"רצח בקולנוע צפון"
(באדיבות שולה ודנה הפקות, כאן 11)
זה קורה לא פעם שסיפור העשייה של סרט מעניין לא פחות מהסרט עצמו. הסיפור של "רצח בקולנוע צפון" ששודר אמש (ד') בכאן, התחיל מהשאיפה של ירון לונדון ליצור סדרת דוקו פשע על פשעים ישראלים, אבל לא כאלה שבוצעו על רקע אישי אלא דווקא על רקע חברתי-כלכלי-היסטורי. אחד הסיפורים שעניינו אותו בהקשר הזה היה הריגתו של המהנדס ניצול השואה ד"ר יעקב פיאטלי, כעשור לאחר הקמת המדינה. לונדון, שלא מזמן העביר את כוחותיו מערוץ 10-רשת לתאגיד השידור כאן, זכר את הסיפור מילדותו, בין היתר בגלל דמותו המסקרנת של הפושע, רפי 'טומי' בליץ, ניצול שואה אף הוא. מאיסוף החומרים נולד הסרט "רצח בקולנוע צפון", שהוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון.
צופים שהורגלו אל רוטינת סרטי הדוקו-פשע שנטפליקס מערימה עלינו בשנה האחרונה עשויים להוקיר את ההזדמנות להתרענן עם סרט כזה אבל מסוג קצת אחר - פיוטי ופילוסופי יותר. הפשע שעומד במרכז הסרט: ב-1957 בליץ החליט מסיבה מסוימת, שאינה ברורה לחלוטין, להגיע לקופת קולנוע צפון בתל אביב עם אקדח, שם ירה מספר יריות שמאחת מהן נפצע ומת מפצעיו ד"ר פיאטלי, ממקימי חיל האוויר הישראלי. אבידע ליבני, במאי הסרט, בחר באירוע הזה כנקודת הפתיחה של הסרט, אבל הוא לא בהכרח שב אליה שוב ושוב כמו בפורמט המוכר של פשע אמיתי, אלא משתמש בה רק כתחנת מוצא. מכאן מתחיל הסרט להסתעף ולספר את סיפורן של כמה דמויות במקביל, בין היתר מפקד המשטרה שטיפל במקרה, אחיו הצעיר של בליץ שמתגורר היום בטקסס, ובעיקר באלמנתו הגרמנייה-נוצרייה של ד"ר פיאטלי, היינקה פיאטלי, שיצרה קשר עם בליץ כשריצה את עונשו, ביקרה אותו בכלא ולימדה אותו מוזיקה.
אם השם הבומבסטי "רצח בקולנוע צפון" הכין אתכם לישיבה על קצה הכיסא, תחשבו שוב. הסרט חוסך מאיתנו ניסיונות ליצירת מתח או זעזוע, להיפך. הוא מספר סיפור שמבקש מהצופה להרהר. ההתפשטות התמנונית לעוד דמויות ופרטים על ילדותו של בליץ ובני המשפחה שלו, אל מול הילדות של היינקה ומה שאירע לה אחרי הרצח, הולכת ומרחיבה את ההקשר האישי ומאפשרת לסיפור להפוך לסיפורו של דור. הראיונות הופכים לסיפורים קטנים בתוך אפוס גדול, א-לה גבריאל מארקס. עדותו של האח של בליץ קורעת לב והעדות של האישה הדרוזית שלכדה אותו כשנמלט מהכלא נראית כמו מערכון או פרודיה. טשטוש ציר הזמן תורם לרושם הסוראליסטי ומחזק את תחושת המעגליות ואת מפגשי האלכסונים של גורלות אנושיים שונים.
הפרט היחיד שעשוי להיתפס כטוויסט – שובו של בליץ לכלא בפעם השלישית, גם אחרי ששיקם את חייו – נשמר לסוף הסרט. הוא מדגיש את האישיות המתעתעת של בליץ, ואת המורכבות של הסיפור. מצד אחד, הסרט כמו מוביל אותך לתחושת אמפתיה אל סיפור החיים העגום שלו, ומצד שני, בסופו אתה תוהה אם בזבזת את הרגשות החיוביים שלך על אדם שלא ראוי לזה, ושבכלל לא בטוח שהבין את ההשלכות של הרצח - הפשע הראשון שלו ("סבלתי לא פחות מהאלמנה", הוא אומר בפס הקול של הסרט), ולכן לא עצר את עצמו מלבצע את הפשע השני שבגינו חזר לכלא.
"רצח בקולנוע צפון"
(באדיבות שולה ודנה הפקות, כאן 11)
יחסית לאירוע שהתרחש בשנות ה-50, ליבני ולונדון נהנים משפע של חומרי ארכיון, שבמידה מסוימת מהווים פיגומים הכרחיים לסרט שרוב הגיבורים שלו כבר אינם בחיים. האוצר העיקרי הוא תסכית של קול ישראל בשם "יום בחייו של אסיר", שתיעד את אחת הפגישות של היינקה ובליץ בכלא, וקולו של בליץ בו מעניק לסרט ציר הכרחי. בעקבות שידור התסכית, אגב, פנו אל בליץ לא מעט נשים שהתאהבו בדמותו דרך קולו, עוד עדות לכך שבליץ לא היה אסיר קלאסי. אמנם השאלה למה מלכתחילה ביצע בליץ את הרצח נותרת פתוחה, אבל משמעותה הולכת ופוחתת ככל שהסרט מתקדם ונסיבות חייו של בליץ מתבהרות. חיי אדם, מסתבר, אי אפשר לצמצם לרגע אחד גורלי בזמן, והדרך היחידה לסכם אותם היא להתוודע ליריעה השלמה של אדם, שהוא סך כל הרגעים האלה.
