זה קורה כמעט בכל פסטיבל קולנוע שמכבד את עצמו. לצד הסרטים של הבמאים הגדולים והמוכרים, שאליהם הקהל נוהר בהמוניו, תמיד יש איזה סרט קטן ומפתיע שגונב את ההצגה והופך לשיחת היום. זה המקרה של הסרט הגיאורגי "ואז רקדנו", שהוצג בפסטיבל קאן ב-2019 וזכה לתשואות ארוכות מהקהל בתום הקרנת הבכורה שלו. הכוכב הצעיר שלו, לבאן גלבחיאני, שמעולם לא למד משחק באופן מקצועי, הוכתר כאחת התגליות הגדולות של הפסטיבל.
ואז רקדנו – טריילר
אבל אז הגיעה מגפת הקורונה וגלגלה את כל השטיחים האדומים למחסנים. הסרט עוד הספיק להיות מוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אבל רק היום (ה'), עם הפתיחה המשמחת של בתי הקולנוע, הוא מגיע אלינו לאקרנים.
במרכז "ואז רקדנו" עומד מארב, צעיר גיאורגי שכל חלומו הוא להתקבל ללהקת המחול הלאומית של המדינה ובכך להבטיח את עתידו. סגנון הריקוד שלו הוא מסורתי-גיאורגי, ריקוד קשוח ועוצמתי שמבליט את המאפיינים הגבריים של הרקדנים ואת המאפיינים הנשיים של הרקדניות. אולם כשרקדן חדש מגיע ללהקת המחול שבה הוא רוקד, הוא מתחיל להרגיש אליו רגשות שמעולם לא הרגיש - ושבגיאורגיה ההומופובית גם אסור להרגיש.
"זה התפקיד הראשון שלי. אני רקדן והבמאי מצא אותי באינסטגרם וככה המפיקים יצרו איתי קשר, אבל כל הזמן סירבתי לתפקיד", מספר גלבחיאני בריאיון ל-ynet, שהתקיים כשהשחקן הגיע לפסטיבל ירושלים.
למה סירבת?
"בעיקר בגלל הסביבה שלי. ידעתי שאם אני אומר כן, זה ידרוש מההורים שלי ומהסביבה שלי להתייחס לסוגייה הלהט"בית ולענות על שאלות בנושא ופחדתי עליהם. בסוף דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי שאם זה מה שאני רוצה לעשות, אז שאני אלך על זה. שני ההורים שלי תמכו בי".
עד כמה זה בעייתי להיות הומו בגיאורגיה?
"גיאורגיה היא מדינה מאוד הומופובית. היו פה מקרים של טרנסג'נדריות שנרצחו על ידי גברים משוגעים. לפני כמה זמן ניסו לעשות מצעד גאווה ראשון והיו שם רק עשרה אנשים כי הממשלה לא רצתה לאבטח את האירוע ואנשים פחדו להגיע".
זה מעניין, כי התחושה היא שדווקא בעולם המחול יש יותר קבלה לקהילה. אבל גם בלהקה זה אסור.
"זה נכון, אבל כל הריקוד הגיאורגי מוקדש למערכות יחסים בין נשים וגברים. הגברים מאוד לוחמניים וכמעט ואין תנועות רכות, חוץ מריקוד אחד שאותו מבצעים שני גברים ורואים אותו בסרט. לפני כמה זמן מנהלת של אחת מלהקות המחול בגיאורגיה אמרה שאין דבר כזה הומואים בעולם המחול פה, אבל זה בולשיט - הרי אף אחד לא יודע".
אתה ראית מקרים כאלה?
"ברור, אבל בגלל ההומופוביות אנשים מסתירים את זה".
גלבחיאני עצמו מסרב להתייחס לנטייה המינית שלו, ואת הדימיון לגיבור הוא מצא דווקא בהקשר של ריקוד. "אני רקדן מודרני, אבל תרבות הריקוד היא אותה תרבות ללא קשר לסגנון. המורים קשוחים בכל מקום ואתה חייב להיות מקצועי ומרוכז".
למרות שזה התפקיד הראשון שלו, גלבחינאי מפליא לבצע אותו ברגישות כובשת, ובאחד העיתונים הצרפתיים הכריזו עליו כאחת מתגליות הפסטיבל. "זה היה ענק עבורי. המפיקה ראתה את זה ראשונה והיא העירה אותי בהתרגשות. בעבר לקחתי כמה שיעורי משחק ואפילו ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה אבל לא הצלחתי אז חשבתי שאולי אני לא מתאים לזה והחלטתי להתמקד יותר בקריירת המחול שלי".
