לפעמים כל מה שלהקה שעבר זמנה צריכה כדי לשוב לחיים זה סרט קולנוע אחד. את מה שלא מצליחות לעשות סדרת ההוצאות המחודשות לאלבומי העבר, אוספי להיטים שונים או סיבוב הופעות עם החברים שעוד נותרו בחיים (בתוספת חיזוקים שונים ומשונים), עושות שעתיים וקצת באולם ממוזג מול מסך ענק עם מערכת סראונד. פתאום השירים הישנים זוכים לחיים חדשים, כמה מיתוסים שנולדו בחטא מופרכים באחת, הצעירים מגלים פתאום את המוזיקה שהרכיבה את התקליטייה של הוריהם (או סביהם), וגם בעלי הזכויות החוקיים רואים עוד כמה מספרים יפים בחשבון הבנק המרופד. "רפסודיה בוהמית" עשה את זה נהדר עבור קווין לפני כשלוש שנים, ו"הדלתות" של אוליבר סטון עשה עבודה לא רעה לחברי הדורז לפני 30 שנה, כשחשף בפני המתבגרים של תחילת שנות ה-90 את המוזיקה של ג'ים מוריסון וחבריו, 20 שנה אחרי שזו ירדה מהבמה המרכזית של הרוק.
מוריסון לא כאן כבר 50 שנה, ככה שבהחלט הגיע הזמן לסרט חדש. המוזיקה של הלהקה ראויה לסיבוב נוסף מול דור חדש, ולא פחות מכך - בסרט ההוא של סטון יש הרבה יותר בעיות מאשר יתרונות, ובצפייה מחודשת הוא מתגלה כמוצר שהתיישן באופן מאוד לא מחמיא. בזמנו, הוא עבד לא רע על העיניים של הצעירים שתיכף יגלו את הגראנג', אולם בקופות הוא לא כל כך המריא. תקציב ההפקה נאמד ב-32 מיליון דולר וההכנסות אז הסתכמו ב-34 מיליון דולר. כיסוי הוצאות פלוס עודף קטן.
סטון, במאי שלא בדיוק חושש מאפוסים קולנועיים מגלומניים, ניסה לגרום אז לצופים להבין מה בדיוק עבר למוריסון בראש, בוורידים, בנחיריים ובקיבה במהלך הקריירה הקצרה מדי שלו. לא בטוח שהוא הצליח, אבל ואל קילמר עשה עבודה מפתיעה לטובה מאוד כמוריסון (הוא גם שר בכלל לא רע בסרט), ומג ראיין הקסימה כזוגתו, פמלה קורסון. אפילו חברי הדורז הנותרים, ריי מנזרק (קלידים), ג'ון דנסמור (תופים) ורובי קריגר (גיטרה), החמיאו לאיש שנכנס בטבעיות למגפיים המשופשפים ומכנסי העור ההדוקים של חברם המנוח. מהתוצר המוגמר של סטון, ובטח מהאופן שבו הוצגו המוזיקה ותרומתם של השלושה ללהקה לאורך רצף הסצנות ההן, הם כבר היו פחות מרוצים.
גם יובל אחרי מותו של מוריסון, ברור שלצד הכישרון, יכולת הכתיבה (האיש היה משורר שגם ידע לשיר ולהופיע), הכריזמה והמראה הממגנט, הכוח העיקרי שהניע אותו בחייו הקצרים היה ההרס העצמי הבלתי נשלט שלו. באחת מהתמונות הכי מפורסמות שלו – ובטח אחד ממאה הפוסטרים הנמכרים ביותר בכל הזמנים - הוא מונצח עם זרועות פרושות לצדדים, חזה חשוף ורזה שעליו מונחת שרשרת חרוזים דקה עם תלתלים רכים שמלטפים את הכתפיים, כמו ישו מודרני. מוריסון לא התנדב לשאת את החטאים של אף אחד על כתפיו, אפילו לא את אלו שלו. המעריצים שהפכו אותו לקדוש מעונה הבינו רק בדיעבד שאחד מכוכבי הרוק הראשונים והגדולים בהיסטוריה היה רחוק מאוד מהתדמית הסטרילית שהם הצמידו לו. קצת קשה להכתיר כקדוש אדם שבגד באופן סדרתי בבת זוגו ודחף לגופו כמעט כל סם שהיה מוכר אז למדע, והסתבך יותר מפעם אחת עם החוק. על ה"מעונה" דווקא אפשר להסכים. בטח כשעוברים על הביוגרפיה של מוריסון, יחסיו הטעונים עם משפחתו הביולוגית (הוא טען שהוריו מתו, ולא היה ממש בקשר עם שני אחיו); עם חבריו ללהקה (בתחילת דרכם הוא הקפיד שהם יזכו לקרדיט שווה, בהמשך הוא עשה להם לא מעט צרות, על הבמה ובאולפן); ובעיקר עם הקושי האמיתי שלו להתמודד עם ההצלחה המהירה שהשתלבה באופן טבעי וטרגי עם העיסוק המתמיד שלו במוות.
אגב מוות, הכתובת הייתה על הקיר כמעט מהרגע הראשון. כשאתה בוחר לחתום את אלבום הבכורה של הלהקה שאתה מנהיג עם שיר שקוראים לו The End, אף אחד לא אמור להיות מופתע יותר מדי שארבע שנים אחר כך כבר תהיה מתחת לאדמה. מוריסון לא נלחם רק בנפש שלו, אלא גם בגוף. בתוך פחות משנתיים הוא הפך מאליל רוק חתיך – דבר שסייע רבות להצלחה של הדורז במצעדים בתחילת דרכם – לאדם שמן עם זקן ארוך ומוזנח וסגנון חיים שהיה גורם לכל סטודנט לרפואה להתקף לב.
