הוא גר בהוליווד, היא בתל אביב. הוא תומך בהפקות קולנוע נוצצות בתקציבי ענק, היא מתרכזת ביצירה אישית וצנועה. הוא מתחכך בשועי עולם רבי עוצמה מתחומי התרבות והכלכלה, היא מבלה בעיקר בחיק שלושת ילדיה הקטנים. הוא נקשר בסקנדל במציאות הפוליטית הצינית של המבוגרים, ואילו היא נשאבת אל מחוזות הדמיון התמימים והטהורים של הילדים. אלינור מילצ'ן כפי שאפשר להניח משם משפחתה, היא בתו של איש העסקים והמפיק ההוליוודי ארנון מילצ'ן שמצא את עצמו מסובך בתיק 1000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל מבעד לייחוס המשפחתי, אלינור היא אמנית בזכות עצמה. צלמת, כותבת ועכשיו אפשר להגיד גם מחזאית. ביחד עם הבמאית רונית מושקטבליט, עיבדה את ספרה "מכתב הקסם" להצגה שעלתה לאחרונה על במת תיאטרון חיפה שחוזר לפעילות אחרי השבתת הקורונה.
"המחזה התחיל אחרי שנפגשתי עם רונית שהגיעה מניו יורק לשהות בישראל בתקופת הקורונה. היא אמרה לי שמכיוון שהיא בינתיים נשארת בארץ כדאי שנעבוד על משהו ביחד, ומכיוון שבדיוק פורסם קול קורא של פסטיבל חיפה למחזות ילדים החלטנו לנסות לעבד את זה להצגה", מספרת מילצ'ן בריאיון ל-ynet. ואכן, ההצגה אליה הצטרף השחקן עופר עמרם כיוצר שותף זכתה בפרס הראשון בפסטיבל בחודש מרץ (לאחרונה קיבלה גם ציון לשבח מצד הנהלת סל תרבות ארצי). המחזה מבקש להדהד את כוחה של השפה בחיינו, והוא עושה זאת דרך סיפורו של מכתב מאת ילד בשם ניתאי. פיסת הנייר הצנועה והמלים שכתובות עליה עוברת בין הדמויות ומשפיעה עליהן בדרכים שונות וחיוביות. בשילוב קטעי וידאו ותאורה מורכבת מקבל המכתב נוכחות משל עצמו על הבמה, למרות שהקהל לא יודע מה כתוב בו.
"הייתי בסגר עם שלושה ילדים וניסיתי לחשוב איך אני יכולה לתת ביטוי בימתי לפיסת הנייר הזאת. בטיוטה הראשונה דמיינו את המכתב כדמות בפני עצמה בגילומו של שחקן, ואז חשבתי לעצמי שאפשר להמחיש את המכתב באמצעות הקרנה של מלים על הבמה", מסבירה מילצ'ן ומתארת את הסיטואציה ממנה נבע הרעיון הראשוני לספר. "הכול התחיל בתמונה פשוטה של בני עילאי (אז בן חמש), אותו צילמתי מאחור כשהוא יושב ליד השולחן, ומנסה לכתוב משהו על פיסת נייר. התחלתי לדמיין לעצמי מה המלים שהוא מתאמץ לכתוב, ואז המחשבה עברה לפיסת הנייר הזאת שלפתע הופכת להיות רבת עוצמה בזכות המלים שנכתבו עליה והמסע שהיא עוברת בין אנשים שונים שקוראים אותה".
מה הנחה אותך בתהליך היצירה מאותה סיטואציה פשוטה לספר ואז להצגה?
"הרעיון המרכזי של הסיפור הוא הכוח של המלים ואיך הן יכולות להניע שינוי כשמשתמשים בהן באופן חיובי, וגם על אמפתיה בפנייה לאנשים אחרים וגם לחלוק איתם משהו טוב שיש בך. כשאתה עושה כך, אתה מבין שבסופו של דבר זה חוזר אליך, ממש כפי שקורה לילד בסיפור שמאמין בכוחו של הטוב - בין אם באמצעות מלים או מחוות. כל הרעיון הוא לתת מקום לדמיון ולאפשר לילדים להחליט בעצמם על המלים שהם היו רוצים לקבל. במהלך הפסטיבל עשינו סדנה קטנה וזה היה מדהים איך מיד עם סיום ההצגה הילדים התבקשו לכתוב מכתבים בעצמם וכולם התרוצצו והתלהבו. זה די קסום לראות את זה קורה. המשיכה הזאת לעפרון. הספר והמחזה אמורים לעודד את היצירתיות".
