השנים הבאות בטלוויזיה צפויות להיות פנטסטיות. בזו אחר זו צפויות לעלות על המסך הקטן סדרה חדשה בעולם "שר הטבעות", הפריקוול של "משחקי הכס" ושלל יצירות פנטזיה ומד"ב אחרות שנמצאות בימים אלה בשלבי עבודה באולפנים הגדולים. עד שזה יקרה, יצאנו לנבור בספרייה הענקית של הסוגה המפוארת, כדי למצוא את היצירות המופלאות שאיכשהו - רק אלוהים והוליווד יודעים למה - טרם זכו לעיבוד טלוויזיוני. קבלו אותן במחיאות כפיים (אם אתם דרקונים, גם כנפיים יתאימו).
טרילוגיית "החוק הראשון", ג'ו אברקרומבי
איך ייתכן שהעולם האלים וההיסטרי שברא הסופר הבריטי ג'ו אברקרומבי טרם הגיע למסך הקטן? לא ברור. מה שכן ברור זה שמדובר בכר פורה מאין כמותו לעיבוד, ועדיף טלוויזיוני, שיאפשר לנו ליהנות לפרק זמן ארוך מהגיבורים הנפלאים והפגומים שיצר, ומהעולם הציני וחסר הרחמים שבו הם חיים.
ראש וראשון לאלה הוא לוגן תשע-אצבעות. ברברי מגודל ומצולק מהצפון הפראי, טיפוס שתקן ובודד שרק רוצה שיניחו לו לנפשו, ושהופך למכונת מוות מטורפת ובלתי ניתנת לעצירה ברגע שהוא נגרר לעימות. לצדו יש את האינקוויזיטור סאנד דן גלוקטה, המענה הבכיר והנודע לשמצה, נכה חלוש, אומלל ומיואש בעקבות העינויים הקשים שעבר על בשרו. השלישי הוא ג'זאל דן לותר, סייף צעיר ומוכשר אבל גם שחצן בלתי נסבל, שעדיין לא יודע שגורלו כרוך בגורלם של גלוקטה ותשע-אצבעות – ולא יכול לנבא שבהמשך הדרך ילמד שיעור קשוח בענווה.
את תלאותיהם העיקריים של השלושה פרש אברקרומבי בטרילוגיה המרכזית, המונה את הספרים "הלהב עצמו", "בטרם עלותם לגרדום" ו"טיעונם האחרון של מלכים". בהמשך נוספו שלושה ספרים עצמאיים המתרחשים באותו עולם ממש, ומרחיבים בעניינם של חלק מהגיבורים. ראוי לציין במיוחד את "הגיבורים" – רומן מלחמה קשוח וציני, ו"ארץ אדומה" – מחווה נפלאה ומרגשת לז'אנר המערבון.
עם אהבה אינסופית לז'אנר אבל גם גישה רוויזיוניסטית מחוצפת, יצר אברקרומבי דבר מיוחד מאוד, משיאי ספרות הפנטזיה המודרנית. הפרוזה שלו קולחת והסיפור שועט קדימה; האלימות קיצונית, הופכת קרביים לעיתים, אך תמיד משרתת את העלילה; ההומור מחוספס, אירוני ומריר, נוכח בכל העת אך באף שלב לא מגחיך את העניינים. מדובר במכרה זהב לסדרה אופציונלית. ברצינות, איך זה עוד לא קרה?
"אש על פני תהום", ורנור וינג'י
הרומן הנחשב וזוכה פרס ההוגו של ורנור וינג'י - שמתרחש ביקום המחולק ל"אזורי מחשבה", דרגות שונות של קדמה טכנולוגית ותודעתית - לא יקל על מי שמבקש לעבד אותו לטלוויזיה. סיפורו נחלק לשני קווי עלילה מרכזיים, שמתחברים בסופו של דבר. בראשון, מתפשטת ברחבי היקום ישות מפלצתית ומשמידת-כל, שמאלצת שני בני אנוש לצאת למרדף מטורף נגד השעון בכיוון מרכז הגלקסיה. בקו העלילה השני, שבו טמון הפוטנציאל המרכזי לעיבוד טלוויזיוני אפשרי – אח ואחות צעירים מוצאים את עצמם נטושים על פלנטה מרוחקת, בה הם נאלצים למצוא את מקומם בחברה הימי-ביינמית של המקום.
והנה אחת מההברקות הרבות של וינג'י לאורך הרומן הזה: תושבי הפלנטה החדשה הם בני גזע דמויי כלבים, ותודעה אחת מושלת בכל חמישה או שישה מהם. כשאחד מהיצורים נפגע וכבר לא יכול לתפקד כחלק מהלהקה, הוא נזנח, מבולבל ואבוד לנצח - בעוד שהתודעה השולטת בנותרים נחלשת. אחד הדברים המרשימים ביותר בכתיבה של וינג'י, בדמיון שלו, הוא האופן שבו הוא בונה ומפרט את עולמם של החייזרים הללו, באפיון שהוא מלאכת מחשבת. לראות את זה על המסך יכול להיות פשוט מדהים.
