כשחושבים על זה, קיבוצים הם כנראה אחד הניסויים החברתיים המעניינים והגדולים בעולם. מצד אחד הם רשמו על שמם שריטה של דורות שלמים עם לינה משותפת, מודל קומונלי שהוביל לקריסה כלכלית ושחיקה של האינדיבידואליות. מצד שני – ברכת שחייה של קיבוץ היא הדבר הנפלא ביותר בעולם, והודות להם גם קיבלנו את "מבצע סבתא", אז זה פחות או יותר מתאזן. ועדיין, בהתחשב בעובדה שמדובר בכר פורה לאינטראקציות חברתיות אינטימיות, די מוזר שעד עכשיו לא קיבלנו דרמה יומית עלילתית שתעסוק באופן פשוט וארצי בדיוק בזה – מה זה אומר להיוולד, לחיות ולעתים גם להימלט מהמרקם החברתי בקיבוץ.
מתוך "קיבוצניקים"
"קיבוצניקים" הדרמה החצי יומית שעלתה אתמול (ותשודר בימים א'-ג', 20:15, HOT3) תשתחל לנישה הזו. היא נוצרה על ידי ארבעה כותבים ששלושה מהם קיבוצניקים (יונה רוזנקיאר, אבנר שפע, אמיתי אשכנזי ואורי ויסברוד), והיא מתמקדת בכיתת "נרקיס" בקיבוץ מעיין חיים - שכבת גיל שהתבגרה בקיבוץ ועכשיו, כשהם בני שלושים, הם עדים לתהליך ההתפוררות של הבית שלהם, בעיקר ההתפוררות הכלכלית אבל לא רק. האירוע המכונן של הסדרה הוא תאונה קשה שאירעה ליוגי (יואל רוזנקיאר), בן כיתה, כשהיה בן 18, תאונה שהשאירה אותו פגוע מוח ומאז החברים שלו מטפלים בו.
בעקבות התאונה הזו נטש אותם לאנחות המנהיג שלהם, יאיר (רועי ניק), ועבר לגור במינכן. מאחוריו הוא השאיר את חבורת הנרקיסים (שם מאוד סמלי) שכל אחת פנתה לכיוון שונה. עכשיו הם מתאחדים שוב כדי להיאבק באויב משותף – ילד החוץ מני נקש (יניב ביטון), שהפך לכונס הנכסים של הקיבוץ המתפורר ועכשיו כנראה נוקם את היותו הילד הדחוי של הכתה.
כמו ביצירות ממשפחת הסרט "החברים של אלכס", סיפור המסגרת הזה הוא תירוץ שנועד לאחד את החבורה יחד כדי להציף עניינים ישנים וחדשים, והוא יאחד אותם דווקא מחוץ לקיבוץ. זה יקרה בהאנגר תעשייתי השייך לקיבוץ שהחבורה תפרוץ אליו כדי לאפשר ליוגי את החיים שהוא רגיל אליהם. כך שמשפחת הנרקיסים תתנהל דווקא בשכונת התקווה, מחוץ לקיבוץ, ושם תשחזר את ימיה מקדם כשיחיו שוב אחד בעכוזו של השני וימצאו את עצמם חוזרים לאותם דפוסי ילדות אהובים ואהובים פחות.
לזכותה של "קיבוצניקים" יאמר שהיא נשמעת בדיוק כמו שקיבוצניקים מדברים. היוצרים הצליחו – מן הסתם הודות לניסיון החיים שלהם – ללכוד את הטקסט הקיבוצי בבחירת המילים וגם באטיטיוד של הדמויות. מנגד הדמויות מעט חד ממדיות (רז תמיד זועמת, סמדר תמיד רוטנת, נקש תמיד ממורמר) והמהלך העלילתי קצת ילדותי ולא תמיד מסקרן מספיק. אפשר להגיד שאלמלא הרקע הטעון שמוכר לרובנו, של קיבוץ ככור היתוך רגשי פגום ואידיאולוגיות קורסות, שבדרך רמסו גם בני אדם, לא בטוח שההתנהלות של החבורה הייתה מעניינת. מצד שני, לדרמה יומית זה עשוי להתאים, ואם "קיבוצניקים" תתחיל הכי מהר שלה ולאט לאט תגביר, יש לה סיכוי לא לגמור כמו מוטי בננה בציריך.
