בראשית היה "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, ואז "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, ואז "אבודים" של ג'יי.ג'יי. אברהמס, ואז "הישרדות" עם גיא זו-ארץ. כל אלה עסקו בהסתגלות של בני אדם לחיים על אי בודד לצד התמודדות עם סביבה אנושית משתנה, תחרותית, לפעמים מסוכנת. "אבודות בטבע" (The Wilds) של שרה סטרייכר ואיימי בי. האריס היא השלב הבא באבולוציה של סיפורי האי הבודד, והיא משלבת בין כל היצירות שקדמו לה: קצת הרפתקאות, קצת מסתורין, קצת סוציולוגיה וקצת ריאליטי. התוצאה הסופית, שעלתה בסוף השבוע האחרון באמזון פריים, מפתיעה לטובה. היא לא רק מותחת, מורכבת ועשויה בתחכום, אלא גם אומרת משהו על המצב הקיומי שלנו כפרטים וכחברה.
מי שאחראיות לכך הן לא רק התסריטאיות-מפיקות סטרייכר והאריס, שמובילות את הסדרה המרעננת הזו, אלא גם הדמות החולשת על מהלך העלילה כולה - מדענית בשם גרטשן קליין. היא זו שיושבת במרומים ומכוונת את העניינים. אבל במקרה הזה, האישה החזקה אינה גיבורת הסדרה - אז נקפיא אותה לרגע. מי שעומדות במרכז הסיפור הן שמונה נערות מתוסבכות, שעלו על מטוס שאמור להביאן בבטחה למחנה קיץ מפנק בהוואי, ומצאו את עצמן על אי בודד, הרחק מכל ציביליזציה. אם אתם מקבלים תחושה מוכרת שכבר ראיתם או קראתם את זה בסרטים ובסדרות מסוגת Young Adults, שעוסקים בנערות מתבגרות שמחפשות אחר העצמה אישית ונשית - אתם כנראה צודקים. אך מי מביניכם שיתאזר בקצת סבלנות ויתמיד צפוי למצוא יותר עומק, ומורכבות שחורגת ולו במעט מתכנים כמו "דמדומים" או "משחקי הרעב", שעם השנים חזרו על עצמם והפכו לקלישאות.
בלי לחשוף יותר מדי פרטים, עלילת "אבודות" מתרכזת ביחסים החברתיים המתעצבים בין שמונה הצעירות שמנסות לשרוד ביחד ולחוד על האי, וכן בתהליכים הנפשיים שכל אחת מהן עוברת בהתמודדות עם מצב הקיצון הבלתי נתפס הזה. יש פה המון רגעים חביבים של השתעשעות קבוצתית, ומנגד המון דרמה, גודש רגשי ולא מעט קאט-פייטס. הפרקים הראשונים מוקדשים לכמה מהבנות הבולטות בחבורה, שעוברות חקירה מול שני ברנשים בחדר סגור ומסוגר. השיחות הללו מציפות זיכרונות מהשהות על האי, ואף לפני כן - זיכרונות מחיי השגרה בבית הספר או בחיק המשפחה. לא פעם נראה שהטראומות שהביאה הציביליזציה קשות ומכבידות יותר מאלו שהבנות חוו יחדיו בטבע. הסדרה נשארת נאמנה למתכונת של חקירה ופלאשבקים בפרקים הראשונים ואז מתנערת ממנה לשם הגיוון והיצירתיות, שפורצות מסלול עקלקל אך מסעיר יותר להמשך הדרך - כזה ששווה להמשיך לפסוע בו עד הפרק העשירי והאחרון של העונה.
אזהרת הקלישאה צצה כבר בפרק הראשון והיא נוגעת לתבניתיות של הדמויות. החבורה כוללת דמויות ממוצא אסיאתי, אפריקני, ואפילו אינדיאני בהתאם לנהלי התקינות הפוליטית האמריקנית. גם מבחינת מבנה האישיות יש פה מגוון של פרופילים: חולת האהבה, הלסבית הזועמת, השמנמנה הקשוחה והשמנמנה העדינה, הספורטאית הבולמית ואחותה החכמה והשברירית, המשוחררת מינית וכמובן הבתולה היפהפייה שהיא גם נוצרית אדוקה ומושלמת רק לכאורה. כל האיפיונים הללו - האתניים, המגדריים והפסיכולוגיים - עומדים בקו אחד עם הסטנדרטי, הצפוי מראש. אבל יוצרות "אבודות" מאמצות את המוסכמות רק כדי לנתץ אותן. מה שנתפס תחילה כשגרתי בסביבתן הטבעית והיומיומית של הנערות מתהפך במבחן המציאות החדשה על האי. ללא הורים, מורים ומאהבים שכופים את עצמם, הנערות מייסדות בעצם ציביליזציה אנושית חדשה, בלי הפסאדה הנדרשת מהנורמות החברתיות.
