בדרך הלא קצרה ממזרח לונדון ל"אפולו" במערב העיר, כל שיעול קל ברכבת התחתית (רמת צפיפות: לא רצועת עזה, אבל גם לא עיר בהסגר) עושה רעש של תותח. מיד עם הישמע הכחכוח, הפרצופים שנקברו בסלולרי מתרוממים בבת אחת לכיוון מקור הירי. מבטים של חשדנות ממלאים את הקרון. חמוש באוצר טבע נדיר – בקבוקון אלכוג'ל – אני פתאום מבין: ככה איתי אנגל בטח מרגיש.
באותם ימים רחוקים ותמימים, תחילת חודש מרץ, ההנחיות היו להישאר רגועים ולהמשיך כרגיל. אבל גם אז, לפני שהעקומה השטיחה את המציאות, סביר להניח שכמה אנשים בקהל התלבטו: האם זה באמת הזמן לצאת מהבית, לנסוע בתחבורה הציבורית ולהסתגר באולם למשך קצת יותר משעה עם עוד זרים? זאת רק הופעה, יהיו אחרות (או לפחות ככה אנחנו רוצים להאמין). מצד שני, על דבר אחד הם יכלו לסמוך: הזמרת לא תבטל. החום שלה לא יעלה והיא לא תיבהל מלחיצת יד פתאומית. למעשה, "ערב עם וויטני יוסטון", מציג יתרון דרמטי של אחת התעשיות המתפתחות והמסקרנות בעולם התרבות: הולוגרמה לא נדבקת בקורונה. היא גם לא מדביקה אחרים.
- עוד בערוץ המוזיקה:
זהו הערב האחרון בסיבוב הבריטי של המופע המדובר והשנוי במחלוקת. אחרי הופעת חימום (אנושית, אגב), האורות נכבים ומאחורי מסך של חושך אפשר לראות שהנגנים והרקדנים תופסים מקום. רגע של כלום מתפשט בחלל. "אולי היא עוד לא מוכנה", מצחקק מישהו מאחוריי. אבל אז מתחילים הצלילים של Higher Love והיא נחשפת: "וויטני".
"אם לא ראית מופע הולוגרמה קודם", מסביר עיתונאי שיושב לידי, "אז לוקח כמה דקות להתרגל". השקט מסביב מעיד שזה נכון לכל הקהל. וזה עוד לפני שהדמות הממוחשבת, עבודת CGI בעלות של מיליוני דולרים, מתחילה להפגין סימני "חיים": לזוז עם הגוף, לעשות תנועות עם הידיים ובהמשך גם לרקוד ממש. הצופים מעכלים ומתנהגים כאילו מה שקורה מולם נורמלי לחלוטין. הם עומדים, מוחאים כפיים, צועקים לכיוון הבמה, כאילו שיש בשר ודם בצד השני, ישות שמסוגלת להיטען מהאנרגיות.
"וויטני", בתורה, מברכת את הקהל, אומרת תודה ומשתחווה בסוף. מדי כמה שירים הדמות מתחלפת: לבוש שונה וגם תספורת אחרת. מן הסתם, אין עיכובים וגם לא כשלי מלתחה. כל מה שצריך זה ש"וויטני" תתפוגג לכמה שניות ואז תפציע שוב. בסוף יש מונטאז' מסכם, עם כל הדמויות שהעבירו איתנו את הערב. השיר האחרון הוא I'm Every Woman. "אני כל אישה", שרה "וויטני". כל אישה וכל הולוגרמה.
לראות הופעה מהמיטה
הקורונה הרגה עשרות אלפי אנשים, אבל הקטלניות שלה מאיימת לפרק גם את מקור ההכנסה החשוב ביותר של תעשיית המוזיקה. מתישהו הסגרים יתרוממו, אבל גם אז יש מי שמתקשה לראות איך בעתיד הקרוב חוזרים לשגרה, שבה המונים מתכנסים באותו חלל, בטח אם הוא סגור.
