האוטוביוגרפיה של חיים רמון, "נגד הרוח", מגוללת סיפור מרתק ולפעמים גם עצוב על דמות ססגונית אך טרגית בציבוריות הישראלית, ומהווה מסמך ארכיוני חשוב לתלמידי הפוליטיקה בישראל. הכתיבה של רמון קולחת, כמעט כמו דיבורו ודמותו, והספר הוא שילוב מצוין של ניתוחים רציונליים וביקורתיים על דינמיקות חברתיות ומוסדיות בישראל, שהשתנתה במהירות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, עם סיפורים אישיים מהקישקע.
רמון מגיש לקורא ניתוחים למדניים, גם אם לעיתים חד ממדיים, על משפט ופוליטיקה, דת ומדינה, ועל הסכסוך האזורי. הוא כותב היטב גם כמלומד אקדמי, גם כפרשן פוליטי וגם כשחקן המשתתף במערכת גדולה, שממנה ניזון אך גם נכווה קשות. הניתוחים המערכתיים שלו אף פעם לא "קרים", ולצדם הוא משלב סיפורים אמוציונאליים על עליות ומורדות בחייו האישיים, וכמובן, על קשריו והשפעתו על תהליכי קבלת החלטות והכרעות לצד ראשי הממשלה רבין, פרס, שרון ואולמרט. לרמון הרבה אהבות, אך גם מפחי נפש ושנאות. את אהוד ברק הוא באמת לא אוהב.
השילוב של הסחבקיות והעממיות הישראלית של הצעיר עם העומק האינטלקטואלי והיכולות הרטוריות, שבא לכבוש את הפסגה בלי להיות מכופתר, העניקו לרמון הילה של מהפכן ומנהיג שרבים סברו כי יגיע לראשות ממשלה. אך משובת הנעורים, שלא רוסנה בשמרנות הנדרשת מבעלי שררה, הפכה אותו לעיתים ליהיר ואימפולסיבי וחשפה אותו לכשלים מסוכנים. הוא אמנם שחה נגד הזרם בחשיבה ובתהליכי קבלת החלטות, ובכך הוכיח יצירתיות ומנהיגות, אך לימים, כשחצה קווים אדומים - ולא היו עוד בסביבה פטרונים המחפים של מעידות נעוריו, גם לא בתקשורת - הביא במו ידיו למפלתו הכואבת.
ברמון היה תמיד שילוב של אמביציות גדולות וספקנות אישית, עצבות, צורך להתבודד, כמו גם פחדים וחרדות שמנעו את התקדמותו ברגעים קריטיים. הוא תמיד ברח מהתבזות, אך בסופו של דבר גורלו הפך לסיפור של החמצה וכאב המשאירים טעם מר. הטראומה שמלווה אותי, כותב רמון, היא "פרשיית הנשיקה". זהו "הרגע שבו כשלתי. אינני מנסה להצטדק. עד היום אני חש חרטה. אני מרגיש ויודע שאכזבתי רבים... שציפו ממני להתנהגות אחרת... שילמתי מחיר כבד על רגע אחד של פזיזות. על נשיקה אומללה. היו שניסו לעודד את רוחי, אבל אני לא התעודדתי. אינני מקונן על המחיר ששילמתי ועודני משלם... אני עדיין נושא אותו בכאב, עדיין חש נקיפת מצפון".
תפקיד משני באוסלו, תפקיד ראשי בהסתדרות
רמון כותב כשחקן שהשתתף בעיצוב דרמות מדיניות ופוליטיות. בהסכמי אוסלו שיחק לצד רבין רק תפקיד משני, כשבתווך פרס, ביילין ואנשיהם רקחו את הפורמולה. אך יותר מכל הוא מתגאה שהוביל לבדו את המהפך הדרמטי בהסתדרות, והביא לעיצוב מחדש של מערכת הבריאות הישראלית. לרמון תרומה חשובה בתפקוד מערכת הבריאות גם היום, והפרקים בנושא זה מרתקים במיוחד. ממאבקו הפוליטי להצלת קופת חולים כללית וחקיקת חוק בריאות ביטוח ממלכתי, זכור במיוחד נאום הלווייתנים שנכנס לפנתיאון הישראלי. רמון, שקרא לפרק את ההסתדרות "במתכונתה המושחתת והמשחיתה", זעק מעל הבמה לראשי ההסתדרות ולעסקני מפלגת העבודה: "כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים! אתם מתעקשים להתאבד".
