לא אחת נכתב על המקום השולי לו זוכה הסרט הקצר בכל הנוגע לחשיפה בפני קהל רחב. על-כן, משמח להיווכח שישנם מי שמתעקשים להנכיח אותו, ובתוך כך להצביע על חשיבותו. בעיקר כאשר מדובר באסופה של סרטים, שהחיבור ביניהם נבנה על בסיס נושאי, וכל אחד מהם, בדרכו, מייצר התייחסות לאחרים.
פסטיבל הסרטים בחיפה, שמתקיים השנה אונליין, מציע את "גיבורה". מקבץ בן ארבעה סרטים, שכל אחד מהם בוים על-ידי בוגרות של ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש באוניברסיטת תל-אביב, שגם הפיק את הפרויקט. במובן זה, הפרויקט הראוי הזה מהווה עוד נדבך בביסוסו של מה שנקרא "קולנוע נשי", והצפייה בו מלווה בתחושה של גילוי. גילוי של ארבע יוצרות צעירות ומסקרנות.
"גיבורה" הוא פרויקט המשך לאנתולוגיה בת חמישה סרטים שהופקה באותה מסגרת ב-2016. השם עצמו מתעתע וטעון. הוא מדגיש את נוכחותן הדלה מדי של נשים כדמויות ראשיות בקולנוע הישראלית – גם אם במהלך שני העשורים האחרונים חלה תמורה משמעותית בכל הנוגע למרכזיותו של "הקול הנשי". במובן הנוסף, הוא מעלה לדיון את השאלה מהי, בעצם, גבורה – מושג שבשפה העברית מתקשר, מבחינה לשונית, לגבריות. האם יש דבר כזה, גבורה נשית? האם גבורה מזוהה בהכרח עם אומץ לב, לוחמנות ומאבק פיזי ונפשי?
אני מודה שבצפייה ראשונה התקשיתי לזהות כיצד הסרטים – שכל אחד מהם ראוי בדרכו – מייצרים איזשהו שיח המאתגר את החשיבה הגברית, סטריאוטיפית, בכל הנוגע למושג הטעון שבכותרת. מאידך, כל אחד מהם, וארבעתם יחד, מספקים חוויה בעלת עוצמות רגשיות משתנות, והנה עוד הוכחה לאופן שבו הצגה מרוכזת ונבונה של סרטים קצרים עשויה לייצר שלם הגדול מסכום חלקיו.
הסיפור הראשון, בבימוי שני אגוזין, עוקב אחר אם הנוטלת בהחלטה של רגע את בנה המתבגר, המאושפז לאחר שמחלת הסרטן שבה לקנן בגופו, ויוצאת עמו ליום כיף בים. האפיזודה השנייה, מאת שירה שניידר, מספרת על מלכת סאדו בשכונת פלורנטין המגלה שמישהו מרסס כתובות מאיימות על קיר ביתה. הסרט השלישי, שיצרה חווה רוכלין, מביא את סיפורה של מהגרת רוסיה, אם חד-הורית, שמפגש עם גנב אופניים שכונתי מביא את השניים לבצע מעשה קיצוני. עלילת הסיפור הרביעי, של מיה קפלן, מתארת מפגש לילי בין בחורה צעירה ומאבטח שצץ לפתע בבית משפחתה, ביישוב כפרי מבוסס.
את הפרויקט, כמו גם את האסופה שקדמה לו, אצרו מיכל ויניק ("ברש") ומיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), שתי יוצרות המזוהות עם הקולנוע הנשי החדש. אהבתי את משחקה של אילנית בן-יעקב, שחקנית נפלאה, המגלמת את האם בסיפור הראשון, את הסיום המפתיע ומלא הרוך של הסיפור השני, את הממד הסוריאליסטי של הסיפור השלישי, ואת המשחק המתוחכם בין רומנטיקה ופרוורטיות שמתקיים בסיפור האחרון.
מה שיפה בכל ארבעת הסרטים הוא שאיננו יודעים יותר מדיי פרטים על "הגיבורות". החידתיות הזו עוטפת את דמויותיהן – בנוסף לבן-יעקב, מגלמות אותן תמנע פרץ, מרינה שויף ואלישבע וייל – במידה מסוימת של מסתורין, שאינו נענה לצורך הנרטיבי המקובל "להסביר", או אף להעניק מוטיבציה פסיכולוגית. הגיבורות הן שם, בעיצומה של סיטואציה, שהן אלה היוזמות אותה. כל אחת מהן מנסה להפוך, ולו לרגע, את חייה להרפתקה.
כל אחד מהסיפורים שונה ברוחו מהאחרים, ובכל זאת הייתי שמח למצוא באסופה הזו גם סרט שלא בהכרח יכלול דינמיקה בין אישה לדמות גברית (או בין אם לבנה, כפי שזה בסיפור הראשון). אולי גם סרט שחותר במובהק אל מעבר לגבולות הריאליזם – הממד הפנטסטי בקולנוע הישראלי נותר עדיין משהו לשאוף אליו. אבל זהו פרויקט שמתלווה אליו הצהרה, הכרזה נוקבת של ארבע יוצרות צעירות שבאמצעות ארבע "הגיבורות" שלהן (והמרכאות נוספו במכוון) קובעות: "אנחנו כאן!".