בנוסף, גם לפני המשבר ההיסטורי באדיבות הווירוס המזורגג, חלחלה התובנה שסיבובי ההופעות הנוכחיים – מאות תאריכים על פני כל היבשות – לא בני-קיימא יותר. המאמץ הפיזי והנפשי גדול מדי. לאחרונה גם נכנס לתמונה משבר האקלים. קולדפליי, למשל, הכריזה שהיא משהה את סיבוב ההופעות הבא, כדי למצוא דרך יותר אקולוגית להסתובב בעולם עם מכונת להיטים.
זאת רק אחת הסיבות שבגללן מרטי טיודור מאמין שהעתיד הוא אותו מחזה חריג, שנצפה באחד הערבים האחרונים שבהן לונדון נותרה פתוחה לעסקים. בתור מנכ"ל חברת "בייס הולוגרם", המפיקה של "ערב עם וויטני" ומופעי הולוגרמה נוספים (באדי הולי, רוי אורביסון וזמרת האופרה האגדית מריה קאלאס), הוא כבר ממילא חווה את ההתפתחויות הטכנולוגיות שמאפשרות הופעה בלי נוכחותו הפיזית של האמן. עכשיו, כשגם הקהל לא יכול להגיע, ייתכן שזה רק יאיץ את המהלך.
"העתיד של תעשיית ההולוגרמות יהיה דומה לזה של תעשיית הסרטים", הוא אומר. "פעם היית חייב ללכת לאולם קולנוע והיום אתה יכול לצפות בסרטים מחדר השינה. בסוף, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וזה יהיה כלכלי יותר – תראה את וויטני יוסטון בבית שלך. למה לא?"
אתה חושב שזה יתקדם גם להופעות של אנשים חיים?
"יכול להיות. אבל הייתי עושה את זה רק עם מעורבות והדרכה מלאה של האמן. לא לעשות שום דבר שהוא לא היה עושה בלאו הכי. רוי אורביסון, למשל, הוא מופע מאוד מצליח, והוא מאוד סטטי. זה לא כי לא יכולנו להזיז אותו, הוא פשוט לא זז בעצמו. זאת האותנטיות. הבן שלו אמר לי 'אבא שלי לא עשה את זה' ואמרנו – אין בעיה, נעשה את זה כמו שצריך. יכולתי לגרום לו לעשות גלגלונים".
טיודור, בעל קילומטראז' נכבד בתעשיית המוזיקה בעיקר בניהול אמנים, מבין שהולוגרמות חוסכות הרבה כאבי ראש, גם מבחינת בריאות הציבור אבל גם מבחינת בריאות האמן. "אין ספק שהרבה יותר קל לנהל הולוגרמות", הוא צוחק. "אין לך בעיות כמו 'אני לא אוהב את חדר ההלבשה או חדר המלון'. לא קיים.
"המפיק שלנו בבריטניה הוא אחד האנשים הוותיקים בעסק", הוא פוצח בסיפור. "הוא היה המפיק של רוי אורביסון האמיתי, כשהמופע הפותח היה הביטלס. אתה מדמיין? בכל מקרה, כשעשינו את הטור הראשון של אורביסון (ההולוגרמה), התקשרתי אליו לפני המופע השלישי ואמרתי לו 'יש לי בעיה אמיתית'. הוא שאל 'מה קרה'. אמרתי לו: 'רוי סובל מכאב גרון. אני לא יודע אם הוא יוכל להופיע'. שנינו נקרענו מצחוק".
אולי אפשר להרים סעיף בחוזה: במקרה שלאמן כואב הגרון, הוא מאשר להולוגרמה להופיע במקומו.
"מעניין, לא חשבתי על זה".