ועכשיו?
"עכשיו שיניתי את דעתי. כשראיתי את עצמי על המסך חשבתי שאני עובר די טוב, אז נראה מה יקרה".
יש כמה צילומים מאוד אינטימיים בסרט, איך זה היה עבורך?
"האמת שזה לא היה קשה, עשינו הרבה חזרות וזה היה די מצחיק כי צילמנו בנובמבר והיה קפוא והיינו ערומים, אז בגדול צחקנו הרבה".
כאמור, הנושא של הסרט עורר מחלוקת רבה במדינה ההומופובית ועל ההפקה הערימו קשיים רבים עוד לפני שהצוות יצא לצילומים. "הרבה מהלוקיישנים היו סגורים בפנינו בגלל הנושא של הסרט וגם את כל המוזיקה היינו צריכים לכתוב מחדש כי לא נתנו לנו זכויות. יש לנו 14 שירים בסרט, מתוכם 11 נכתבו מחדש כי מדובר במוזיקה מסורתית", מוסיפה מפיקת הסרט, שליוותה את הכוכב הצעיר בביקור בירושלים.
אפילו כשהסרט התקבל לקאן - הישג מכובד עבור כל מדינה - הממשלה הערימה קשיים וסירבה לממן את הנסיעה של הצוות לצרפת. "היינו צריכים 800 יורו והם לא נתנו לנו בטענה שזה לא אפשרי בגלל עניינים בירוקרטיים. אבל הם אמרו את זה איך שיצא הטיזר הראשון לסרט ואני לא מאמינה שזה צירוף מקרים".
זה עורר סערה כלשהי? אם זה היה קורה בישראל כל עיתוני התרבות היו מרימים קול צעקה.
"בסוף כן. בתור מפיקה כתבתי על זה באחד העיתונים ורק אז זה עשה הרבה כותרות. הרי זה לא משנה שהסרט עוסק במיניות גאה, אתה חייב לתמוך בכל סרט שמגיע לפסטיבל קאן. הממשלה פשוט לא מבינה את זה, זה סרט שאנשים מתאהבים בו בתרבות הגיאורגית. רק כשהיינו בקאן הם התקשרו ואמרו שהם סידרו את המימון. זה היה מאוחר אבל זה קרה בסוף. וכשהסרט יוקרן בגיאורגיה אנחנו לא נהיה במדינה, כי זה יהיה מסוכן מדי בשבילנו ואנחנו לא רוצים להעמיד את החיים שלנו בסכנה".
התרבות הגיאורגית באמת מאוד בולטת, במיוחד חיי הלילה התוססים שהפתיעו אותי.
"כן, חיי הלילה של טביליסי שונים לגמרי מחיי היומיום. יש מועדונים טובים ויש תרבות מחתרתית, יש כאלה שאומרים שאנחנו כמו ברלין השנייה כי יש לנו פוטנציאל", אומר גלבחינאי.
איזה תגובות אתה מקבל על התפקיד?
"התגובות מחולקות לחצי - קיבלתי המון תגובות מצעירים שהתלהבו מהסרט אבל יש גם את הדור הישן, שעבר שטיפת מוח סובייטית, והם ממש אומרים שאנחנו צריכים למות ושזה מגעיל להתעסק בדברים האלה".
בסרט יש הרבה דיבור על צעירים שרוצים לעזוב את המדינה. זה משהו נפוץ?
"כן, זה קורה כל הזמן כי אין הזדמנויות במדינה, אז מי שחכם עוזב אותה. הממשלה חוסמת אפשרויות ורוב הצעירים מחפשים את עצמם בחוץ. יש לנו שני מיליון מהגרים על שלושה מיליון תושבים בגיאורגיה, זה המון".
ואתה רוצה לעזוב או להישאר?
"אם היית שואלת אותי את זה לפני חמש-עשר שנים הייתי אומר לך שאני רוצה לעזוב. אבל עכשיו קרו הרבה שינויים בחיים שלי ואני מבין שאני צריך להישאר במדינה ושאני צריך להילחם עבור הדור הצעיר פה. זו אחת הסיבות שעשינו את הסרט הזה, מספיק שהוא ישפיע על נער אחד עם התחושות האלה או שהוא ישנה את דעתו של מישהו וזה מספיק עבורנו".
