר לוי, זהבה בן, לינט, ליאת בנאי וגם מיקי גבריאלוב ושלומי שבת, הצד השני של המשוואה עשוי להיות מפתיע יותר. "ישראל, בשנות ה-60 ותחילת ה-70, הייתה בעלת תפיסה חזקה של עצמה כמדינה מערבית, והאליטה הטורקית הגיבה לזה", מסבירה ביניצביץ'. "הם לא היו לוקחים שיר שנשמע ערבי".
אלה זמנים אחרים מבחינת היקף התקשורת. איך בכלל נחשפו למוזיקה הזאת בטורקיה?
"בעיקר דרך הפסטיבלים ותחרויות הזמר. אלה היו המקומות העיקריים לחשיפה, כמו שפסטיבל סן רמו היה וודסטוק או האירוויזיון של התקופה. זה היה המקום והזמן להבין מה מודרני ומגניב".
בישראל, ההדרה של המוזיקה המזרחית הייתה נגועה בגזענות. איך היית מגדירה את סיבת הדחייה של הערבסק בטורקיה?
"זאת הייתה מלחמת מעמדות. טורקיה רצתה להיתפס כמדינה מערבית. כל האלמנטים שנשענו על יסודות ערביים נחשבו כנחותים, כאלה שלא תואמים את מה שהאומה צריכה להיות. צריך לזכור גם שהמערכת הייתה בנויה על דמות האב, אטאטורק, והדמוקרטיה לא הייתה מפותחת במיוחד. האליטה החזיקה בכוח והיא הכתיבה את הטון. אנחנו חייבים להסתכל על יחסי המרכז-פריפריה: המרכז יצר את החזון של המדינה והעם שחי במקומות קטנים - וטורקיה היא מדינה גדולה - לא היה מחובר לחזון הזה. היה לו חיים משל עצמו. לכן בשנות ה-50, כשהתחילה ההגירה מהפריפריה למרכז, הייתה התנגשות תרבותית. ככה הערבסק התחיל לגדול כזהות התרבותית של השקופים".
ביניצביץ' מספרת כי חוסר המודעות לנושא של זכויות יוצרים הביא לכך שאף אחד לא ידע בזמן אמת ש-Uzat Artik Elini של גונוּל טוּרגוּט הוא במקור "ערב של שושנים", או שהלחן המרים של Başıma Gelenler שייך לנורית הירש ושכל ישראלי מכיר אותו בתור "בשנה הבאה". לכן היא לא מופתעת מהתגובה הנדהמת של טורקים, ששומעים שהקלאסיקות של ילדותם הם בעצם יבוא ממדינה שהיחסים איתה תמיד מורכבים. "הם מגיבים בהלם", אומרת ביניצביץ'. "הם אומרים: 'אני גדלתי על זה, זה חייב להיות טורקי'. זאת אחת הסיבות ליצירת הפרויקט: כדי לספר שאנחנו קרובים זה לזה, בין אם נרצה או לא. מוזיקה ותרבות מזינות זו את זו. גם אם אתה חושב שאתה נפרד ומיוחד, הליבה תמיד מלאה באלמנטים מתרבויות אחרות".
וזה משהו שאת מרגישה שיכול לחלחל לאנשים?
"אני תמיד חיה בבועות, וגם כאן יש אנשים פתוחים וסקרנים שרוצים להבין אנשים אחרים. אז זאת קרקע טובה. אני מאמינה שלאנשים יש את הצורך להיפתח לאחרים, ומוזיקה היא דרך טובה מאוד לפתוח את השיחה, להתחיל משהו ברמה האנושית בלי התסבוכת הפוליטית. זאת דעתי האישית, אבל אני מאמינה שיש עוד כמוני".
זה לא רק ז'אנר מוזיקלי, אלא תפיסת עולם
זהבה בן מככבת בימים אלה כאחת הדמויות הכי סימפטיות ואהודות בבית "האח הגדול". כשתצא משם, אולי היא תגלה שהקהל הטורקי נחשף אליה שוב בזכות המאמץ של ביניצביץ' להראות איך אהבת הערבסק הטורקי הביאה לקאנון הישראלי את "טיפת מזל". "אורחן גנג'ביי, שביצע את השיר במקור, הוא לא עוד זמר ערבסק", אומרת ביניצביץ'. "זה האבא של הערבסק. וגם הוא נשען על לחן מסורתי. הטורקים היום לא ממש יודעים על זהבה בן ועל החשיבות של השיר הזה בישראל, שהיה גיים צ'יינג'ר בשנות ה-90. אין להם מושג איך שיר שהגיע מטורקיה חולל רנסנס תרבותי".