הדבר האמיתי
כמו מיליונים ברחבי העולם, גם טיודור צפה בהשתאות בהולוגרמה של טופאק שאקור, בפסטיבל קואצ'לה של 2012. הראפר האגדי, שנורה למוות ב-1996, הפציע לשני שירים, כחלק מהופעה של סנופ דוג וד"ר דרה. טיודור שפשף את העיניים והבין את הפוטנציאל. "חשבתי ככה: הוצאתם ממש מלא כסף בשביל שני שירים וזהו? זה מעולה, למה שלא יהיו לזה חיים ארוכים יותר? אנשים ישמחו לראות מופע שלם של טופאק. ושם באמת הכל התחיל".
מאז, "בייס הולוגרם" הפכה לשחקנית מרכזית בשוק מרתק, מתרחב וגם בעייתי. לצדה פועלת חברה בשם Eyellusion, שהפיקה מופעי הולוגרמה של פרנק זאפה ואגדת המטאל רוני ג'יימס דיו. גם אבבא, שכל ארבעת חבריה וחברותיה עדיין בחיים מתכננת מופע דומה משום שהלהקה מסרבת לעלות על במה ביחד. ככל שהקורונה תטלטל את שגרת הפסטיבלים, המופעים והפרפורמרים, ייתכן שעוד אמנים ישאו עיניים אל "בייס" כדי לקבל רעיונות, בתקווה שהטכנולוגיה תפתור את כל השאר.
בהקשר הזה, "ערב עם וויטני" אמור היה לסמל קפיצת מדרגה. "זה המופע הכי גדול שלנו עד עכשיו", מספר טיודור. "הפקה מלאה, להקה חיה, זמרות ליווי ורקדנים. הקול של וויטני נלקח מהופעות אמיתיות שלה. חפרנו ביותר מ-100 הקלטות ובחרנו את הגרסאות הטובות ביותר".
ואיך עובדת הדמות עצמה?
"אנחנו משתמשים בכפילת גוף. היא נבחרה בקפידה. עשינו איתה חזרות כדי שתלמד כל ניואנס של התנועות שלה. זה נמשך שמונה שבועות, שבעה ימים בשבוע, כדי שתלמד איך להיות וויטני. אחרי שקלטנו את התנועות התחלנו לעבוד על המראה. עם הרבה גרפיקה ממוחשבת. חצי שנה נמשכה העבודה רק על המראה של הפנים שלה".
נשמע יקר.
"זה באמת מאוד יקר. בערך 3 מיליון דולר. בלי להתפשר על שום דבר. בניגוד למופעי המחווה, שמישהי מחקה את וויטני, שם זה לא הקול שלה, לא התנועה שלה, לא הגוף שלה. שום דבר ממה שאנחנו כל כך קפדניים כלפיו. כאן זה הכי קרוב לקונצרט אמיתי של וויטני".
במופע כזה הכל מתוסרט. מה הופך את זה ל"אמיתי"?
"יש תקשורת עם הגוף, יש תקשורת עם הלהקה. כל הדברים האלה קיימים. אנשים אמרו לי, 'מה עם הספונטניות של רשימת השירים'. האמת היא, ואני עושה את זה כל החיים שלי, 98 אחוז מהאמנים היום עושים את אותו מופע שוב ושוב ושוב. אז אין הבדל. זה יהיה כמו ללכת למופע אמיתי".
אלא שבדיוק המילה הזאת, "אמיתי", היא הרגע שבו הכל מסתבך. "באיזו רמה ההופעות האלה אמיתיות?", שאל סיימון ריינולדס, הסופר ועיתונאי המוזיקה המוערך, בשיחה עם ה"גרדיאן". "ברמה האתית והכלכלית, אני מתייחס לזה בתור צורה של 'Ghost Slavery".
