כשאריק סטיל, מפיק הוליודי בכיר ("ג'ולי וג'וליה"), היה בחור צעיר בניו-יורק של תחילת שנות ה-80, הוא נאלץ להתמודד עם טרגדיות אישיות רבות. באותן שנים השתוללה מגיפת האיידס וגבתה קורבנות בקרב הקהילה הגאה, אליה סטיל משתייך. "בתוך עשור ראיתי איך כמעט כל קבוצת החברים המקורית שלי נעלמה", מגלה סטיל, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין האחרון. "החבר הראשון שלי התאבד, ואני מאמין - אם כי אין לי הוכחה - שהוא עשה את זה כי הוא חשב שיש לו איידס. הוא היה יהיר מידי ולא ראה את עצמו מתמודד עם המחלה. בכלל, זאת הייתה תקופה קשה - לא רק בגלל שאנשים נעלמו לך פתאום, אלא העובדה שראית איך זה קורה"
אתה הצלחת לשרוד. סבלת מרגשי אשמה בגלל זה?
"אני בטוח שבמובן מסוים יש בי אשמה. מה גם שאחי ואחותי נפטרו - לא מאיידס. אח שלי מת מממחלת הסרטן ואת אחותי הרג נהג שתוי. כך שאני היחיד ששרד. אני לא יודע אם זו אשמה בדיוק, ויותר העובדה שאני לא יודע להסביר למה דווקא אני שרדתי".
כמעט 40 שנה חלפו מאז אותה תקופה טראומטית וקשה, ורק לאחרונה העז סטיל (56) לגעת בזכרונות, בחוויות ובתחושות שלו מהתקופה ההיא. סטיל עשה זאת באמצעות "מניין", סרט הביכורים העלילתי שלו כבמאי, המתרחש בניו-יורק בתחילת שנות ה-80. "האתגר בעשיית הסרט הוא שהייתי צריך לשוב לתקופה הזאת ולהיזכר ברגש שהיא זימנה. הרבה ניצולי שואה לא רצו לדבר לעולם על מה שהם עברו בתופת. הם לא יכלו לתת לסיפור הזה אור ואני בהחלט מבין זאת. גם לי קשה מאוד לדבר על השנים בהן איבדתי את החברים שלי שמתו מאיידס, למעט דרך הסרט עצמו".
"מניין" יוצג במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-37, שייפתח ביום מחר (ה') וייערך במהדורה מקווננת בין התאריכים 10-20 בדצמבר. העלילה עוקבת אחר דייוויד בן ה-17 (אותו מגלם סמואל לוין), בן למשפחה של מהגרים יהודים מברית־המועצות החי בברוקלין בראשית שנות השמונים, המתוודע לנטיות המיניות שלו ומנסה לתמרן בין משפחתו וסביבתו הדתית לבין קהילה הגייז של האיסט וילג'. "יש בסרט חלקים מהסיפור האישי שלי, אבל מקור ההשראה המקורי היה 'מניין', סיפור קצר מאת דייויד ביזמוגיס, מהגר ממוצא רוסי-יהודי, שעבר לחיות בטורונטו, קנדה. הסיפור שהוא כתב היה על בחור צעיר שהתחבר עם שני שכנים בדיור למבוגרים - השכנים היו הומואים ועדיין לא יצאו מהארון. בסיפור הבחור הצעיר היה סטרייט, ולקח לי הרבה זמן לשכנע את דיוויד לעבד את הסיפור אחרת. הסיפור הזה מאוד נאמן לחייו ולכן היה לו קשה לוותר. כשדיוויד נעתר סוף-סוף לבקשתי, הוא הציב לי תנאי אחד: 'אני רוצה שתעשה מהסיפור הזה את הסיפור שלך - לא את הסיפור שלי'. וזה באמת היה האתגר הכי טוב שאפשר לתת ליוצר".
סטיל מעיד שלקח לו זמן להבין "עד כמה אני צריך לשלב מהסיפור האישי שלי, והבעיה נפתרה רק כשהבנתי שאני צריך להכניס הרבה מאוד מהחיים שלי לתסריט. במקום מסוים, חייו של מהגר יהודי צעיר וחייו של בחור הומו צעיר דומים וחולקים את אותם מכאובים. כששני הדברים התחברו והפכו לאחד, התחברו חלקים נוספים בפאזל".
אז מה הבאת בעצם מהחיים שלך לסיפור?
"קודם כל, אני יהודי, אבל יותר מזה אני חושב - הייתי בחור הומו צעיר, שגר בניו-יורק בשנות ה-80 וחוויתי גם אני את הקושי למצוא את המקום שלי ולהבין אם אני שייך לקהילת הגייז או לא".
