שנה וחצי אחרי ששמו עיטר את מהדורות החדשות בכל העולם, העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח באכזריות בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, עומד במרכזו של סרט תיעודי חדש שהוקרן בבכורה השבוע בפסטיבל סאנדנס.
ב-The Dissident הקולנוען האמריקני בריאן פוגל עושה לנו היכרות עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן והמלחמה שהוא מנהל מול מתנגדיו ברחבי העולם, ובמקביל מגולל את סיפורו האישי של עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" שהפך מתומך של נסיך הכתר למבקר עז שלו. הסרט חושף חומרים חדשים מחקירת המקרה על ידי משטרת טורקיה, ובדרך לפענוח הפרשה הוא מציג את הקשר הישראלי שכרך את הכל יחדיו באמצעות תוכנה זדונית מתוצרת כחול-לבן.
פוגל מוכר בעיקר מהמחזה Jewtopia שכתב ועיבד למסך הגדול ומסרטו התיעודי "איקרוס", שחשף פרשיית סמים בספורט הרוסי ועליו זכה באוסקר ב-2018. הפעם הוא צלל לעולם של תככים ומזימות מבית המלוכה הסעודי, שנראה כמו התגלמות בת זמננו של "משחקי הכס". הסרט סוקר את השתלשלות האירועים ומשבץ צילומים מרשיעים של המחסלים שהתקבלו מהמשטרה הטורקית. כך אנחנו עוקבים צעד אחר צעד אחר חשוקג'י שהתייצב בקונסוליה הסעודית כדי לקבל את אישורי הגירושים שלו על מנת שיוכל להינשא לבת זוגו הטורקיה. המהלך הבירוקרטי הפשוט הזה הביא לסיום חייו. צוות של 15 מתנקשים הוזעק לאיסטנבול, אלו הסתערו על העיתונאי ההמום וחנקו אותו למוות. לאחר מכן נסרו את גופתו, הבריחו את חלקי הגוף לבית הקונסול ושם שרפו אותם. למרות טשטוש הראיות, הסעודים נתפסו על חם ואחרי הכחשות נמרצות, ושינויי גרסאות, נאלצו להודות בכך שמדובר בחיסול מתוכנן מראש.
פרשת הרצח של חשוקג'י סוקרה בהרחבה ברחבי העולם ופוענחה למעשה על ידי זרועות החוק בטורקיה וסוכנויות ביון בינלאומיות (כולל ה-CIA) שהטילו את האחריות למותו על מוחמד בן סלמאן ושלוחיו. מבחינה זו הסרט לא מחדש יותר מדי. הערך המוסף העיקרי של The Dissident הוא ההקשר הרחב לרצח שמרחיק לכת הרבה מעבר להתנכלות האישית לעיתונאי שגלה מרצון לארצות הברית והעז לצאת משם כנגד השלטון הסעודי מעל דפי ה"וושינגטון פוסט".
מבצע החיסול של העיתונאי היה חלק ממלחמת חורמה כוללת של בן סלמאן ואנשיו נגד פעילים פוליטיים מתנגדי שלטון שמשתמשים ברשתות החברתיות כדי למחות נגדו. לפי הסרט, מי שסייעה לנסיך הכתר לשים ידיו על חשוקג'י ואחרים היא חברת NSO הישראלית שיושבת בהרצליה. לטענת היוצרים, החברה סיפקה תוכנה זדונית, אותה כינו פגסוס 2, ובאמצעותה ביצעו סיכולים ממוחשבים ממוקדים ביעדים מודיעיניים. כך פרצו שירותי הביטחון הסעודים לטלפון הנייד של עומאר עבדולעזיז, שנוכח בסרט לכל אורכו כדמות מפתח במאבק על חופש הביטוי במולדתו. ממקום מושבו במונטריאול, עבדולעזיז הקים רשת נרחבת של פעילות אנטי-ממסדית בטוויטר – עניין שטורד מאוד את מנוחת השלטונות הסעודים. נציגים מטעם נסיך הכתר אף נשלחו להיפגש עמו בקנדה כדי לשכנעו לשוב הביתה (תוך הפעלת לחץ פיזי לא מתון על אחיו שנכלא בריאד). האקטיביסט הצעיר סירב להצעה. הוא יכול לעזוב את סעודיה, אבל סעודיה לא עוזבת אותו, או את הנייד שלו. הנתונים שנשלפו מתוך הנייד הם אלו שהביאו להפללת חשוקג'י, אחרי שנמצאו בו התכתבויות בין השניים בהן העיתונאי הביע תמיכה רעיונית במיזם המחאה של עבדולעזיז ואף עזר לממן אותו.
יוצרי הסרט מעלים השערה שבעזרת פגסוס 2 נפרץ גם הטלפון הנייד של בעלי חברת אמזון ג'ף בזוס, שהוא רק במקרה (או שלא) הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", ושלא במקרה החליט לשים קץ לקשריו העסקיים עם בן סלמאן בעקבות הרצח. על פי הסרט הגילויים האחרונים גם הביאו לתביעת ענק של וואטסאפ כנגד החברה מהרצליה על כך שהשתמשה בה לצורך הפצת המסרונים הזדוניים הללו. כך, באמצעות פרשת הרצח המזעזע של חשוקג'י, פותח פוגל צוהר לחזית נוספת שמתחוללת ביקום האפל של לוחמת הסייבר. איכשהו אנשי תוכנה ישראלים, ולעתים אף מדינת ישראל עצמה, משתלבים בו. אומת סטארט-אפ בכל זאת.
כמו בסרטו של אלכס גיבני Zero Days, על תוכנת התולעת הזדונית והיעילה להפליא סטאקסנט שפותחה כשיתוף פעולה ישראלי-אמריקני לצורך החרבת מתקני הגרעין באיראן, כך גם במקרה זה של פגסוס 2. בשנים האחרונות דובר לא פעם על כך שסעודיה וישראל עומדות בקו אחד נגד איראן, ומאחורי הקלעים אף חולקות משאבים מדיניים ובטחוניים נגד האויב המשותף. לפחות לפי The Dissident, גורמים בשתי המדינות קושרים גם קשרים כלכליים וטכנולוגיים. לפי הערכות שעולות בסרט, בן סלמאן ואנשיו שילמו עשרות מיליוני דולרים לראשי NSO בתמורה למרכולתם המתקדמת. על רקע ההתנקשות בחשוקג'י וההתנכלות לאחרים, זה אולי קצת צובט בלב ששיתוף הפעולה הזה עם בית המלוכה הסעודי מנוצל לצורך רדיפתם האישית של אזרחים שאזרו אומץ להתנגד לשלטון העריצות שלו.
