חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות: עם הגעתו של יום הדין וביאתו השנייה של הצלוב, ימותו שני שלישים מבני העם היהודי, והנותרים יתנצרו. החדשות הטובות: האנשים הפנאטיים שאוחזים באמונה הזו הם כמה מידידיה הטובים ביותר של מדינת ישראל. נוצרים אוונגליסטים שתורמים המון כסף לישראל, בין היתר באמצעות הקרן לידידות מיסודו של הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, אבל בלבם פנימה מחכים לתבערה הגדולה שעוד תבוא, ממש מכאן, מהנקודה הקטנה במזרח התיכון, שבעקבותיה תיכון מלכות ישו עלי אדמות.
הטריילר של "עד סוף העולם"
"עד סוף העולם", סרטה התיעודי של מאיה זינשטיין ששודר אמש בכאן 11, מתכוון ברצינות לשמו. הוא עוסק בנוצרים מאמינים שאכן מפנטזים בלהט על ארמגדון, הר מגידו, מלחמת גוג ומגוג וסוף העולם שיגיע במהרה בימינו. לזכותה של זינשטיין ("טהורה לעד") ייאמר שהיא מקשיבה לאנשים האלה ולרועי הצאן הרוחניים שלהם במה שנקרא "גובה העיניים". הבעיה היא שהתזה - ויש שיאמרו "החשיפה" - של הסרט אינה מחדשת כלל ועיקר. כל מי שעוקב אחר תקופת כהונתם של דונלד טראמפ וסגנו האוונגליסט האדוק מייק פנס, התוודע כבר לסכנה הכרוכה בחיבוק החברי החם שמעניקים שני אלה למדינת ישראל. אחרי הכל, הם נבחרו בקולותיהם של תומכי האפוקליפסה.
סרטה של זינשטיין עוקב אחר שתי דמויות. האחת היא בויד בינגהאם, בן למשפחת כמרים אוונגליסטים באיזור עני במדינת קנטאקי שבארצות הברית. השנייה היא יעל אקשטיין, בתו של מייסד הקרן לידידות, שמגייסת תרומות בקרב אותם נוצרים אולטרה-שמרנים למען ישראלים החיים מתחת לקו העוני ופרויקטים ביטחוניים. אם יש לסרט בעיה מרכזית הרי היא זו: השניים, במחילה - היהודייה האורתודוקסית והאוונגליסט הקיצוני - פשוט אינם מעניינים מספיק. אולי זינשטיין עשתה בתבונה כשבחרה בכומר מצודד, רהוט ומעורר אמפתיה, אבל דמותו אינה מספקת פענוח בעל ערך ומורכבות של התופעה שהיא מייצגת. גם לאחר הצפייה, הצופה נותר לתהות: מהם שורשיה של התופעה האוונגליסטית בארצות הברית, ומיהם בעצם האנשים שנכבשים על ידה?
3 צפייה בגלריה
לא כל כך מעניינים. הכומר בויד בינגהם ויעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות. מתוך הסרט "עד סוף העולם"
(צילום: אברהם אייבי טרואן )
"עד סוף העולם" צובר את עוצמתו הרטורית כאשר הדברים מגיעים אלינו הביתה. החיבור בין מפעל ההתנחלויות והנצרות האוונגליסטית שמקדמת אותו בקונגרס אולי לא צריך להפתיע, אבל ההיגיון המעוות שבבסיסו משרת, אחרי הכל, את השמדת העם היהודי. וכאשר בנימין נתניהו נואם בכנס של המטיף הקיצוני ג'ון הייגי (שאמר בעבר ש"היטלר נשלח על ידי אלוהים כדי להעניש יהודים שסירבו להגיע לישראל" וטען שירושלים צריכה להישאר מאוחדת תחת ריבונות יהודית משום שזהו התנאי המוקדם לארמגדון) – המושג פחד אלוהים מעולם לא היה נכון יותר. מצד שני, זהו האיש שעומד בראש ארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל".
במובן זה, דונלד טראמפ הוא לא פחות מאשר שליח האל, והאקט של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ותוכנית המאה הוא יותר מאשר הצהרתי. הוא ביטוי מובהק של נצרות פוליטית, שתכליתה להוביל להגשמת חזון אחרית הימים. "עד סוף העולם" מבהיר היטב את החשש שכולנו צריכים לחוש מפני בחירה מחודשת של האיש הזה – שאוונגליסטים קיצונים לוחשים על אוזנו – לקדנציה שנייה (שעלולה להיות גם האחרונה של העולם כפי שהיכרנו אותו, כאילו שהקורונה לא מספיקה). עם כאלה חברים, אומר הסרט, ואתם יודעים את ההמשך.
זינשטיין יצרה ב-2016 את "טהורה לעד" על אוהדי לה-פמיליה, והשיח שלה על הגזענות הקיצונית בסרט ההוא בהחלט משתלב עם הפונדמנטליזם הדתי שהיא מציגה בסרט הזה ("טהורה לעד" זכה בפרס האמי לסרט התיעודי המצטיין בנושא פוליטיקה וממשל). אך בשעה שהסרט על הקיצוניים שבאוהדי בית"ר ירושלים, שהוא גם אחד הסרטים התיעודיים הטובים שנעשו פה בשנים האחרונות, הציב בדרכו מראה לא מחמיאה בפני החברה הישראלית כולה – "עד סוף העולם" מתקשה לנסח אמירה דומה. נדמה יותר שהוא נעשה בעבור הציבור בארצות הברית שאינו מודע לחיבור הזה שבין הימין הדתי הישראלי והאמריקאי. ככלל, נראה שהסרט מתבונן בתופעה יותר מאשר חוקר אותה מבחינה פוליטית ובעיקר אנושית.
עדיין, זהו סרט שחשוב לצפות בו, בעיקר נוכח הסיכוי שהנשיא נתמך האוונגליסטים יבחר בעוד כשבוע לקדנציה שנייה. וישנה בו גם סצנה מצוינת אחת, שבה מנהלים ביניהם הכומר בויד וכומר פלסטיני בבית-לחם דיאלוג פוליטי-תיאולוגי, שבמהלכו מטיח האחרון באורחו את עניין הכיבוש, שמוביל לעזיבתם של נוצרים רבים את העיר. דווקא הוא זה שתוהה בדבר הסתירה שבין האובססיה של האוונגליסטים בנוגע לחזון אחרית הימים ובין התמיכה בעם היהודי, ומגנה את התעלמותם מהנוכחות הפלסטינית. זוהי סצנה אנושית וחכמה, שמשום מה נמשכת זמן קצר מדי, כאילו גם היוצרת עצמה מסתפקת בתשובתו הפסקנית של הכומר מקנטאקי. אולי לו היה הכומר הפלסטיני הנבון ורך הדיבור גיבורו של הסרט הזה, ניתן היה לזהות בסרט פרספקטיבה מעניינת יותר מאשר זו של הכתבה הטלוויזיונית המושקעת שהוא.