מתי גילית שאתה הומו?
"כבר מגיל צעיר ידעתי שאני שונה, ועד שמלאו לי 17 ידעתי כבר מספיק כדי להגדיר במילים את מהות השוני. הייתי בטוח למדי שההורים שלי יאהבו אותי באותה מידה, בין אם אני גיי ובין אם לא, אז סיפרתי להם. זה לא היה איזה 'סיכון' גדול בהקשר המשפחתי"
אבא שלך עורך דין ואתה בא ממשפחה פריבילגית. זו לא בדיוק הסביבה ממנה מגיע הגיבור של "מניין", שצריך להתמודד עם כבלי הדת ועם הומופוביה.
"אמנם לא חששתי שיגרשו אותי מהבית או משהו כזה, אבל עדיין לא הרגשתי בנוח עם עצמי. היו לי אח ואחות ששניהם היו הטרוסקסואלים מאושרים ולא היה להם את הקושי שהיה לי. אני בהחלט יכול להזדהות עם מה שחווה ועובר הגיבור של 'מניין' - סוג הסבל שלנו היה דומה, אבל העוצמות היו שונות. במובן מסוים זה מגיע מאותו מקום ומאותה תחושה שהיא אוניברסלית".
הסרט עוסק לא מעט בזהות ובמנהגים יהודיים, אבל סטיל מגיע ממשפחה יהודית חילונית. "הצד של אמא שלי הגיעו ממולדובה לאמריקה בתחילת המאה ה-20. הם היו מהגרים עניים של ממש. היה להם קשה והם עבדו בפרך כדי לתת לאמי ולדוד שלי השכלה טובה. כשהסבים נחלו קצת הצלחה והפכו לחלק ממעמד הביניים הם עברו מהברונקס למנהטן. הם היו מסוג היהודים שהרגישו, באמת ובתמים, שלהיות יהודי או להיתפס כיהודי בהקשר הרחב של הנוף המקומי באמריקה לא היה הדבר הכי בטוח או היתרון הכי גדול. אני לא בטוח שהם חששו לחייהם בהכרח, אבל זה בהחלט היה מרכיב עיקרי בתוכניתם להתקדם קדימה ולהיטמע בסביבה".
משפחתו של אביו של סטיל (במקור - סיגל) הגיעה מליטא וגם היא בחרה להטמע. "המשפחה של אבא התבוללה הרבה יותר מהמשפחה של אמי ועשתה המון מאמצים במשך שני דורות כדי לא להיראות כיהודים. אמא שלי למשל רצתה לקרוא לי כריסטיאן. היא חשבה שזה שם טוב לילד. הלכתי לבית ספר יסודי נוצרי, אבל הייתי מודע מאוד לכך שהיית אחד מהתלמידים היהודים הספורים במוסד הזה. אז גם אם לא בצורה מובהקת, הייתי מאוד מודע כילד שלהיות יהודי טומן בחובו סכנה מסוימת. סכנה שידחקו אותך לשוליים, ואפילו ירביצו לך מכות. בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ שוב התחלתי להרגיש אנטישמיות - זה משהו שיש באוויר עכשיו, בצורה שלא הייתה לפני כמה שנים. בשנים האחרונות כשאני הולך בחגים לבית הכנסת אני צריך לעבור דרך גלאי מתכות. זו תחושה מוזרה להבין שלהיות מי שאתה זה כבר סיכון לחייך. בהחלט יש חשש".
סטיל, בוגר אוניברסיטת ייל היוקרתית, החל להשתלב ולהקדם בתעשיית הסרטים בשנות ה-90. "עבדתי בדיסני מ-1995 עד 1997. הייתי אחראי פיתוח. אחר כך עבדתי עם המפיק סקוט רודין ויצא לנו לעשות סרטים מדהימים. בין היתר עשינו את 'לגעת במוות' של מרטין סקורסזה, הגרסה החדשה של 'שאפט' עם סמואל ל. ג'קסון ו'גולי וג'וליה' עם מריל סטריפ ואיימי אדמס. איך הן? איימי נפלאה ומריל, שהייתה מועמדת לאוסקר על משחקה בסרט, היא אישה מדהימה. הפקת 'ג'ולי וג'וליה' הייתה חוויה מיוחדת בשבילי, בגלל שאני זה שמצאתי את הסיפור, עוד לפני שהוא נהיה ספר: גיליתי בלוג של בחורה שמשחזרת את המתכונים של ג'וליה צ'יילד, השפית שהנחילה את המטבח הצרפתי לאמריקנים, וקלטתי שזהו סיפור מעולה. הסיפור היה על אנשים שמנסים להבין מה מקומם בעולם וכמובן שהזדהיתי עם הנושא הזה".
