בסצנת הסיום המרהיבה של הסרט הדני זוכה האוסקר, "עוד סיבוב" (Another Round), פוצחת אחת הדמויות הראשיות בריקוד וירטואוזי שכל-כולו תנועה אדירה וחיוּת. לא, אין זה ספוילר, וגם לא רגע של תפנית דרמטית בסרט. זוהי בסך הכל סצנה שמבהירה את משמעות הסרט כולו: חגיגה של חיים.
עוד סיבוב – טריילר
הדברים מקבלים ערך מוסף נוכח הנסיבות שבהן נעשה הסרט. ארבעה ימים לאחר שהחלו צילומיו, נהרגה אדה, בתו בת ה-19 של הבמאי והתסריטאי, תומס וינטרברג, בתאונת דרכים בבלגיה. הצילומים הופסקו, ושותפו של וינטרברג לכתיבת התסריט, טוביאס לינדהולם, מילא את מקומו למשך שבוע. וינטרברג, שצילם את הסרט בתיכון שבו למדה בתו (הסרט מוקדש לה), שינה בעקבות הטרגדיה את הטון הכללי של הסרט, שעוסק עתה, באחד הרבדים שלו, בחזרה לחיים.
עלילת "עוד סיבוב" מעמידה במרכזה ארבעה גברים דנים, מורים בבית-ספר. במהלך חגיגת יום הולדתו ה-40 של אחד מהם, הצעיר בחבורה, הוא מספר לחבריו על מחקר שערך פסיכיאטר נורווגי ולפיו בני אדם נולדים עם מחסור של אלכוהול ברמה של כמה פרומילים במחזור הדם שלהם, עובדה שלטענתו פוגמת בתפקוד הכללי שלהם. מכאן עולה הרעיון ששתייה באופן קבוע, מדי יום ובמהלך היום, תשפר משמעותית את חייהם וביצועיהם של בני החבורה. אחרי הכול, המינגווי עשה זאת, וגם צ'רצ'יל הודה באירוניה אופיינית שהוא לעולם לא שותה לפני ארוחת הבוקר.
"אנחנו מחליטים מתי אנחנו רוצים לשתות – אנחנו לא אלכוהוליסטים", מנסח זאת באוזני חבריו אחד מגיבורי הסרט (ששמו במקור הוא אכן "לשתות"). ואמנם, חלקו הראשון של הסרט מתאר את חדוות השתייה המשותפת, כמו גם את המטמורפוזה הדרמטית שחווה הדמות המרכזית בו, זו של מורה להיסטוריה (בגילומו של מאס מיקלסן הנפלא), איש כבוי שנישואיו דועכים וברזומה הכישלונות שלו גם קריירה אקדמית מוחמצת. הוא, כמו שלושת חבריו, חווים בתחילה התעלות נפשית וגופנית, וכמה מרגעיו המשעשעים של הסרט כוללים סצנות שבהן הם מנסים להסתיר את עובדת היותם שתויים מפני תלמידיהם והקולגות.
לעוד ביקורות קולנוע:
בשנת 1970 ביים ג'ון קאסאווטס הגדול את "בעלים", דרמה-קומית שעקבה אחר מסע הוללות ושתייה חוצה יבשות של שלושה גברים נשואים שאיבדו זה עתה את חברם הטוב. קשה שלא להיזכר בסרט הזה נוכח הצפייה ב"עוד סיבוב". אם כי סרטו של וינטרברג חסר אותה תחושה אותנטית של משבר אמצע החיים שליוותה את יצירת המופת ההיא - אולי משום שהמורה להיסטוריה הוא הדמות העגולה היחידה בו, ואולי זה פשוט משום שקאסאווטס עשה סרט על עצמו ועל חבריו. ננסח זאת כך: "בעלים" הוא לגמרי לא סרט ה-feel-good ש"עוד סיבוב" נהפך לו.
כל זה, כמובן, לא נאמר לגנות הסרט, שבחלקו השני מקבל צביון קודר יותר. החבורה מגלה שלהרפתקת השתייה ישנו מחיר, ודאי בכל הנוגע לחיי הזוגיות שלהם. איני בטוח שהתפנית הזו הולמת את הסרט, שכן היא הופכת אותו למדי דידקטי ואפילו סנטימנטלי באופן לא לגמרי משכנע. במיוחד אמורים הדברים בדמותו הקומית של מורה להתעמלות (תומס בו לארסן), ששותה וודקה מבקבוק מים מינרלים ומגיע שתוי לפגישה בהולה שמזמנת מנהלת בית הספר. אבל אלו באמת זוטות. בעיקר משום שקשה שלא להיכבש בקסמו של הסרט.
וזוהי באמת הצלחתו הגדולה של וינטרברג, בעבר מנושאי בשורת "דוגמה 95" יחד עם בן ארצו, לארס פון טרייר. יש משהו בסרט שמזכיר את הבחינה הרדיקלית של דינמיקות אנושיות כפי שזו באה לידי ביטוי בסרט הדוגמה שלו, "החגיגה" (1998) – שעליו, בהתאם לחוקיה הנוקשים של התנועה, הוא לא חתום כבמאי – כמו גם בסרטו המאוחר יותר, "הקומונה" (2016). הדבר בולט במיוחד נוכח העובדה שגיבוריו הופכים את עצמם לחלק מניסוי פסיכולוגי – מהסוג שבמאים כפון טרייר ביצעו הלכה למעשה בשחקניהם. אכן, לא פעם אתה מוצא עצמך תוהה אם השחקנים אינם באמת שתויים תוך כדי הסצינות המשותפות (בראיון ל"הוליווד ריפורטר" הכחיש זאת מיקלסן מכל וכל).
הסרט מבוסס על מחזה שכתב וינטרברג, ובניגוד לצפוי – אין בו גינוי של אלכוהוליזם (כמו ב"סוף השבוע האבוד" של בילי וויילדר מ-1945) או רומנטיזציה שלו (ע"ע "לעזוב את לאס וגאס"). דנמרק, כמסתבר וכפי שגם נאמר מפורשות על-ידי אחת הדמויות בסרט, היא אומה ששותה כמו מניאקים, והסרט אכן נפתח בתחרות משונה בעלת אופי טקסי שבה המתמודדים הצעירים, תיכוניסטים ברובם, נדרשים לרוץ מסביב לאגם תוך שהם שותים ארגז בירה שלם, חלקם מקיאים את נשמתם. אחר-כך הם עולים לרכבת התחתית, שיכורים ורועשים, אוזקים את הכרטיסן וממשיכים לשתות. ולא, שום צקצוק לשון אינו נשמע מצד הבמאי. השתייה החברתית היא חלק מתרבות לאומית, שווינטרברג מתבונן בה בחיוך. יחי החיים והאלכוהול.
לזכות הסרט עומדים גם שחקניו הסימפטיים. תענוג להסתכל בהם מוזגים את המשקאות, שותים, חוגגים ו(לכאורה) משתכרים. אין לי חיבה יתרה לשחקנים המגלמים שתיינים, בעיקר משום שזה מוציא את כל הרע מהם – צעקנות, אקסטרווגנטיות ומשחקיוּת מוגזמת. דבר מכל אלה אינו ניכר פה, ולמעשה מה שהצופה הכי משתוקק לו זה פשוט להצטרף אליהם. באופן לגמרי בלתי צפוי, זהו כיף של סרט.
