קולנוע הודי לא זוכה ליותר מדי נוכחות בבתי הקולנוע בישראל, וכאשר כבר מחליטים להפיץ סרט משם - הוא כמעט ואף פעם לא יהיה מזוהה עם התכונות של הקולנוע הבוליוודי. כלומר לא סרטי "גאראם מסאלה" גדושים בשירים וריקודים עם אורך ממוצע שחוצה את קו השעתיים וחצי. את הסרטים ההודים שמגיעים לארץ מנסים לשווק לקהל אליטיסטי יותר. סרטים המשקפים דפוס סגנוני ותכנים הקרובים יותר לסרטי ה"ארט האוס" המערבי.
"הצלם ממומבאי" (Photograph) סרטו החדש של ריטש בטרה ("לאנצ' בוקס") הוא דוגמה טובה לכך. זהו סרט שבסיסו העלילתי יכול להיות שייך לקומדיה רומנטית מבדרת לקהל הרחב. כזו הנסמכת על מפגש לא צפוי, ממשיכה בחיבור שנוצר בין שני אנשים ממוצא שונה, כוללת אלמנטים של הטעיות ומכשולים שהקהל מצפה, ובצדק, שייפתרו באופן משמח עד סוף הסרט. ולכאורה "הצלם ממובאי" מתחיל מנקודת מוצא הגורמת לנו לצפות שיעשה כל זאת, אבל הוא רחוק מלהגשים את הציפיות לבידור "עממי". הסרט יוצא מגדרו כדי להימנע מהסיפוקים הז'אנרים הברורים, וכלל לא בטוח שבהימנעות זו הוא זוכה לעומק ולניואנסים רגשיים המפצים על היעדרם של סיפוקים אלו.
התוספת "מומבאי" לשם הסרט היא יותר מאשר רמז לטובת הציבור הרחב שמדובר בסרט הודי. היא יוצרת קשר במחשבה ובציפייה ל"נער החידות ממומבאי" (2008) של דני בויל שהפך ללהיט קרוסאובר גלובלי, וגרף שמונה אוסקרים כולל פרס הסרט והבימוי. "נער החידות" היה סרט מערבי שהשכיל לרקוח אלמנטים סגנוניים מהספרות והקולנוע ההודי ולהגישם בדרך ידידותית כבידור לצופה המערבי. דברים שקשה מאוד לומר על "הצלם ממומבאי".
גיבור הסרט הוא ראפי (וואזואדין סידיקוי), גבר בשנות ה-40 לחייו, צלם רחוב המשכנע עוברי אורח כי אם לא ילכוד עבורם רגע במצלמתו הרי שהוא יחלוף לבלי שוב. הוא מוסלמי שהגיע מכפר פשוט, בלילות הוא ישן בדירה פשוטה יחד עם גברים נוספים מהכפר שעוסקים בעבודות דומות לשלו. בדירה, כך נטען, ישנה גם נוכחות של רוח רפאים של גבר דומה להם שחי שם והתאבד לפני כמה שנים. פרט שעוד יחזור, באופן קצת מפתיע, בהמשך הסרט.
בתחילת הסרט ראפי משדל את מילוני (סניה מלהוטרה) להצטלם. מילוני מגיעה מבית הינדי של המעמד הבינוני. היא בשנות ה-20 לחייה, לומדת ראיית חשבון בבית ספר שכל הלימודים בו נעשים בשפה האנגלית, ושנדמה כי כל הסגל שלו נסמך על מורה יחיד (ג'ים סארבה). שלט פרסומת גדול לבית הספר מציג צילום גדול של המורה ושל התלמידות ובראשן התלמידה המצטיינת מילוני. היא מצטלמת מכיוון שהיא זקוקה לתמונה עבור תהליך השידוך שהוריה מובילים, אבל התמונה תשחק גם תפקיד בניסיון של המורה להעביר את הקשר עם מילוני לפסים החורגים מרכישת מקצוע.
