"החאן" הוא לא תיאטרון שצריך לצעוק, הוא תיאטרון שזועק. רבות מההצגות שהוא לוקח על עצמו הן בעלות מסר מהדהד עם מאפיינים אסטתיים ואלגנטיים חסרי פשרות. הכניסה למרחב החאני כוללת מעבר ליקום שבו החוקים משתנים: לתיאטרון הזה יש את הקצב שלו, את האסתטיקה שלו, את השחקנים הקבועים שלו ואת הרצפות והקירות הכה מזוהים איתו. כשההצגות של "החאן" מצליחות - ישנה תחושה חזקה של דיוק: מניד ראשם של השחקנים, ועד לתנועת ידן של הבובות האופייניות לתיאטרון. חבל רק שהדיוק הזה חסר בעיבוד החדש שלהם ל"הדבר", המבוסס על ספרו של אלבר קאמי ובבימויה של מור פרנק.
"הדבר" הוא ספר שנכתב על טהרת "הסיפורים הקטנים" שבתוך המגפה הגדולה: רופא, עיתונאי, כומר, פקיד, פושע וזר המתעד את מאורעות המגפה. ב"סיפורים קטנים" יש משהו אינטימי, שהופך את הכותרת הגדולה לאישית יותר. אבל כאן, לאורך רוב ההצגה, הסיפורים האלה לא משלימים את דרכם אל הקהל והם נשארים על הבמה כהדים של מה שהיו אמורים להיות. הדבר בולט דווקא לאור הרגעים שבהם המפגש מצליח: למשל, כשגראן (יהויכין פרידלנדר הנפלא) הכואב את לכתה של אשתו, מצייר לב על חלון ראווה קפוא בשיאה של המגפה, וכל מילה שלו פוגעת בדיוק. ולא רק המילים, המבט! זהו מבט שלוקחים הביתה מהתיאטרון. גם יואב היימן, בשלל תפקידיו, פלט או ירה מילים בטבעיות חסרת מאמץ, והצחיק נגע ושעשע. ובכלל, הרגעים בהם המינימליזם שלט בבמה היו הרגעים הכי טובים בהצגה.
אבל משהו נפגם בווליום של העיבוד הזה שכתב ניל בארטלט. הדרמה ברורה – יש מגפה! ילדים מתים! אהובים מופרדים! אבל התיאטרליות מוחרפת בשלל רגעים שבהם נדמה כאילו הוראות הבימוי עדיין תלויות באוויר. התחושה בולטת במיוחד בקטעים המוזיקליים. הניגודיות שנוצרת בין המילים הקשות למנגינה הקרנבלית לא מייצרת את הבוקס המיוחל בבטן, אלא תחושת אי-נוחות קלה. דיס-הרמוניה, אבל לא כזאת שתוכננה לנו. העיבוד גם ממיר את מינן של שתי דמויות (מגברים לנשים כמובן), ואף את נטייתה המינית של אחת מהן. גם כאן העיסוק מונכח מאוד עד כדי שהנגינה מופסקת ברגע שמתגלה זהותן המינית. זוהי כוונה יפה אבל היא קיבלה ביטוי גימיקי.
ההצגה מושקעת, גם בגבולות הבמה היפה שעיצבה אלכסנדרה נרדי, וגם באחורי הקלעים שלה. כהכנות להצגה, היוצרים והמשתתפים נפגשו עם צוותים רפואיים שעבדו בקורונה כדי ללמוד על ההתמודדות שלהם וכדי שיוכלו להעמיק בתפקידם. ואכן, סוגיות אתיות ודילמות של רופאים מלוות את ההצגה לאורכה. אבל גם במרחב הזה, התחושה של "מחווה לצוותים הרפואיים" בולטת מדי. הקהל לא זקוק לזעקת "לא, רק לא עוד אחד" כדי לחוש בכאבו של הרופא. למעשה, האובר-דרמה מרחיקה את הקהל מהמחלקה ומזכירה לו שהוא בתיאטרון. מאוד בתיאטרון. "ילד מת" הן שתי מילים שמספיקות כדי לקרוע את הלב, ועל הבמה לעיתים אפשר להסתפק בפחות.
אין ספק שהטיימינג שבו עולה ההצגה מעניין. מצד אחד אווירת פוסט-קורונה עם אס"ק; מצד שני אווירת פוסט-טראומה; במקביל – מבט מבוהל לשאר מדינות העולם וחשש מווריאנטים שיזכירו לנו שאנחנו לא באמת שולטים במצב. הלב נחמץ עליהם, תושבי העיר אוראן המסכנים, שמתמודדים עם המגפה, והלב גם נחמץ עלינו, עם מה שהתמודדנו איתו בשנה האחרונה. זה בהחלט מעניין לצפות בעיבוד שכבר יש בו מין הרטרוספקטיבה, וכאילו מריץ את הסיפור-של-כולנו (כמובן שמבלי להזכיר פעם אחת את שם הנגיף).
"החאן" הוא תיאטרון שאוהב את הקהל שלו. זה מורגש תמיד. בעיצומה של המגפה, כשהיינו למודי סגרים ונכפתה עלינו הצפייה במסכים – התיאטרון עלה עם "תהלה" של עגנון, הצגה שנעה ברחובות ירושלים. לאחר מכן, הם הזמינו את הקהל ל"רומיאו ויוליה בכיכר", וכשהקהל ישב בחצר התיאטרון עם מסיכה – השחקנים עטו מסכות גם כן. בימים אלה, הם יצרו במה של ממש בחצר המבנה, ונתנו לקהל שלהם לצפות בהצגה בחופשיות, כמו בכיכר העיר. ולא רק בלי מסיכה, אלא עם בריזה, ושלל נפלאות התיאטרון – בהתאמה ראויה לחלל ולתקופה. וגם על זה צריך לכתוב ביקורות: החאן הוא תיאטרון שחושב על הקהל שלו ומתאים את עצמו לצרכיו המשתנים. יחד עם הבוטיקיות, התוכן הלעיתים-מורכב, והאסתטיקה המוקפדת – זהו לא תיאטרון מתנשא. זה תיאטרון שהשחקנים שלו מסתכלים בעיניים של הקהל, ולא רק כגימיק – אלא מתוך מפגש בכוונה תחילה. "הדבר" היא לא מההצגות הטובות של "החאן", אך היא ללא ספק הצגה מלאה ברגעים יפים, שהורכבה במעבדה החאנית, עם מחשבה על הקהל, ואהבה גדולה אליו. ועל כן, הם ראויים למחיאות כפיים סוערות.
