בסיום המופע Summer Snow של הכוריאוגרפית אלה רוטשילד, עומדים רקדני להקת בת שבע ושרים את A Year Without Summer של הזמר פטר ברודריק. השיר שוחרר בדצמבר 2020, ולמרות שעל פניו מדובר בשיר אבל פרטי שבו מבכה הדובר אובדן של אהוב/ה, נדמה שהוא מתאר במדויק את תחושת האובדן הכללית של רבים מאיתנו בשנה החולפת.
העולם שבונה רוטשילד על הבמה עוסק במתח שבין זיכרונות ונוסטלגיה, לבין התנועה הבלתי פוסקת של הזמן והחיים. במה אנחנו נאחזים? מה אנחנו משאירים מאחור? מתי אנחנו סתם נזכרים ומתי תקועים בעבר? השאלות האלה נפתחות כבר בתמונת הפתיחה שבה עומדים הרקדנים כדבוקה אחת, וכל אחד מהם מחזיק חפץ אחר: תמונה ישנה, בובת חזיר, כיסא קטן, מנורה, אגרטל פרחים. יחד הם נעים מצד אחד של הבמה לשני, בהילוך איטי, ולא ברור מי מוביל את מי – הרקדנים את החפצים או להפך. אופי התנועה, הבעות הפנים והחפצים עצמם הופכים את התמונה הזאת למשהו כמו מסרט אנימציה ישן, והכל עובר לאט לאט הזרה, עד שקשה לזהות את החפצים המוכרים לכאורה, וגם את פשר התנועה של הרקדנים.
באחורי הבמה עומדים מדפי ברזל, כמו שלד מחד וסורגים מאידך. הרקדנים מניחים עליהם את החפצים, וגם מתיישבים עליהם ובתוכם. ההקבלה בין החפצים לרקדנים מהדהדת את השאלות הגדולות של העבודה, לפעמים עד כדי גיחוך. לא רק שאנחנו נאחזים בחפצים ובזכרונות, אנחנו הופכים למעשה להיות החפצים והזכרונות עצמם. כל כך גדול ומשמעותי המקום שלהם בחיינו, עד שלפי רוטשילד הם הופכים לצל מאיים המתורגם לכדי צלליות של רקדנים שסוגרות על רקדן אחר, שקורא מתוך ספר או יומן ישן ומתייפח בבכי.
שיאה של הזהות הזאת, בין האנושי והדומם, מגיע בדמותה של רקדנית שמתחילה לדקלם מונולוג באנגלית, בו אט אט מתגלה שהיא מגלמת דלת. היא מתארת סצנה כל כך דרמטית, על בית שקט לעומת סוער, על מי שעובר בה וטורק אותה, עד שקל לשכוח שמדובר בסך הכל בדלת. מהלך דומה מתבצע כשבובת החזיר הקטנה הופכת לבובת חזיר גדולה המופעלת על ידי שלושה רקדנים, ונראית חיה לגמרי, ממש כמו חיית מחמד אמיתית. בשלב מסוים היא מפשיטה את אחד הרקדנים לגמרי, ואז נשכבת לידו. שני גופים שמחוברים ומנותקים זה מזה, ולא ברור לגמרי מי מהם חי יותר מהאחר.
העבודה של רוטשילד לא קלה לעיכול. לרגעים היא נראית יותר כמו מיצג מאשר כמו יצירת מחול, ודורשת לא מעט ריכוז ותשומת לב לפרטים. רקדני בת שבע הנפלאים מקבלים כאן הזדמנות להציג את היכולות הדרמטיות שלהם יותר מאשר את היכולות הטכניות היות שרוטשילד בחרה בקו נקי, פשוט ויחסית רפטטיבי של תנועה.
היסודות שלה כרקדנית לשעבר בלהקה ניכרים מאוד, והשפה התנועתית שלה מלאה באוויר וקווים ארוכים. עיקר הסיכון שלקחה הכוריאוגרפית הוא דווקא בבחירת המוזיקה, שהולחנה במיוחד על ידי גרשון וייסרפירר. מצד אחד, בחר המלחין בפסנתר שנשאר כמעט לאורך כל היצירה כאיזה בייסליין קבוע ועדין, ומצד שני, לעיתים העדינות הזאת יוצרת מחנק, תחושה של תקיעות ומונוטוניות. אין ספק שהיחס בין המוזיקה והתנועה בהקשר זה הוא חלק מהתחושות שמבקשת רוטשילד לייצר על הבמה, אך כאמור, לא תמיד היה קל לעכל את זה.
Summer Snow, שהופק בשיתוף פסטיבל מארט, הוא למעשה הפרק הראשון מתוך שלושה שיצרה רוטשילד, כשהשניים האחרים הם עבודה למרחב הדיגיטלי (המוצגת באתר אינטרנט) וספר רישומים. האתר עצמו כולל צילומים, וידאו ארט ומרחב אינטראקטיבי, שבו על כל פינה שמוצגת בפריים (מעין מחסן חפצים ישן, שחלקם מופיעים גם על הבמה) אפשר ללחוץ ולצפות או לשמוע במשהו אחר. שם האתר לקוח מהבית האחרון של השיר של ברודריק "On the edge of nowhere" - שורה שאולי מקפלת בתוכה את התחושה החזקה ביותר בתום שנה וחצי של מגיפה. תחושה גדולה של ריקנות, של רצון להיאחז בעולם שהכרנו ושהיה בו היגיון, לבין עולם חדש, שלכאורה נראה אותו דבר, אבל בעצם שונה לגמרי.
