כשהרבנית בהצגה "תהלה" יושבת עטופה בשמיכת פוך הנשפכת על מרצפות הרחוב, הגבול בין האביזר למרחב מיטשטש: לרגע אחד, השמיכה היא הרחוב – והמרצפות הן שמיכת טלאים לבנה. ברגע של ניצחון אמנותי, הגבול בין התיאטרון לעולם החיצון נעלם.
הגזרות על עולם התרבות הביאו לצמצום הבמה עד כדי היעלמותה המוחלטת. אלה שמצליחים להופיע, עושים זאת בדוחק: הקהל קטן והמרחב קטן. תיאטרון החאן הצליח ליצור את ההפך בגרסתו החדשה ל"תהלה", המבוססת על נובלה מאת ש"י עגנון. הם אומנם העלו מופע אינטימי – מוגבל קהל, בכפוף להנחיות – אבל בשאר המובנים, הם התרחבו.
ההצגה "תהלה" עוסקת בסופר המחפש משמעות ופוגש בזקנה מסתורית בת 104. היא הועלתה בחאן ב-2012, בבימויה של שיר גולדברג ובעיבוד של שחר פנקס. בימים אלה עולה ההצגה בעיבוד מחודש של השחקן והכוריאוגרף אריאל נ. וולף. העיבוד שנולד מתוך אילוץ מתברר כראוי לכל שבח: זהו תיאטרון אחר, והוא חי, טבעי וקסום.
חוויית הצפייה שונה מחוויית התיאטרון הרגילה: במקום כיסאות יש מדרגות, במקום לשקוע בתוך הריפוד – הקהל צועד, העיניים זזות, הראש נע, הכל חי. הסטריליות הנעימה והשמורה של התיאטרון מתחלפת בספונטניות של העולם החיצון. השחקנים אומנם צמודים לטקסט, אבל כשעובדת פיליפינית זרה מנופפת לקבוצה המתפתלת ברחובות – משהו חדש קורה וההפתעות נערמות. ירושלים של ימי המנדט פוגשת את ירושלים של ימינו: זוג חרדי בדייט של שני קצוות ספסל ושלטי "למכירה" של חברות נדל"ן עוטפות את ה"במה". שיר מוכר עולה מבריכת הסולטן, מלווה את הצלילים שבוקעים מהאוזנייה. ריח על האש בא והולך, ניחוח יסמין בא ונשאר. העולם ממשיך להתרחש, והשחקנים נעים בתוכו בהרמוניה מפתיעה.
פריצת גבולות הבמה מביאה למפגש קרוב בין הקהל לשחקנים: הריחוק נסדק, והמשחק מורגש באופן טבעי יותר. במקרה של שלושת השחקנים הנפלאים – תמר אלקן-מאושר, יהויכין פרידלנדר ויואב היימן – הקירבה היא פרס: ההבעות, שפת הגוף, התנועה – כל אלה פשוט טובים יותר כשאפשר לחזות בהם ממרחק בלתי מורגש. אלקן-מאושר, שמשחקת את תהלה, מהפנטת באמינותה. בעודה מפעילה ברגישות את בובת הישישה, תווי פניה אומרים סיפור שלם. השחקנים נטמעים ברחוב, ועם זאת, החגיגיות התיאטרלית נשמרת.
העיבוד המחודש עולה במקום שבו הנובלה מתרחשת: ירושלים. כשהדמויות מדברות על הכותל, הן נעמדות אל מול החומות. כשמתוארת כניסה לבית אבן עטור חלונות, הקהל עושה את דרכו אל בית אבן כזה. החאן, אלופי האסתטיקה, מצליחים להביא את המומחיות שלהם לידי ביטוי גם כאן. כל תמונה – גלויה, וכל גלויה – סיפור. חתולי הבובות המרהיבים יובאו מהעיבוד המקורי, וכעת הם מתחככים ברגלי הקהל, מים יורדים מהשמיים, והשחקנים הופכים למנורות רחוב נוצצות. התלבושות מדויקות, האביזרים ממגנטים: העיבוד לא פוגע במאפיינים הבולטים של התיאטרון, והתוצר "חאני" להפליא.
תיאטרון החאן רקח מופע שעונה על אילוצי התקופה, מתמודד עם האתגרים, ומגיש לקהל תוצר אנטי-קורונה: הבריזה של ירושלים מזכירה שהאירוע מתרחש באוויר הפתוח, הקבוצה יוצרת חוויה של צפייה משותפת, וכשהדמויות מתחילת המאה שעברה צועדות ברחובות – אפילו המסכות קצת נשכחות. חשוב להוסיף כאן כי הצעידה אינה קשה, אך היא לא מתאימה למי שמתקשה מאוד בהליכה. ייאמר לזכותה של ההפקה שבדיוק ברגעים שבהם העמידה התארכה – העלילה התגלגלה לתוך הבית, והקהל זכה להתיישב.
יתר החששות הטכניים התבדו עם תחילת המופע: אוזנייה באוזן אחת תדאג לכך שתשמעו היטב כל צליל שכדאי לשמוע, וסדרניות זריזות ינחו אתכם כיצד לצעוד ואיך לא להפריע לשחקנים לעשות את שלהם. תפקידכם הוא לנעול נעליים נוחות, לארוז משהו להתעטף בו, ולהקדים (ההפקה מזמינה אתכם לכוס יין אל מול החומות – ואת זה כנראה לא עשיתם מזמן). אחר כך, תצעדו אל רחובות השכונה הציורית, ובשעה שהשמש תרד – תצללו לסיפורה של תהלה. מתישהו גם תיזכרו כמה התגעגעתם לתיאטרון.