אבל לכו תרימו הפקה כזאת. מעבר לקשיים הטכניים הכבירים הטמונים בניסיון לתרגם למסך את "אש על פני תהום" (כל הכלבים חייבים להיות ממוחשבים, כמובן), יש גם את כל קו העלילה הראשון, עתיר הממבו-ג'מבו הטכנולוגי. ובכנות, הוא פשוט חלש יותר. אז אולי ניקח רק את עניין החייזרים הכלביים, ונעשה את זה באנימציה?
"ספר הנופלים של מאלאזן", סטיבן אריקסון
עשרה ספרים מונה סדרת הפנטזיה האפית – כלומר, אפית באמת ובתמים, ולא רק כסופרלטיב – של הסופר הקנדי סטיבן אריקסון. רק החלק המרכזי שלה לבדו, "ספר הנופלים של מאלאזן", מונה עשרה כרכים. מלבדו, ישנם עוד 13 רומנים ושש נובלות בסדרה, פרי עטם של אריקסון והסופר שעמו פיתח את העולם, איאן אסלמונט. אבל "ספר הנופלים" הוא הלב, ועל עשרת חלקיו, הוא פשוט מהמם.
להיכנס פה לעובי הקורה של העלילה המאסיבית של "ספר הנופלים" זו משימה בלתי אפשרית. אולי ספר הדרכה קצר, בן מאה עמודים ככה, יכול לעשות את העבודה. אז הנה זה, במשפט וחצי: בעולם פנטסטי שבו מספר גזעים חיים בחוסר הרמוניה משווע, אלים תככנים ואכזריים מחבלים בגורלם של בני התמותה - וחותרים זה תחת זה בעבור שליטה.
אבל זה לא יעזור: פשוט לא ניתן לעשות צדק תמצותי עם הסאגה המסועפת והמעטירה הזאת, המציעה מיתולוגיה עשירה המשתרעת על פני מאות אלפי שנים, קרבות אדירי-מימדים, וכמות בלתי נתפסת של דמויות ולוקיישנים. בעת מורעבת-תכנים כמו שלנו, השפע שיכול לספק "ספר הנופלים" לגוף שידור טלוויזיוני, ובכן, הוא לא ייאמן. תפסו באקראי עלילת משנה קטנטנה של אריקסון, וכבר קיבלתם שלוש עונות.
אבל מה שבאמת יכול לסייע במכירות הסדרה הזו היא הגישה המורכבת של אריקסון לתיאור גיבוריו המחוספסים ועולמם חסר הרחמים, מלא הכישוף והאיבה. ב"ספר הנופלים" אין רע וטוב מובהקים. אין רשע גדול עליו קוראים תיגר גיבורים זכים ואמיצי לבב. מה שכן יש זה טיפוסים מסובכים, אנושיים יותר או פחות, תאבי כוח ועתירי חולשות, הנמצאים במסלול התנגשות תמידי ונסחפים בכוחו של גורל מונומנטלי. בניית העולם פשוט עוצרת נשימה - זהו אוצר בל יתואר של חומר גלם לדרמת פנטזיה טלוויזיונית, ולאלף המשכונים ותוכניות-בת שהיא תביא בעקבותיה.
"מלחמת האדם הזקן", ג'ו סקאלזי
"שני דברים עשיתי ביום הולדתי ה-75. ראשית ביקרתי בקברה של אשתי. לאחר מכן הצטרפתי לצבא". כך מתחיל לספר ג'ון פרי, שחי בעתיד בדיוני שבו האוכלוסייה האנושית התפשטה מכדור הארץ לשלל מושבות בחלל. הבעיה היא שישנם עוד יצורים שם בין הכוכבים, ורובם לא נחמדים כלל וכלל – מה שמאלץ את המושבות לפנות חזרה לכדור הארץ על מנת לאתר מתנדבים למלחמה הנצחית מול אויביהן. מתנדבים כמו ג'ון פרי, למשל.
הדיל הוא כזה: תושבי כדור הארץ המגיעים לגיל 75 יכולים לבחור להצטרף לצה"מ, צבא הגנת המושבות, לתקופה שנעה בין שנתיים לעשר שנים. בתמורה יקבלו המצטרפים הקשישים מהעולם הנחשל את מלוא השכלולים הביוטכנולוגיים שיהפכו אותם לצעירים וחזקים בהרבה ממה שהיו, ויעניקו להם שנים בריאות רבות נוספות. זאת אומרת, אם הם יצליחו לא להיקרע לגזרים בידי תפלץ חייזרי רב זרועות ושיניים לפני תום שירותם. ורובם לא מצליחים.
