חובבי האימה מביניכם שקיוו ש"מי מתגורר באחוזת בליי", העונה השנייה באנתולוגיית האימה של נטפליקס, תספק חוויה מתגמלת כמו "מי מתגורר בבית היל" שקדמה לה מוזמנים להנמיך ציפיות בדרך לספה. הסיפור החדש לא עומד בסטנדרט שהעמיד היוצר, מייק פלאנגן, שגם ביים, ולוקה בתסמונת "האלבום השני" הידועה לשמצה. נקודות האור התסריטאיות שמבליחות בו אחת לזמן מה לא מצליחות להחזיק את הפרקים הארוכים והאיטיים להחריד מעל המים ולהצדיק את הצפייה בעונה כולה. נדמה שסדרות מהסוג הזה עמדו לנגד עיניהם של המפתחים בנטפליקס, ששילבו באפליקציה את כפתור הפאסט-פורוורד, מתנתו הנדיבה של אלוהי הסטרימינג לברואיו.
"מי מתגורר באחוזת בליי" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
דני היא אמריקנית שנמלטת מבשורה כלשהי, הימלטות שהביאה אותה עד ללונדון הרחוקה. היא מוצאת משרה כאופר שכוללת מגורים באחוזה ישנה ומבודדת, שם היא מקבלת תחת אחריותה שני ילדים, מיילס ופלורה, המתמודדים עם המוות של הוריהם, ההתאבדות של האופר הקודמת שלהם ומה שנראה כמו רוחות רפאים שרודפות את הבית ואת היושבים בו. במהלך הזמן, תוך אינטראקציה עם שאר דיירי הבית - הטבח, סוכנת הבית, הגננת - הולך ומתקלף הסיפור שמאחורי האירועים בבית, כמו גם זה שהביא את דני לחצות יבשות במטרה למצוא קצת שלווה ושקט. שקט היא לא תמצא כמובן, כי בכל זאת מדובר בסדרת אימה, אבל אהבה דווקא כן, ואחת לכמה זמן - לא מספיק, לעניות דעתי - מבליחה איזו הפחדה אלמנטרית בנישת רוחות הרפאים: פרצוף קריפי מחייך בחלון, דלתות שננעלות מעצמן וכו'.
גם העונה הזו, כמו "בית היל", מבוססת באופן רופף על סיפור ישן - הפעם על "בטבעת החנק" של הנרי ג'יימס, והצילומים שלה הסתיימו בפברואר האחרון, רגע לפני שסיפור האימה האמיתי נכנס לחיינו. ניכר שפלאנגן ניסה לשכפל את מה שהפך את העונה הקודמת, סיפורה של משפחת קריין הבלתי מתפקדת, לשילוב מורכב בין דרמה משפחתית רגשית ואימה שמבהירה לצופים שכל מה שמפחיד מתרחש בתוך הנפש שלנו, שמתפקדת ככלי קיבול אנושי לאימה וחרדה. הוא אפילו העביר חלק מהקאסט מהעונה ההיא לנוכחית, והמשחק בהחלט עומד ברף הגבוה שהציבה העונה הראשונה. סיפור האהבה של דני נוגע ללב, ופלאנגן מצליח אפילו להוציא את המיטב מהכלי הידוע לשמצה שהוא פלאשבקים וקפיצות בזמן, כשהוא מלהטט בו באופן שלא מטריד את הצופה.
אבל הבעיה העיקרית שעומדת בעוכרי תשעת הפרקים של "אחוזת בליי" היא העובדה שמדובר בתשעה פרקים, כשהסיפור מחזיק שישה במקרה הטוב. סדרה מהסוג הזה אמורה להחזיק את הצופה על קצה המושב ולשמור על רמת אדרנלין גבוהה, ואם אדם מוצא את עצמו בוהה בשעמום בילדים מצמררים וברוחות רפאים אקראיות ומחכה לטוויסט משמעותי או לפחות למשהו שיקדם את העלילה, מדובר במחדל רציני למדי. במובן מסוים עדיף היה לפלאנגן להציב את הסיפור הרגשי של הדמויות הלא רעות שלו בחזית הסדרה ולהשאיר את הרוחות והאימה כרובד בונוס, כתמיכה לעלילה ולא כציר המוביל שלה, ובכל מקרה לא להתחזר על רוחב היריעה שנטפליקס מציעה ליוצרים שלה - לזקק, לקצר ולהדק. כי פינאלה, מוצלחת ככל שתהיה, לא תחזיר לכם את תשע השעות האבודות האלו (שש אם צפיתם בפאסט פורוורד, שוב תודה).