הוליווד יכולה להיות מקום שמרני והומופובי. ניסית להחביא את המיניות שלך, במיוחד כשעבדת בדיסני?
"כשעבדתי בדיסני אני לא חושב שמישהו ידע או היה שואל על זהותי המינית, לכאן או לכאן. לא ממש הרגשתי כאילו אני מחביא את היותי הומו, אבל גם לא ממש נשאתי את דגל הגאווה. כשהתחלתי את דרכי בתעשייה ההוליוודית לא ראיתי סרטים שהציגו מישהו כמוני או שנשמעו כמו הסיפור שלי. לא היה סרט על זוג הומואים סטייל 'זכרונות מאפריקה' ולא הייתה גרסה להט"בית ל'קרמר נגד קרמר'. פשוט לא היה מקום לסוג הסיפורים שאני רציתי לספר. הרגשתי אז שאם אני רוצה להיות חלק מהתעשייה בתור גבר הומו, שלא יכול לספר את הסיפור שלו עצמו, אז אני צריך לעזור להחיות סיפורים אחרים של אנשים אחרים, ולהתגאות ולהסתפק בזה. וזה מה שעשיתי במשך תקופה ארוכה".
תוך כדי עבודתו כמפיק, סטיל הצליח לביים את "הגשר" - סרט תיעודי שנוי במחלוקת, שעסק בתופעת ההתאבדות מגשר גולדן גייט בסן פרנסיסקו. המצלמות של סטיל תיעדו 23 קפיצות מהגשר.
נמשכת לנושא בגלל ההתאבדות של בן הזוג שלך?
"זה בהחלט היה קשור. חלקית לפחות. הרעיון של התאבדות ריתק אותי מכמה וכמה סיבות, ואחת מהן הייתה שככל שאתה צופה יותר בנעשה על הגשר, אתה רואה שיש גם אנשים שהולכים על הגשר ונראים עצובים להחריד - אבל הם לא מתאבדים. ומצד שני, יש אנשים שעוברים, צוחקים ומדברים בטלפון, ורגע אחד אחרי הם קופצים. ההסוואה והניסיון להחביא את הכאב של המתאבדים היה משהו שהבנתי וזה התקשר לרגשות שגם אני חשתי. במשך שנים, גם אני ניסיתי להסוות או להחביא את העצב שלי ואת האבל על בן זוגי ועל החברים שמתו, וגם את הדת והמיניות שלי".
ומה גרם לך לעזוב את המשרות הבכירות והמתגמלות ולהתמקד בבימוי?
"יום אחד תוך כדי ישיבת עבודה, בעודי מוקף בפוסטרים של סרטים של במאים גדולים שהפקתי, פתאום חשבתי לעצמי: 'זה לא באמת מה שאני רוצה לעשות. אני אולי מפיק, אבל אני מפיק מאחורי שולחן - ואני רוצה ליצור סרטים'. זו הייתה חלק מהמוטיבציה שלי להתחיל לביים".
בעשר השנים האחרונות, סטיל חולק את חייו עם פסיכותרפיסט. השניים אף מיסדו את הקשר בחתונה. "בן זוגי הוא אדם נפלא. ממוצא סיציליאני קתולי. הוא אב לילדה יפהפייה בת 18".
למה היה חשוב לך להתחתן כמנהג הסטרייטים?
"גדלתי במחשבה שנישואין הם לא משהו שלהט"בים יכולים לשקול בכלל. יכול להיות שהכירו בנו: 'אה, כן, יש להט"בים בעולם', אבל הרגשתי שאמרו ולימדו אותנו, ואז אנחנו לימדנו את עצמנו, שהדבר היחיד שיכול להיות לנו זה מערכות יחסים פיזיות ורגעים שמהותם גופנית - ולא משהו שבבסיסו אינטימיות ארוכת טווח, חיבור והרצון לבנות חיים יחד. אני חושב שההורים של כולנו חשבו: 'אוי, יש לי ילד מהקהילה - הוא יהיה בודד'. כי ככה הם אמרו לנו שהחיים שלנו יראו, וככה הם גם שיכנעו הומואים להתחתן עם נשים, הרי חלק מהטיעון היה 'שלא תהיה בודד'. אני פגשתי גבר שאני אוהב עם כל הלב ואני לא יכול לדמיין את עצמי עם מישהו אחר, אז שמחתי מאוד שהתחתנו. היתרון הגדול בנישואין מבחינתי זה הזמן והביחד, אבל שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אם אתה רוצה להתחתן - תתחתן, אם אתה לא רוצה להתחתן - אל תתחתן. לדעתי זה רלוונטי לכולם".