נדמה שבסוף, אחרי שעוברים בראש על האלבומים הגדולים ומזמזמים את השירים הנהדרים שהדורז כתבו, ההצלחה הגדולה ביותר של מוריסון, וזו שתרמה למיתוס הענק שעדיין מרחף סביבו, הייתה הרצון שלו למות. לפעמים לא בטוח במה הוא הצליח יותר – לכתוב שירים ולהופיע איתם כאיש הכי חי ביקום, או לרדוף אחרי המוות. כיאה לאגדת רוק שהלכה מוקדם מדי, גם סביב המוות שלו יש לא מעט מיתוסים שכבר פרנסו לא מעט ספרים. למרות שהיו טענות שהממשל של הנשיא ניקסון רדף אותו וניסה להכניס אותו לכלא בגלל שהתערטל בהופעה, סיבת המוות הרשמית הייתה אי ספיקת לב כתוצאה ממנת יתר של הרואין.
מבת זוגו השבורה בעצמה - שהייתה אז תחת השפעה כבדה של אותו הסם - אי אפשר היה לדלות הרבה מידע מועיל (היא הצטרפה אל מוריסון תוך שלוש שנים). גם סימני מחטים לא התגלו בגופו של המוזיקאי. הרופא הראשון שהגיע לזירה, כלומר לחדר האמבטיה בדירת הפאר של מוריסון וקורסון בפריז, קבע שהגופה שלפניו שייכת ככל הנראה לגבר בן 57 במצב גופני רע. מוריסון היה אז בן 27. בכך הוא הפך לחבר הרביעי שהצטרף למועדון הידוע לשמצה, אחרי בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין.
העיסוק התמידי בחיים ובמוות של מוריסון עושה בסופו של דבר עוול עצום למוזיקה של הדורז. ובהחלט הייתה מוזיקה. הרביעייה המשובחת הזאת הקליטה תוך ארבע שנים שישה תקליטים, שלפחות שלושה מהם ראויים לתואר "אלבום מופת". The Doors הראשון מ-1967 שהוקלט תוך פחות משבוע; Strange Days השני שיצא כמה חודשים אחריו באותה שנה קסומה; ו-L.A. Woman, הבלוזי והנהדר שיצא בסתיו 1971, כארבעה חודשים לפני מותו של מוריסון; האחרון היה ביותר ממובן אחד ה"אבי רואד" שלהם. יצירה אדירה ומגובשת של להקה שבורה שמנסה לאחות את הקרעים ולהיכנס לאולפן כדי לנסות ולשחזר את הקסם שעבד שם עד לא מזמן. אגב, מתוך השעתיים ורבע שסטון הקדיש ללהקה, הוא סיכם את האלבום בערך בחמש וחצי דקות. הנה עוד סיבה לצלם סרט חדש.
הדורז אמנם הייתה הלהקה המובילה בלוס אנג'לס ב-1967, אך היא לא ממש הייתה חלק אינטגרלי מהגל ההיפי שפרח באותו "קיץ של אהבה" במפרץ שלאורך חופי קליפורניה. חבריה החמיצו את שני פסטיבלי הרוק החשובים של הסיקסטיז – מונטריי ב-1967 ו-וודסטוק ב-1969, ולא מעט מההופעות שלהם היו רחוקות מלהיות חוויה מרשימה, בגלל שהאיש עם המיקרופון העדיף להתמקד בטיפוח דמות "מלך הלטאות" הנרקיסיסטי, ופחות לשיר את החומרים שעבורם המעריצים רכשו כרטיס. הרבה פעמים היה נדמה שלא מדובר ברביעייה מחשמלת שמנגנת בהרמוניה, אלא באחד ועוד שלושה שלא ממש רואים עין בעין.
המוזיקה של הדורז היית מורכבת ויפה. היא נעה בין להיטים קצרים עם גוון פסיכדלי שקצרו הצלחה במצעדים, ובהם Light My Fire, Hello, I Love You, ו-Touch Me, לצד חיבה עצומה לבלוז כמו למשל Roadhouse Blues ו-Love Her Madly, משיכה עזה לאפוסים ארוכים ומורכבים מ-The End של אלבום הבכורה דרך When the Music’s Over של Strange Days, עבור בשיר הנושא של The Soft Parade המושמץ שלא לצורך ועד ל-Riders on the Storm עם קולות הסערה. אפילו Other Voices ו-Full Circle, שני האלבומים שמנזרק, דנסמור וקריגר הוציאו לאחר שמוריסון כבר נאסף אל אבותיו, הם פחות רעים ממה שניתן לדמיין, ושלושת המוזיקאים הדגימו לאורכם את השילוב הבלוזי-ג'אזי הכה ייחודי שלהם, הפעם בלי שהסולן החתיך יגנוב להם את הפוקוס.
מוריסון הוא עדיין האמריקני הכי מפורסם שטמון בפריז בבית הקברות הישן פר לשז, בשכנות לרוסיני, שופן, לה פונטיין, בלאזק, מולייר, אדית פיאף, אוסקר ויילד וגם כמה מבני משפחת רוטשילד. עם כל הכבוד להם, נדמה שסביב המצבה שלו נערכים הרבה יותר טקסי זיכרון ספונטניים. מנזרק, חברו לספסל הלימודים בחוג לקולנוע באוניברסיטה של לוס אנג'לס שהקים ביחד איתו את הלהקה ב-1965, מת ב-2013. אלא שבניגוד לשיר האגדי של הדורז, המוזיקה שלהם לא נגמרה, אלא היא ממשיכה להמתין במרחק נגיעה בכל שירות סטרימנג או חנות תקליטים לכל מי שרוצה להכיר את אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה, גם יובל שנים אחרי שהסולן שלה עזב את העולם.