יצירתיות היתה חלק משמעותי מחייה הצעירים של אלינור בבית משפחת ארנון ובריז'יט מילצ'ן בלוס אנג'לס, לצד אחיה יריב ואחותה אלכסנדרה. כבר כילדה היא מצאה מזור בכתיבה. "כילדה הייתי די ביישנית, מופנמת. אני עדיין קצת כזאת", היא מודה, "אחת הדרכים שלי לתקשר עם הורי היתה לכתוב להם מכתבים. היינו כמה אחים בבית, ואבא שלי היה נוסע כל הזמן, ואמא שלי הייתה עסוקה בטיפול בילדים והיה מאוד קשה לי ליצור רגעים אינטימיים איתם. חשבתי לעצמי שאם אכתוב להם מכתב ואשים להם אותו מתחת לדלת, אז למחרת הם יקראו אותו ויהיה אפשר לדבר על דברים".
לאחר פרידת הוריה אלינור מצאה את עצמה נודדת על הקו בין לוס אנג'לס, פריז, תל אביב, ובהמשך הוסיפה נקודות ציון על מפת חייה בניו יורק, לונדון ואפילו קובה. לצד הכתיבה, היא מצאה עצמה נמשכת יותר ויותר לאמנות הצילום והתחילה ליצור בתחום זה (בשבוע הבא אף יש לה אינסטליישן בגלריה אסמבלאז'). זאת במקביל לשגשוג הגואה והולך של אבא ארנון שבינתיים הפך לאחד המפיקים המצליחים בהוליווד עם אינספור הפקות קולנוע בהן תמך באמצעות חברת ריג'נסי שבבעלותו, והביאו לו ממון רב כשוברי קופות ("אישה יפה", "רפסודיה בוהמית") וכבוד רב עם זכיות באוסקר ("12 שנים של עבדות", "בירדמן"). בשובל התהילה הזה הצטרפו יריב ואלכסנדרה שהפכו למפיקים מוערכים ברשות עצמם. ואילו במקרה של אלינור, היא העדיפה להישאר מחוץ למעגל הנוצץ הזה ולהתרכז ביצירה האישית שלה.
"בעבר אנשים שאלו אותי מתי נהייתי אמנית, והתשובה שלי היא שתמיד הייתי. כולנו אמנים בבסיס שלנו ובנקודה אחת או אחרת. התחלתי בענף הפרסום, עיצבתי פוסטרים לסרטים ואפילו עבדתי קצת באחים וורנר", היא מספרת ונזכרת במשבר קיומי שעברה עת חלתה במחלה לא קלה, "כשאושפזתי בבית חולים חשבתי לעצמי שיכולתי לסיים את חיי שם. הייתי בת 25 ועם הרבה מזל, וחשבתי לעצמי מה הרגעים שעשו אותי למאושרת וגאה. הייתי טובה במה שעשיתי אבל כשהסתכלתי קדימה למסלול שלי לפסגה, לא חשבתי שאני רוצה להגיע אליה. רציתי חלק בתהליך יצירתי, לא רציתי להיות בפסגה הזאת. זה לא בשבילי".