כצפוי, מי שהיטיבה לתאר את הסכנות המוסריות של עידן ההולוגרמות הייתה "מראה שחורה", בפרק המפורסם עם מיילי סיירוס. כוכבת הפופ גילמה את אשלי או, סופרסטארית בסדר הגודל של סיירוס, שחווה חרדות ודיכאונות שמאיימים על המפעל המשגשג. קת'רין, הדודה של אשלי והמנהלת של התאגיד, מבינה לאן זה הולך ופשוט מנסה לרצוח אותה כדי להחליפה בהולוגרמה, שתחסוך את הדרמה ואת הכסף על פסיכולוגים וכדורים. ואם חלילה תפרוץ מגפה והטכנולוגיה תאפשר זאת, לא צריך להסתכן במחלות כדי לראות אותה בהופעה.
"כן, ראיתי את זה", מגיב טיודור בשוויון נפש. "זה היה מעניין, אבל זאת פנטזיה. בכנות, לא חושב שאפשר לעשות את מה שעשו שם. אני בטח לא אעשה את זה. מופע הולוגרמה של אדם חי - רק אם האמן מעורב ותומך".
אבל במקרה של וויטני, אתה באמת לא יודע מה דעתה. היא מתה.
"אנחנו לא מעמידים פנים שזאת וויטני. זה שיקוף שלה. אתה רואה את 'מלחמת הכוכבים' ושם יש את קארי פישר שכבר מתה. אנחנו מקבלים את זה. כשאתה מדליק טלוויזיה ויש סרט עם מרילין מונרו זה לא מפריע לך. זה אותו דבר: אתה לוקח סרט ומערבב אותו עם מופע.
"כל דבר יכול להיות מנוצל לטובה או כדי לפגוע", הוא מוסיף. "גם סכין יכול לחתוך את האוכל או לדקור מישהו. אני אף פעם לא אדקור מישהו. זאת אנלוגיה קיצונית, אני יודע, אבל אתה חייב מידה מסוימת של שיפוט ואחריות. הייתה בעיה אם הייתי אומר, 'אני אגרום לוויטני יוסטון לרחף מעל הבמה ולעשות סלטה משולשת'. ככל שאנחנו נצמדים למהות של מי שהאדם היה, זה מוסרי. אם הייתי גורם לוויטני לעשות משהו שהיא לא עשתה קודם, זה סיפור אחר. עבדנו עם כל האנשים שעבדו איתה הכי צמוד והם מעורבים בכל התהליך ומאשרים אותו. אם תרצה, הם המשטרה שלנו".
אלא שבמקרה של יוסטון, שטבעה באמבטיה ב-2012 ובדמה נמצאו כמה סוגים של סמים ותרופות, המקורבים הם לא תעודת כשרות קלאסית. עוד בחייה של הזמרת נפוצו שמועות ופרסומים שסביבתה לא עובדת לטובתה. מופע הולוגרמה, שלא יכול לצאת לדרך בלי אישור של בעלי הזכויות, מעלה חשד להמשך הניצול באמצעים חדשים. "כשהייתה בחיים, יוסטון נוצלה על ידי כל הסביבה שלה", כתב המבקר של ה"מירור". "אז למה שמותה יהיה שונה, כל עוד אפשר להרוויח כסף?"
טיודור לא מתרגש. "אם אתה צולל לפרטים, הדברים באמת הידרדרו כשאבא שלה ניהל אותה. מן הסתם הוא לא מעורב (ג'ון ראסל יוסטון מת ב-2003, ע.ש). אלה אנשים אחרים לגמרי, והם מאוד קפדניים בנוגע לשמירה על כבודה".
דיון וורוויק, דודה של וויטני וזמרת מפורסמת בעצמה, קראה למופע הזה "טיפשי".
"היא זכאית לדעתה כמו כולם. זה העולם החופשי. אני לא מסכים איתה וגם לא נוטר לה. כל מי שרוצה לבוא להופעה מוזמן. אשמח לארח אותה".
גם הקהל שרוקד עם יוסטון ב-I Wanna Dance With Somebody לא חושב שזה טיפשי או קריפי. אני, לעומת זאת, מזמם עם הקול הנפלא שלה את My Love Is Your Love, מהשירים הכי יפים שלה, ומיד מתמלא באשמה.