לרמון היה תפקיד גם חשוב בהתוויית החזון של בניית גדר ההפרדה לאחר האינתיפאדה השנייה, והוא היה אף שותף למדיניות הנסיגה של שרון מרצועת עזה. במלחמת לבנון השנייה דחף לפעולות כירורגיות קשות מול תשתיות מדינת לבנון, בדומה לרמטכ"ל דן חלוץ, ובניגוד לאיפוק שדרש אולמרט. בכל ההתרחשויות האלה, ועוד אחרות, רמון מציג עצמו כאיש החושב מחוץ לקופסה - זה שפעל נגד הרוח, למרות המחירים הגבוהים ששילם.
ואכן, לרמון רקורד עשייה מרשים מאז שנות ה-20 לחייו. הוא שימש, בין היתר, כשר בריאות, שר פנים, שר משפטים, ממלא מקום ראש הממשלה, מזכיר ההסתדרות ועוד. בספרו הוא עורך חשבון נוקב ומר עם מערכת המשפט הישראלית. הוא תוקף את האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק כאיום ממשי על הדמוקרטיה וחובט גם בפרקליטות ובמשטרה, אותם הוא מתאר כגופים דקדנטיים עם כוחות הרס המחייבים רפורמה עמוקה. בפרק על המשפט הישראלי רמון כותב בתזזיתיות, בנימה שלמי שיוצא נגד קונספירציה של כוחות הרשע. לעומת זאת, הקריאה בפרקים על ההתנהלות הישראלית סביב "הכיבוש והשאלה הפלשתינית" מעלה רושם כי כמו בקרב רוב הציבור הישראלי, גם אצל רמון יצא האוויר ממפרשי הלהט של הדיון בין ימין ושמאל במישור המדיני, שפיצל את הפוליטיקה הישראלית במשך שני דורות.
- רוצים לקרוא את "נגד הרוח"? לחצו כאן
רמון נכנס לפוליטיקה, על פי עדותו, כדי לקדם הסדר בין ישראל לפלסטינים. הוא מספר בערגה רומנטית על ימיו כצעיר בן 20 שקורא את "ארץ הצבי" של אריה (לובה) אליאב ("הגורו שלי", "אבי הרוחני"), שהביא אותו בראשית שנות ה-70 למפלגת העבודה, שם עלה כמטאור. בבחירות 1992 היה בין אלה שבנו את הפסיפס הקואליציוני שהעלה את רבין לשלטון יחד עם ש"ס ומרצ, ושאפשר "להגיע להישגים פורצי דרך במישור המדיני" ולהסכמי אוסלו. רמון סבור שקואליציה כזו עם החרדים היא קריטית גם היום אם רוצים להתקדם במישור המדיני, למרות שהחרדים לדעתו יותר ימניים מבנימין נתניהו, ולמרות שרצח רבין היה זה שהוביל "לקבורתו של הסכם אוסלו, שכן הרצח הוליד שרשרת אירועים שהקשתה מאוד על התקדמותו של התהליך, עד שלבסוף גווע כליל".
רמון סבור כי שגה שגיאה "בלתי נמנעת", כשנענה "לצו השעה ולצו המצפוני" ועזב את הנהגת ההסתדרות כדי לשרת בממשלתו של שמעון פרס שהוקמה מיד אחרי רצח רבין. היה ברור, הוא כותב, כי הדבר ימנע ממנו לבסס את מעמדו כמנהיג עצמאי: "זה היה המהלך הרגשי ביותר שעשיתי בדרכי הפוליטית, ברגע שבו הייתה תחושה של מצב חירום לאומי... זה היה גם אחד הצעדים הפחות חכמים שעשיתי מבחינה אישית. הוא הסיג לאחור את הקריירה שלי בדיוק בשלב שבו הייתה בנסיקה תלולה. גם בדיעבד, איני סבור שהייתי יכול לפעול אחרת".