יעדי הקריירה של אלינור שונה מאוד מאלה שהציבו לעצמם אביה ושני אחיה, וכך גם מבחינת קהל המטרה. אביה חתום בין השאר על סרטים מחוספסים ואלימים כמו "האיש שנולד מחדש" ואחותה אלכסנדרה נמנית על מפיקות "הזאב מוול סטריט" - תכנים למבוגרים בעלי לב חזק ומצפון שברירי. ואילו אלינור פונה לנפשם הזכה של הילדים בדרכה העדינה. "כצלמת היה לי עניין בעולם של המבוגרים. כתבתי כמה טקסטים אפלים בעבר, וחלק מהצילומים שלי היו מאוד אפלים וככלל עוסקים יותר בזמן ושאלות מטאפיזיות. אני חושבת שאפשר להגיש את הרעיונות הללו בדרך מאוד עדינה אפילו כלפי ילדים. הם מסוגלים להבין זאת".
נראה שיש לך רגישות מיוחדת לילדים.
"עבדתי שלוש שנים עם ילדים כשהייתי בשנות העשרים לחיי. אחד הדברים שהבחנתי בהם זה שרבים מהם איבדו תקווה לגבי העתיד שלהם. אתה שומע ילד בן שש או שמונה שרואה את העתיד שלו כמנקה בתים והוא לא יכול לדמיין את עצמו אפילו מחוץ לגטו שבו הוא גדל, אבל בחלק מהמקרים זה מדהים לראות שאתה מצליח לטפח ביטחון עצמי בילדים שפתאום חולמים להיות משוררים, או עיתונאים או קולנוענים. בנוסף, כשהפכתי לאמא וחיפשתי ספרי ילדים, גיליתי שאין הרבה כאלה עם צילומים. לרוב ספרי ילדים עוסקים בעולמות פנטסטים ובלתי אפשריים במקום לחפש את הקסם ביומיום".
מה הילדים שלך חשבו על הספר "מכתב הקסם" וההצגה?
"כל הילדים שלי היו מעורבים ואפילו צילמנו אותם. זה היה תהליך יצירתי מדהים. הכול קרה במהלך הסגר, זה היה קצת כמו בועה יצירתית. חיפשנו דרך ליצור קסם במצב הזה, ולילדים שלי היה חלק גדול בזה".
ומה אבא אמר?
"אבא ראה את הספר בגרסאות שונות. בהתחלה הוא לא האמין שהוא יהפוך לכזו הצלחה מדהימה, בטח לא כמחזה. הוא חשב שאני לא יודעת מה אני עושה, ואני לא מקשיבה לביקורות. אבל אני חושבת שעכשיו יש לו המון כבוד כלפי כי בחרתי בדרך שלי. זו לא הדרך שלו, אבל הוא מעריך את זה".
למרות שבחוויה המשפחתית האינטימית שלה, אלינור פנתה למסלול שונה מיתר המילצ'נים ואף זכתה לברכת הדרך מאביה, בשנים האחרונות בישראל היא מוצאת עצמה נדרשת להתמודד עם תשומת לב תקשורתית לא רצויה. במודעות מפוקחת היא יודעת שלא עבודות הצילום, הספר או המחזה הביאו את העיתונאים להתדפק על דלתה, אלא שם משפחתה שנשזר בפרשיית המתנות של משפחת נתניהו והיחסים השנויים במחלוקת עם אביה, שעומדים בראש תיק 1000. "זה מאוד קשה. זו פעם ראשונה בחיים שבו אני נאלצת להתמודד עם זה שאני בת של מישהו. מעולם לא התייחסו אלי כבת של", היא מודה.
"עכשיו זה לא משנה שיש מאחורי יותר מ-20 שנות קריירה. זאת הבעיה כשאתה חי במדינה קטנה ושיש אבא ידוע. אני משתדלת לא לקרוא חדשות, כלומר אני לא מתעלמת מהן, אבל כשמדובר בדיווחים האלה שחוזרים על עצמם אני לא מוצאת סיבה להתעמק בהם. זה לא קל בשבילי להתנהל באקלים הזה, אבל אלו החיים. אנשים מתעניינים בי בהקשר הזה, אבל אין לי שום חלק בכל הפרשה הזאת. אנשים מגיבים לשם המשפחה שלי ומזהים אותי בהתאם בלי שהם מכירים אותי בכלל. אני מתנחמת בכך שבסביבה הקרובה שלי אני מוקפת באנשים כישרוניים ותומכים. ואני יודעת שאין לי מה להוכיח לאף אחד אחר".