הרומן הקצבי והמהנה של ג'ון סקאלזי יכול בקלות לספק חומר לעונה-שתיים של דרמת אקשן מד"בית-מלחמתית שווה. תחשבו על שילוב בין הסרטים "קצה המחר" ו"גברים בחלל", עם קורטוב של "קוקון", ותגיעו לזה, בערך. אלא שסקאלזי לא עצר באחד, והמשיך קדימה לשורה של רומנים שאף פעם לא ממש מוותרים על האקשן המלחמתי, ובכל זאת מעמיקים את התמות והרעיונות של הסופר: סוגיות של גיל, אלמוות, ומה זה להיות אנושי. הכל פה צועק HBO, בקיצור. אז למה לא?
"אדון האור", רוג'ר זילזאני
על פלנטה מרוחקת שוכנת קולוניה אנושית שנפרדה משורשיה לפני עידנים. שולטים בה ביד רמה הראשונים – בני אנוש משופרים גנטית וטכנולוגית שגילו את הסוד לחיי נצח, ובשעמומם החליטו לקחת לעצמם את הזהויות והיכולות של פנתיאון האלים ההודי: שיווה, וישנו, קאלי, גאנשה, ברהמה ונוספים. אלא שכדי להשאיר את עצמם במעמד זה, הם מדכאים את האוכלוסייה האנושית של הפלנטה - צאצאיהם, שמוחזקים במצב של התקדמות טכנולוגית ואנושית מוגבלת, למען לא ייחלשו ה"אלים". ואז מגיע סאם (מהסאמטמאן, בשמו המלא), אחד מהראשונים שמצפונו לא מתיר לו להמשיך כך, ושלקח לעצמו את זהותו של בודהה. לסאם נמאס מכל זה, ומלחמה ארוכת שנים אורבת בפתח.
ספרו הנפלא של רוג'ר זילאזני, שיצא ב-1967 וזכה בפרס הוגו, הפך לקלאסיקת פנטזיה-מד"ב - ולא לחינם. מדובר בחיבור מיטבי בין שני הז'אנרים, בתוספת אלמנטים מיסטיים, רעיונות פילוסופיים ואקשן בקנה מידה עצום. הדמויות נהדרות, ובעיקר סאם, הקורא תיגר על חבריו לשעבר ומוביל נגדם מרד פלנטרי אפי. מדובר בגיבור מרתק – אל, הלכה למעשה, שלא זנח את אנושיותו ולא מתכחש לחולשותיו, שמונע על ידי חוש הצדק שלו ושמקדם את רוב האירועים המתרגשים עליו באירוניה דקה ומודעות עצמית בריאה. כי בכל זאת, הוא עדיין בן אדם.
"אדון האור" לא בדיוק מסופר באופן כרונולוגי, והרבה מהמידע נחשף במשורה, תוך כדי הסיפור. כל זה לא הרתיע את מי שניסו לעבד אותו לקולנוע, אך כשלו. בכל זאת העיבוד הזה נכנס להיסטוריה: התסריט של הסרט שלא נעשה ותמונות מהתפאורה שכבר תוכננה התגלגלו לידי ה-CIA, שהשתמש בו במבצע החילוץ של שישה דיפלומטים אמריקניים מהשגרירות בטהרן ב-1980. "ארגו", סרטו זוכה האוסקר של בן אפלק, גולל את הפרשה ההיא. זה רק הוגן שעכשיו, אחרי כל זה, גם החומר המקורי של זילזאני – מפסגות סיפורת המד"ב לדורותיה, רומן מבריק, מפתיע ושופע הרפתקאות – יקרום עור וגידים.
"האימפריה השבורה", מארק לורנס
שום דבר לא יכין אתכם להארדקור שטומנת בחובה טרילוגיית ספרי "האימפריה השבורה" של הסופר הבריטי-אמריקני מארק לורנס, המונה את הספרים "נסיך הקוצים", "מלך הקוצים" ו"קיסר הקוצים". שום דבר לא יכול להכין אתכם למסעו נוטף הדם של יורג אנקרת', נסיך מממלכה שפעם, לפני אינספור שנים וקטסטרופות, הייתה אירופה. באמת שזה לא נהיה אפל ומזעזע יותר מזה.
הסיפור מתחיל עם יורג בן ה-13, שכבר בגיל הרך הזה מנהיג כנופיית שודדים רצחנית המטילה מורא על הממלכה. שנים קודם לכן הוא חווה טראומה נוראית כאשר הוא רואה את אמו ואחיו הפעוט נרצחים אל מול עיניו, וכעת הוא כלי ריק, סוציופת משולח רסן וסדיסט מדופלם ששורף, רוצח, אונס, מענה ומטיל מום בכל אשר ילך, כשפניו מועדות לטירת ילדותו – שם מושל אביו הקר והמתנכר – על מנת לתפוס את הכס המגיע לו.