את מתמקדת בזמרות, אבל הערבסק חזק בישראל גם אצל גברים כמו אבי ביטר ועופר לוי. מה ההבדל המגדרי בז'אנר הזה?
"בערבסק הטורקי, התפקיד של הזמרות הוא להראות צד מאוד דרמטי של נשים במערכות יחסים. להראות כמה קשה להיות אישה בתוך מבנה המשפחה המסוים. יש זמרת ערבסק מאוד מפורסמת בשם Bergen המכונה גם 'אשת הכאב'. זה לא רק בגלל שהייתה זמרת יוצאת דופן, אלא כי החיים שלה היו כמו טקסט ערבסק. בעלה שרף לה את הפנים עם חומצה והיא הופיעה עם פרצוף חצי-מכוסה כי החצי השני נשרף. היא המשיכה בקריירה שלה ושרה על הכאב. בסוף היא נרצחה על ידו כשהוא יצא מהכלא. היא חיה את הכאב של הערבסק".
להבדיל מיליון הבדלות, גם הטקסט של "טיפת מזל" מתאר מציאות מאוד טרגית.
"טוב שאתה מזכיר את הטקסט של 'טיפת מזל', כי זאת דוגמה טובה להבדל: הגרסה של זהבה בן הרבה יותר דרמטית מהמקור של גנג'ביי. זה הרבה יותר ערבסק מהמקור".
אם זהבה בן תצא מ"האח הגדול" ותגיע לטורקיה, יהיה לה קהל?
"אני רואה פוטנציאל גדול. הקסטה הראשונה שלה היא כמעט 100 אחוז שירים טורקיים. אם היא תגיע אפילו רק עם השירים האלה, יהיה כאן טירוף".
בישראל, חלק מהביקורת על הפופ המזרחי של היום, הוא שהוא שטחי לעומת האולד-סקול. יש ביקורת דומה בטורקיה על האבולוציה של הערבסק?
"הערבסק עצמו מושפע מאוד ממוזיקה יוונית ומפלמנקו, כך שמלכתחילה הוא קרוב לפיוז'ן. זה היה 'מוזיקת עולם' לפני שהמונח נכנס לשימוש. גם בשנות ה-80, אמצעים זולים יחסית כמו סינתיסייזר ומכונות תופים החליפו את התזמורות הענקיות ועזרו לפופולריות של הערבסק. כמובן שבציבור אתה יכול למצוא מעריצים של הקלאסיקה שלא יקשיבו לערבסק המודרני. אבל ערבסק הוא לא רק ז'אנר מוזיקלי אלא תרבות, תפיסת עולם, הרגשה. אם מישהו אוהב ערבסק, ברוב המקרים הוא יאהב כל התפתחות של הערבסק".
מתגעגעת לחפלות
ביניצביץ' נולדה בפולין למשפחה קתולית. בבגרותה עברה לקרקוב וגילתה משיכה לתרבות יהודית. היא עבדה כמה שנים טובות כאוצרת של פסטיבל לתרבות יהודית וכיום היא מגדירה את הנושא כחלק מהזהות שלה. "ישראל והמורשת היהודית מאוד חשובים לי, רגשית ותרבותית", היא אומרת, ומציינת שתשמח להמשיך לחקור את הקשר בין המוזיקה הישראלית והטורקית ואת התפקיד של הנשים בסיפור, שכמעט לא מדובר ולא מתועד. "אני ממש אשמח לחזור לישראל ולהמשיך לצלול. להגיע למקומות כמו בת ים ולהיטמע לגמרי במסע".
את ודאי מבינה למה המשיכה שלך למוזיקה עם השפעות ערביות יכולה לזקוף גבה או שתיים.
"תמיד התעניינתי במוזיקה מכל העולם. כאנתרופולוגית אני מאמינה שהפרספקטיבה של אאוטסיידר היא מעניינת. תמיד יש סיכוי לטעות, אבל זאת הרפתקה ואני סוג של הרפתקנית. אני גם חושבת שכל תרבות היא מושגת בצורה כלשהי. שם אתה יכול למצוא את 'האחר' שהתחבא בתוך עצמך. תמיד יש משהו שאנחנו לא יודעים על עצמנו והוא יכול להפוך לחלק מהזהות שלנו. אנחנו יצורים מורכבים".
אז את מרגישה בנוח בחפלות.
"או וואו. אני מתה על זה. אני מתגעגעת לחפלות. במיוחד עכשיו".