זמן קצר לאחר תחילת הסרט ראפי שומע שוב ושוב מאנשים שמוצאם בכפר שלו כי סבתא דאדי (פארוק ג'אפר המשעשעת) הפסיקה לקחת תרופות מכיוון שראפי לא מצא שידוך. הוא מבין שאין לו ברירה והוא שולח מכתב עם עותק של התמונה של מילוני לסבתא ומציג אותה כארוסתו. הסבתא לא רק חוזרת לבלוע תרופות, אלא גם ממהרת לנסוע למומבאי. ראפי נאלץ לפנות למילוני ולשכנע אותה לסייע לו להוליך שולל את הסבתא בכך שתתחזה לארוסה הלא קיימת, והיא אכן מסכימה לעשות זאת.
זו נקודת המוצא העלילתית שכאמור נראית כמובילה בהכרח למתכונת של קומדיה רומנטית שאת מהלכיה ניתן לצפות מראש. אבל הדברים בפועל מאוד שונים. כבר בתקציר שהוצג יכולות לעלות כל מיני שאלות. איך ראפי מצליח למצוא את מילוני בעיר של 12.5 מיליון בני אדם? כיצד הוא מצליח לשכנע אותה להסכים ליטול חלק בתוכנית שלו – איזה אינטרס או עניין יכול להיות לה? איך הקשר שנוצר מגשר על הבדל הגיל, המעמד והדת? התשובות לשאלות אלו לא ממש מתבהרות גם לאחר הצפייה בסרט.
האסטרטגיה העיקרית בה בוחר התסריטאי-במאי בטרה היא של השמטות מהותיות. העלילה מתקדמת לעבר רגע או אירוע, ואז מתרחש מעבר לסצנה הבאה לאחר שהאירוע המכריע התרחש. כך, למשל, ראפי מצליח לאתר את מילוני (דבר לא משכנע במיוחד בפני עצמו), ומתחיל לעקוב אחריה. הוא נוסע במושב אוטובוס מאחוריה, ולבסוף מתקדם ומתיישב לידה. בקפיצה לסצנה הבאה היא כבר הסכימה לסייע לו בתכניתו. רגע, רגע, מה בדיוק קרה שם?
הגישה האליפטית לנרטיב היא לא המצאה חדשה. יאסוז'ירו אוזו היפני התמחה בכך, ובהקשרים של מערכות יחסים רומנטיות גם וונג קאר-וואי ("מצב רוח לאהבה") ועבאס קיארוסטמי ("עותק נאמן למקור"). אלו אילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם, ומדובר על אמנים בסדר גודל מאוד שונה מזה של בטרה. נדמה כי התכלית כאן היא לתת לסרט נופך של אגדה מלנכולית – אבל זה לא ממש מצליח. ניתן להשתעשע במחשבה שה-109 דקות של "הצלם מומבאי" הם בעצם חלק ממבנה מודולרי שלתוכו ניתן להוסיף, בהקרנות המיועדות לשוק ההודי, גם שירים, קטעים בעלי צבעוניות גדושה ותוססת, ורגעים רומנטיים ישירים ופשוטים.
הבעיה היא שבסופו של דבר הדמויות נותרות לא מפותחות, כמו גם אופי הקשר ביניהן. ההבדלים של גיל מעמד ודת מהווים אפיוני יסוד של הדמויות ויש צפייה סבירה שהסרט יטפל בהשלכות של אפיונים אלו. במיוחד כשהעלילה מתרחשת בהווה בו הודו נשלטת על ידי המפלגה הלאומנית-הינדית של נרנדרה מודי שרחוקה מלהסביר פנים לאזרחים המוסלמים. נדמה כי "הצלם ממומבאי" עסוק בעקיפת סיפוקי הז'אנר הקומי-רומנטי, והשימוש בפערים הטעונים בין הדמויות, וזאת מבלי להציע חלופה בעלת משקל סגולי המצדיק את הצפייה.