כחלק מתהליך ההתנתקות שלה מהפרשה, וגם בגלל עניינים משפטיים והימנעות מהסתבכויות מיותרות, מילצ'ן לא מתבטאת בנוגע לפרשה וליחסים עם משפחת נתניהו, אותם פגשה בעבר לדבריה. היא כן מתבטאת בנוגע לתסכול שהיא חשה מהמצב הפוליטי הנוכחי במדינת ישראל, בה התמקמה אחרי שנים של נדודים. "מאז ומתמיד היה לי קשר עמוק לישראל", היא מספרת, "הייתי רק בת שנה וחצי כשעזבנו ולא דיברנו עברית בבית. היינו מבקרים פעם פעמיים בשנה, אבל זה מעולם לא נבע מאידיאולוגיה ציונית. לא גדלנו לתוך חוויה שעלינו לשוב לארץ ישראל, והייתה הבנה שאפשר לעזור למדינה גם מרחוק. נכון להיום, אני רואה את עצמי כאזרחית העולם הגדול. אני רוצה לתמוך בישראל ורוצה ליצור פה ולהיות חלק מהכשרונות הגדולים שצומחים פה. אבל גדלתי בצרפת ונדדתי כל חיי בין לוס אנג'לס, בוסטון, ניו יורק, קובה, ולונדון".
אז מה מחזיק אותך בארץ כשיש לך את כל האפשרויות לפרוץ גם בחו"ל?
"השתקעתי מחדש בישראל לפני חמש שנים. למרות המצב הפוליטי, אני אוהבת את החום והספונטניות של האנשים, גם אם הוא מוגזם לפעמים. וזה שאני לא צריכה לחשוש לילדי כשהם יוצאים מהבית, נותן המון ביטחון. לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו. ישראל קצת קטנה מדי, אבל יש בה המון דברים טובים. עם זאת, אני לא חושבת שהחזון מאחורי הקמת המדינה היה איך שהיא נראית היום. היא נוסדה על גבי רעיונות יפים ומדהימים כמקום לכל האנשים, ולא רק היהודים. ואני חושבת שאנשים שכחו את זה. ברור שכשאני מסתכלת מקרוב על הפוליטיקה הישראלית, זו לא המדינה שאני רוצה. עברתי תקופה מאוד קשה אחרי ששבתי ארצה, ולפעמים עדיין קשה לי להשלים עם מה שקורה ואני מייחלת לשינוי, כי אני לא מזהה את עצמי עם המציאות הזאת".
כשהיא נשאלת על דרכים להניע שינוי, היא מדברת על החינוך של ילדיה לסבלנות. "כל מה שאני יכולה לייחל לו זה שהמסר הזה עובר גם לילדים אחרים", היא אומרת, ובוודאי שבאמצעות ההצגה המסר מועצם ועובר בין יותר ויותר ילדים שיהפכו מתישהו בעתיד לאזרחים בוגרים. אחת הבעיות הגדולות שעומדות בדרך הן הרשתות החברתיות אותם מנצלים בני נוער ואנשים מבוגרים, ואפילו ילדים, כדי להפיץ שנאה. מילים קשות ונבזיות מקבלות במה ומונחלות לציבור.
כשאני מבקש את התרשמותה של מילצ'ן ל"פרוזה" של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות, כניגוד מוחלט למסרים של שימוש חיובי בשפה אותם היא מבקשת להפיץ באמצעות ההצגה, היא נמנעת מהתייחסות אישית. היא כן מספקת פרשנות מרחיבה משלה לתופעת ההשתלחויות האלימות ברשת. "באופן כללי מאוד קל להתבטא באופן נבזי כשאתה מתייחס למישהו אחר ברשתות החברתיות. המחשב יוצר ריחוק בין החוויה שלך לבין ההשלכות שיש למלים שלך, והדרך שהן עלולות לפגוע באדם אחר. יש מחסום בין מי שכותב למי שקורא", היא מבארת, "לכן זה קל כל כך לילדים ונערים להעליב אחרים בווטסאפ או כל רשת חברתית אחרת. זה שונה למשל מלכתוב משהו על גבי נייר שאתה נדרש למסור למישהו על מנת שהוא יקרא, פתאום יש כאן פעולה. המלים מקבלות מהות ומשקל ולא נשמרות באיזה ענן".