"אם זה לא קרה במציאות - זה לא יקרה במופע"
אבל טיודור ויזמים אחרים לא יעצרו. הצורך של הציבור בתרבות לא ידעך, גם אם תרבות ההופעות תשתנה לחלוטין. השאלה היא רק דרכי הפרנסה, הטכנולוגיה והכי חשוב - הקווים האדומים. טיודור דבק בגישה, לפיה עדיף שאנשים כמוהו יובילו את המהפכה. "הקו המוסרי שאני לא חוצה הוא פשוט: אם זה לא קרה במציאות - זה לא יקרה במופע. סיימנו עכשיו את הטור המשותף של באדי הולי ורוי אורביסון. אנשים אמרו לי – למה שהם לא ישירו ביחד? התשובה היא 'כי זה לא קרה'. הם כן תכננו לצאת לסיבוב ביחד. משום שאנחנו יודעים שהיה תכנון כזה, אנחנו בקו אחד עם הלגיטימיות".
נניח שאדל פונה אליך והיא רוצה לעשות דואט עם הולוגרמה של וויטני. זה יכול לקרות?
"אם זה לא קרה במציאות, זה לא יקרה פה".
טיודור, שהחל את דרכו כמעצב במות, גם רואה כיצד ניתן לרתום את הטכנולוגיה כדי להרים הולוגרמות של אמנים בקנה מידה הרבה יותר קטן. אני מספר לו על אריק איינשטיין, למשל, נכס לאומי שעוד לפני מותו שנא להופיע ונמנע מהבמות גם תמורת הצעות בסכומי עתק. "זה מעניין", הוא אומר, "היינו רוצים להרים הולוגרמות של אמנים מארצות שונות, כמו האיש שהזכרת. אבל בתנאי שיש שיתוף פעולה מלא של בעלי הזכויות".
פורסם שאתם עומדים להפיק הופעה של איימי וויינהאוס, ואז הוחלט ש"זה לא הזמן". זה היה בגלל סיבות משפטיות או מוסריות?
"מה שקרה הוא שהתחלנו לעבוד עם בעלי הזכויות, וככל שהמשכנו הבנו שזה מצב מסובך מאוד. אז החלטנו לשים את זה על הולד ונחזור לזה כשכולנו – חברת התקליטים, היורשים שלה ואנחנו – נרגיש שזה הזמן הנכון".
מה היה יותר מדי מסובך?
"אם אנחנו לא יכולים לעשות את המוזיקה כמו שצריך ואין לנו את כל הזכויות – אז לא נעשה את זה. לא נזייף. כל נושא הזכויות מאוד מסובך. הזכויות למוזיקה, הזכויות לקטעי האודיו, הזכות לקטעים מהופעות. זה משקל כבד מאוד. אם כל החתיכות לא נופלות כמו שצריך – אז אולי זה לא הזמן".
יש איזה אמן שרציתם ובעלי הזכויות סירבו?
"יש הרבה שפנינו אליהם וזה לא שהם סירבו. הם היו מעוניינים ורצו לראות איך הטכנולוגיה מתקדמת. לא אחשוף שמות".
מי אמן החלומות שהיית רוצה להרים לו מופע כזה?
"הייתי מת לעשות מופע של ג'ימי הנדריקס. או יה. אני חושב שהוא רלוונטי. אם אתה צעיר שמנגן בגיטרה, אתה תקשיב להנדריקס".
אז מה מונע את זה? לא נעים, אבל הוא מת כבר הרבה זמן.
"האמנים שעבדנו איתם עד היום הם בעיקר מבצעים. ג'ימי הוא גיטריסט. לא רק שאני צריך את הקול שלו, אני צריך את ערוצי הגיטרה שלו. זה מה שאתה בא לראות. וגם למצוא כפיל גוף שיכול לנגן כמוהו – זה לא קל".