הכוכב שקיבל רגליים קרות
האוטוביוגרפיה של רמון (שראתה אור בהוצאת "ידיעות ספרים") היא ניסיון להשאיר חותם כתוב לעשייה ציבורית שנגדעה עם כתם של הכפשה. שנים היה רמון מהדמויות המעניינות והאופטימיות של הפוליטיקה הישראלית. היה בו את התמהיל הישראלי הדרוש למנהיגות חוצה מחנות ומגזרים. בנם הישראלי-הצבר של יהודים ניצולי שואה שעברו ממעברה לשטח הגדול ביפו, ומשם לבת ים, גדל כצעיר מרשים עם ממזריות ועגה של רחוב המעניקה הילה של מזרחיות אנטי-ממסדית ואנטי-אשכנזית. למרות היותו ציוני אתאיסט, הוא גם חבר קרוב של אריה דרעי - ש"בז למיסטיקנים ו'לרנטגנים'". "שנינו מאותו הכפר", כותב רמון על דרעי.
חיים רמון היה חביבם של אולמרט, שרון ואפילו מנחם בגין. כפוליטיקאי צעיר, היה מבקר האליטה הממסדית הישנה, אך בו בזמן היה שזור עמוק בתוכה ושיחק כבן בריתה. מאז היותו מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בגיל 28, העניק לצעירי המפלגה ולזקניה את התחושה כי ניתן להחיות את הגוף הפוליטי המסורבל והחולה שחווה דעיכה לאחר מלחמת יום הכפורים והמהפך ב-1977.
כפוליטיקאי מיומן עם חביבות וברוטליות מרוסנת, רמון נהנה שנים מאהדה ציבורית ותקשורתית, והוצג כסיפור ישראלי של תקווה והתחדשות. ב-1996 פרסם הפרשן אמנון ברזילי ביוגרפיה של חיים רמון וציין כי הוא פוליטיקאי מקצועי מזן חדש, שיוכל להנהיג את החבורה הצעירה הכובשת את מקומה במפלגת העבודה. רמון מעיד על עצמו כי "במפלגתי הייתי כוכב. כמעט לא הייתי צריך להתאמץ כדי להיבחר לתפקיד כזה או אחר, והתאפשר לי להתמקד בעניינים החשובים".
אבל רמון, שאוהב כדורגל ואת הפועל תל-אביב אהבה עזה, על אף "שהשביעה אותו מרורים" כשהפך בעליה, הוא דוגמה מובהקת לכוכב המחמיץ את הזדמנות חייו. לאחר רצח רבין, כשרבים ציפו שיקפוץ על הנהגת מפלגת העבודה אחרי ההפסד של שמעון פרס לבנימין נתניהו בבחירות 1996, רמון קיבל רגליים קרות. הוא פחד לעלות למגרש ברגע האמת ולהתמודד מול יריבו הקשה אהוד ברק. לברק הייתה את "הילת הגנרל" ששיתקה את חיים רמון. למרות שהתבשל כבר בפוליטיקה כשני עשורים, "הרגשתי שעדיין אינני בשל לתפקיד הרם של ראש ממשלה שאני זקוק לעוד קדנציה כדי להבשיל סופית".
עתידו הפוליטי הוכרע. "הימנעותי מהתמודדות ב-1997 הייתה הטעות הקשה ביותר שעשיתי בקריירה הפוליטית שלי, בחירה זו השאירה אותי זמן רב באזור דמדומים פוליטי ופגעה בהתקדמותי", רמון כותב. מי שסומן על ידי מחנה השלום כאלטרנטיבה לנתניהו, הכוכב העולה של הליכוד, נשאר מאחור. וזאת על אף שחזר לאחר מכן לתפקידי מפתח והשפעה בפוליטיקה, כשיזם ודחף את המפץ הגדול שהביא לפרישת אריאל שרון מהליכוד ולהקמת מפלגת המרכז "קדימה", ושיחק תפקידים חשובים בממשלות שרון ואולמרט. כיום, לרמון סיכויים קלושים לחזור לזירה הפוליטית כשחקן אהוד, וכל שנותר לנו זה לקרוא את האוטוביוגרפיה המרתקת המעידה על תרומתו והפספוס הגדול.