בכך, "אבודות" מפתיעה עם הצבעוניות שלה ועם הדרך בה קווי העלילה נשברים שוב ושוב במסע שהבנות עוברות מעיסוק בתדמית להבנת המהות. הסדרה, שנוצרה עבור נשים על ידי נשים, מלאה בתעוזה נדירה באופן שבו לסיפורים האישיים של כל אחת מהדמויות מתווספות עוד ועוד שכבות (רק כדי שיפשיטו אותן שוב), לצד רמזים לאסונות המזוויעים שעברו עליהן באי ובחיים האמיתיים. כל אלה יחד מנסים לתת לצופה הצצה לחייה של אישה צעירה בארצות הברית.
זה משחק בין דעות קדומות וציפיות חברתיות מצד גברים שוביניסטים, נשים פמיניסטיות וההיפך, לבין האני הפנימי של כל אחת מהנערות הצעירות הללו. המשחק הזה מרתק ונגיש לצופים ולצופות הודות לסטרייכר ולהאריס, וכן לקולנועניות סוזנה פוגל, הייפאא אל-מנסור, אליסון מקלין והאחרות שהוזמנו לסדרה כבמאיות, וכן לג'ון פולסון שאמון על שלושה פרקים. מרשימות פחות הן השחקניות שלוהקו לתפקידים הראשיים בסדרה - רובן צעירות בתחילת דרכן ולא תמיד משכנעות בעודן מפיחות חיים מורכבים ומלאי ניואנסים בדמויות שלהן. גם המנוסות יותר שבהן - הלנה הווארד (שזכתה לשבחים על הופעתה בלהיט האינדי "מדליין של מדליין") או סופיה עלי (המוכרת כד"ר קאדרי מ"האנטומיה של גריי") לא מרשימות בכל הנוגע למיומנויות הדרמטיות שלהן. דווקא מיה הילי, שמגלמת את שלבי היפהפייה הפלקטית בתפקיד טלוויזיוני/קולנועי ראשון בקריירה, מסתמנת ככוכבת מבטיחה שעוד נשמע עליה בעתיד.
ככלל, בסדרה כמעט ואין כוכבים מוכרים, למעט השחקנית האוסטרלית הוותיקה רייצ'ל גריפית'ס ("אחים ואחיות", "עמוק באדמה"). במקרה שלה, הבעיה אינה ביכולותיה אלא בדמות שהיא מגלמת - פרופ' גרטשן קליין (שמזכירה את הנבלות תאבות הכוח שגילמו ג'וליאן מור ב"משחקי הרעב" או קייט וינסלט בטרילוגיית "מפוצלים"). כמקובל בימינו בטלוויזיה האמריקנית - זו העלילתית, וגם במהדורות החדשות - כל התכנים נכרכים יחדיו כקונספירציה, וכך גם פה, וחבל. לפעמים אפשר לתת לצופים להיסחף ולטבוע בתוך הסיפורים האישיים המורכבים של הדמויות ולחוות איתן שינויים מהותיים - אהבות, כעסים, שיתופי פעולה, בגידות, ילדותיות והתבגרות.
בשלב די מוקדם של "אבודות" מתגלה כי הדברים אינם כפי שהם נראים, ושהתאונה האווירית שהביאה את הנערות לאי היא בעצם מעשה מכוון - תוצאה של ניסוי סוציולוגי-אנתרופולוגי מגלומני של פרופ' קליין, המתבוננת מלמעלה באי הבודד כאילו היה מעבדה סטרילית נקייה, ובנערות כאילו היו עכברות שמתרוצצות בתוכה. כמו מדענים מטורפים אחרים לאורך ההיסטוריה של האנושות, וגם של הקולנוע והטלוויזיה, גם פה דילמות מוסריות מוכרעות באופן קר ונטול חמלה לצורך הקדמה האנושית, ובעיקר הנשית (דווקא עוזריה הגברים הזוטרים מתוארים כמצפוניים יותר, וגם רכרוכיים יותר). התחושה היא שאפשר היה לוותר על כל זה - לא תמיד חייבים תחבולה זדונית שתקשור הכל יחדיו במעין קנוניה מתוחכמת של "האח הגדול", אלא אם כן צריך למתוח את הסדרה לעונה שנייה ושלישית. וכך, הסדרה שהייתה מגיעה למיצוי בפחות מעשרה פרקים מכינה את עצמה להמשך - וללא הצדקה.
המעטפת הקונספירטיבית של "אבודות בטבע" מספקת אלמנט של מסתורין שתורם להמשכיות העלילתית, ובמקביל, היא מהווה גם ביקורת חברתית בעלת תעוזה בכך שהיא מפקפקת בתפיסת הנשיות בימינו ותוהה האם "עליונות נשית" היא קונספט בר הצלחה. אבל זוהי רק מעטפת מזויפת, לא הגיונית ולא אמינה שפוגמת לפרקים באותנטיות של לב הסדרה: הנערות והסיפורים האישיים שלהן. זהו הלב הפועם שמניע את "אבודות" ומרגש את צופיה, הלב - על כל חדריו המסוכסכים - שמזכיר לנו שמאחורי כל אישה חזקה ישנה נערה שברירית, ומלפני כל נערה שברירית ישנה שאיפה להפוך לאישה חזקה. בדרך להעצמתה יש תהליך התבגרות רצוף אתגרים, שינויים, אהבות וסכנות - מצד גברים וגם נשים. בחברה, ואפילו על אי בודד.