הבחירה לגולל את קורותיו הניהיליסטיות של יורג דרך קריינותו שלו היא שהופכת את הטרילוגיה הזו לכה לופתת. לורנס מעניק לקוראים מושב בשורה הראשונה לנפשו של צעיר שהושחת על ידי הטראומות שעבר, עד למצב בלתי הפיך. או שמא המצב עודנו בר תקנה? האם עדיין יש שמץ של אנושיות ברוצח הצעיר והאפאתי? משהו שיחלץ אותו מנתיב הדמים שבחר לעצמו?
זוהי התקווה שבה הקורא נאחז בקריאה המאתגרת והמרתקת שמציעים ספריו של לורנס, כותב מחונן שיגרור אתכם, בועטים וצורחים, לתוך עולמו השחור של יורג – ואיכשהו, כנגד הסיכויים, יצליח לנסוך בו רגעים של הומור ציני ויובשני. וחשוב מכך, הוא מצליח להאניש את גיבורו. יורג איננו אלא ילד פצוע המתנהל בעולם פצוע ורב זוועות, ולורנס יודע את זה ועובד עם זה נהדר.
כבר על הנייר, מסע הנקמה שלו ברוצחי אמו ואחיו אמור לספק חומר עשיר לעיבוד טלוויזיוני ראוי, כי אלוהים יודע שהטלוויזיה – והסיפורת, והקולנוע וכולם – אוהבים סיפור נקמה טוב. אבל האמביוולנטיות המוסרית הנובעת מהבחירה להתמקד ביורג – רוצח המונים צעיר, אם לומר זאת בפשטות– היא זו שיכולה להפוך את העיבוד הטלוויזיוני לפצצה אמיתית. הבעיה המרכזית: האם יהיה מי שייתן אור ירוק להפקה שמציגה ילד בן 13 ששורף שלל כפריים אומללים בעודם בחיים?
"הרואים למרחק", רובין הוב
טרילוגיית ספרי "הרואים למרחק" של רובין הוב – מרגרט אסטריד לינהדהולם אוגדן, בשמה האמיתי – היא מנכסי צאן הברזל של ספרות הפנטזיה המודרנית, סדרה אהובה ומוערכת שהסופרת הרחיבה בשלל ספרים נוספים. אחרי שתצללו לתוך "שוליית הרוצח", הראשון שבספרי הסדרה, תבינו בדיוק מדוע – ותתהו למה אף אחד מתעשיית הטלוויזיה טרם הרים את הכפפה.
פיץ הוא ממזר, בנו של הנסיך אביר (Chivalry) ואישה כפרייה אנונימית, שגדל בארמון של סבו, המלך ערמומי (Shrewd). אחרי שמתגלה כי פיץ הצעיר ניחן בכוח קסם המאפשר לו לשלב את תודעתו באלו של חיות שונות, הוא נשלח לעבור הכשרה על מנת שיוכל לעבוד כמתנקש בשליחות סבו המלך. אלא שהמצב הפוליטי הסבוך בממלכה בה מתרחש הסיפור, שש הדוכסויות, עתיד לתקוע טריז במסלולו המתהווה של פיץ – ושלל הדמויות הנוספות שבראה הוב, ביניהם הנסיך האכזר הדר (Regal) וליצן החצר הלבקן והאניגמטי של סבו, עתידים להשפיע עמוקות על עתידו.
הקסם האמיתי של הטרילוגיה של הוב טמון בגישתה המרתקת לדמותו של הגיבור שלה. פיץ איננו גיבור הפנטזיה המצוי, זה שמוצא בעצמו את העוז והרהב לעמוד באתגרים המונחים לפתחו. להיפך: הוא טיפוס מורכב, הפכפך ואימפולסיבי, והמניעים שלו לא תמיד ברורים אפילו לעצמו. הוא שוגה לעתים קרובות בבחירותיו, נכשל וטועה ומשלם על כך מחיר כבד. בנוסף, מערכת היחסים המתפתחת שלו עם ליצן החצר המסתורי (והפלואידי-מינית) מעניקה לסיפור רובד נוסף ומרתק בפני עצמו. החבילה כולה, כאמור, מהווה תיבת אוצר של חומר גלם, ולא ברור מדוע אף אחד לא עשה עם זה משהו עד כה. ספרי The Witcher הבינוניים של אנדז'יי ספקובסקי הפכו לסדרה עתירת המיליונים "המכשף" בנטפליקס, וזה לא? איפה הצדק?
