סרט הדוקו זוכה פרס האופיר "גשם בעיניים" שיצר רון עומר על אימו, הסופרת דבורה עומר (ושודר אמש, א', HOT8), נפתח בסצנה לא שגרתית: עומר מתעד אדם שהגיע לנקות את המצבה של אימו, והאחרון מודה שאין לו מושג במי מדובר ושהשם דבורה עומר לא אומר לו כלום. ואכן, המוטיבציה העיקרית של עומר ליצירת הסרט התעוררה בו כשיום אחד הבת שלו הגיעה הביתה וסיפרה לו שאף אחד בבית הספר לא יודע מי זאת דבורה עומר.
דרך עיניו של רון עומר ובני המשפחה המעגלית הקרובה שהוא מראיין בסרט, מצטיירת דמות שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם הדימוי של דבורה עומר כסופרת ילדים. בעצם בסרט הזה עומר מבקש לעשות שלושה דברים: לשמר את הזיכרון של דבורה עומר הסופרת, להעשיר אותו עם רבדים שונים מהאישיות שלה, כולל אלה הפחות ורודים - התפקוד החסר שלה כאם, הרגעים בהם התהפכו היוצרות והילדים שלה הפכו להורים, חוסר הביטחון התמידי והרגישות הגדולה שהפריעו לה להתנהל בעולם - ובד בבד, להצדיק את המקומות האלה עבור הצופה ואולי גם עבור עצמו.
הציר שעובר לאורך "גשם בעיניים" הוא כרונולוגי. האירוע המרכזי בחיי הסופרת אירע בילדותה - תוך עשר שנים נטשו אותה, לתחושתה, שני הוריה. הפרידה שלהם כשהייתה בת שנה הרחיקה ממנה את אביה, ואילו תאונת אימונים שהוסוותה כהתאבדות לקחה ממנה את אמה כשהייתה בת 11. את הכאב ותחושת הנטישה שלה הטמיעה עומר בדמויות השונות של ספריה ולמעשה כתבה את עצמה שוב ושוב, כתרפיה. רק כשהייתה כבר אדם בוגר, בת זוג ואמא לילדים, התבררה לה האמת על מות אמה, אלא שאז תחושת הנטישה כבר הייתה חלק בלתי נפרד מזהותה כאדם וכיוצרת. בערוב ימיה היא סבלה מדמנציה וניסתה ליטול את חייה פעמיים, כדי להימנע מהתדרדרות מצבה.
כשרונו של רון עומר כעורך ניכר ב"גשם בעיניים", וכמוהו גם העובדה שהסרט נעשה ממקום אוהב, מכיל וסלחני, כמו זה שאפיין את היחסים ביניהם גם בחייה של הסופרת. הרגש הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, באמצעות שאר בני המשפחה המרואיינים בסרט - אחיו ואחותו של עומר ואביו, שמואל - גם ברגעים בהם ההתרחשויות המתוארות מעוררות סוג של השתאות על היעדר תפקודה של עומר כאם, למרות הבנתה העמוקה והאינטואיטיבית את נפשם של ילדים ובני נוער. הרגש הזה עובר לצופה ומחפה גם על המקומות בהם ציר הסרט קטוע או מתפזר (אין כמעט התעכבות, למשל, על השינוי שהביאה לחייה של עומר הידיעה שאמה לא התאבדה, או על היומן שכתבה בשנותיה האחרונות, מסמך מרתק בפני עצמו ששופך אור על עולמו הפנימי של אדם דמנטי). יותר משהוא מלמד את הצופה על עומר באמצעות תחנות חייה, הסרט מלמד עליה מהיחס שהעניקו לה האנשים הקרובים אליה.
דבורה עומר הייתה, אם תרצו, קולו של דור. נסיבות חייה הפכו אותה קורבן לדור שקדם לה, ושהעמיד את הקמת המדינה בעדיפות ראשונה על פני כל השאר. עומר ניסתה לשבור את השרשרת, עזבה את הקיבוץ ובנתה לעצמה קריירה משגשגת כסופרת, אבל הכאב לא הרפה ממנה והוא לפות בכל אחד מהספרים שכתבה, כפי שמדגימים הציטוטים שהובאו במהלך הסרט. הכאב הזה היה חלק מחבל הטבור שחיבר אל הספרים את הקוראים שלה, שחוו אפקט מזכך. אותו אפקט יוצר גם הסרט "גשם לעיניים", שעל אף היותו מעט מפוזר הוא מומלץ לצפייה, בעיקר למי שזוכרים את ספריה של עומר. במובן מסוים, דבורה עומר אכן לא התבגרה מעולם, מה שמסביר את היכולת שלה לדבר לילדים ולבני נוער בגובה העיניים, גם אם העיניים הללו היו גשומות רוב הזמן.