אמרת שבארץ את פחות חוששת שהילדים יסתובבו בחוץ. נראה לי יותר מדאיג זה שהם יגלשו בטיקטוק.
"בגלל זה אין להם סמארטפונים. הם יכולים לראות טלוויזיה ולשחק, אבל הם צריכים ללמוד לאט על הרשתות האלה ומה הן עשויות לעולל".
למרות זאת, את בשורת הטכנולוגיה אי אפשר לעצור ומילצ'ן מספרת איך בנה עילאי בן התשע וחצי כבר תבע ממנה שתפתח עבורו ערוץ יוטיוב בכיכובו כדי לקבל נוכחות במרחב הדיגיטלי. "כששאלתי אותו למה הוא צריך ערוץ יוטיוב? הוא ענה שהוא רוצה שיהיו לי עוקבים. אבל מאיפה בא הרצון לעוקבים כשבכלל לא בטוח שיש לו מה להגיד? אז אמרתי לו שעד שהוא לא חושב על לפחות עשרה סרטונים מתקבלים על הדעת שהוא רוצה ליצור, אני לא מתכוונת לפתוח לו ערוץ יוטיוב. המניע צריך לבוא מהדרייב ליצור עבור עצמך. אחר כך אפשר לבדוק מה אפשר לקדם. אני לא חושבת שאפשר להיות אמן אמיתי בלי הדרייב הזה".
ברוכה הבאה למאה ה-21.
"כל הדור הזה של סלפיז הוא מגוחך. בעבר יצרתי סדרת צילומים שנקראת 'יומן ציבורי', ובה תיעדתי את עצמי בשירותים ציבוריים. אי אפשר אפילו היה לזהות אותי והכול נועד להמחשה של אינטימיות ורגשות נשיים. אני לא רואה שום סיבה נראית לעין לצלם סלפי כשאין שום התרחשות בסביבתך. אני חושבת שזו בעיה רצינית של הדור הזה. הכול סובב סביב כיף, וכמה הכול נוצץ ושמשי. אף אחד לא מדבר על החיים האמיתיים, ויש פער עצום בינם לבין איך שהם מוצגים באינטרנט. וככל שילדים ונערים נחשפים למצג השווא הזה, הם מאמינים שזו המציאות. ולא פעם הם מתוסכלים בתחושת כשלון בחייהם האישיים".
זה משהו שאת בוודאי מכירה היטב מהתקופה שלך בהוליווד המזויפת.
"פגשתי מקרוב רבים מהכוכבים שהופיעו בסרטים של אבא שלי, אבל אני מסתכלת עליהם בראש ובראשונה כבני אנוש. אני זוכרת שבנעוריי הייתי קונה מגזינים לבנות עשרה, אבל בגיל 13 התפכחתי ומאז לא שילמתי אפילו לא אגורה על זה כי ראיתי מה זה עושה לנערות אחרות סביבי. זה דומה למה שמתרחש היום בתרבות הרשתות החברתיות והסלפיז. הכול משמש ליצירת אותה פסאדה שאתה תופס אותה כמציאותית, כאילו ככה אנשים חיים באמת. אבל זה הכול ריק. במו עיניי ראיתי את החיים האמיתיים של האנשים האלה בביקורים על סטים וגם במהלך עבודתי בפרסום. זו אחת הסיבות שעזבתי את ענף הפרסום. יש המון איפור, המון פוטושופ. אם רק היינו משנים את נקודת המבט שלנו קצת, היינו רואים סיפור אחר. זאת הסיבה שאני אוהבת צילום, אבל אני חושבת שגם מכתבים הם כאלה. אני לא חושבת שמי שכותב מכתב רוצה שהוא ישמש כמצג שווא. כל המטרה היא לתת למלים לזרום החוצה ולהיות כנים עם עצמנו".
