אחד הז'אנרים שהמאיסו את עצמם בעיתונות הוא סיפורי הצלחה. איך קרה שמאן דהוא הגשים את חלומו ואיך הפך מאדם קטן עם פנטזיה לאדם עשיר ושועה עולם. איך הוא בנה את האבטיפוס הראשוני במוסך או באפליקציה בנייד ואיך גוגל או אמזון או עיריית ראש פינה החליטו ששווה לשים עליו את הכסף, וכל השאר היסטוריה. כן, מדובר באנשים מעוררי השראה שלא הרפו עד שהשיגו את שלהם, אבל יש לי תחושה שצברנו די והותר השראה לחיים שלמים, שאנחנו כרגע באוברדוז של הצלחות ומאידך לא מעומתים עם מספיק סיפורי אי-הצלחה שיאזנו את המצב.
הלסטון – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
אז הנה הצעת יעול: ספרו לנו גם על האנשים שלא הצליחו. אלה שניסו, אבל חכמת החיים תוצרת דיסני, שמבטיחה לנו שאם רק נתאמץ מספיק כל מה שנרצה יקרה פחות עבדה במקרה שלהם. אולי גם לסיפורים האלה יש איזה מוסר השכל חמוד עבורנו? אולי נדע שאנחנו לא לבד, שקורה שהרעיונות שלנו לא מבשילים, שלפעמים לא משחק לנו קלף וזה בסדר, שאפשר להתרומם מזה ולהמשיך הלאה?
אם לשפוט על פי "הלסטון", הסדרה החדשה של ריאן מרפי שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, רוי הלסטון, מעצב האופנה המפורסם, הוא אדם שכל מה שיש לסיפור שלו להציע הוא הדרך אל ההצלחה. הלסטון הפך לכוכב בחצי השני של המאה הקודמת בעקבות עיצובים חדשניים ומשוחררים, ששינו את פני האופנה וגרמו לצרפתים להפסיק לזלזל במעצבים האמריקנים. הדרך שלו אל הפסגה כללה לא מעט כישרון ויצירתיות כמו גם החלטות שגויות מבחינה מסחרית, חיים זוהרים לצד טרגדיות (הלסטון היה גיי ומת מאיידס בגיל 57, בשנת 1990), אבל הפרט הבולט ביותר בסדרה הוא העובדה שמרפי יצר גיבור שהצופה מאוד יתקשה לחבב, ובהתאמה לשמוח בהצלחתו.
הלסטון, בגילומו המפתיע של יואן מקגרגור, מעביר את חמשת פרקי הסדרה באישוש הסטריאוטיפ של האמן כדיווה. הוא צווח על כולם, מתאכזר אל הכפופים לו בטענה שהם מפריעים לו לממש את היצירתיות שלו, מוכר המון אבל לא מרוויח וכמובן שכולם אשמים בזה חוץ ממנו. רגע אחד הוא מקסים וכובש, כשהוא זקוק למשהו, רגע אחרי הוא מצוברח וכל האנשים שסביבו צריכים לבלוע את הצפרדע וללכת על ביצים. בקיצור הוא טיפוס בלתי נסבל. לא משנה כמה יפים העיצובים שלו, כמה מוצלח מקגרגור כשחקן וכמה נעימים לעין הפריימים של מרפי, את הלסטון הוא לא הצליח להפוך לאדם מורכב. המצב הנפשי הכי עמוק שהוא העניק לגיבור שלו הוא מבטים מזוגגים בשעה שהוא נזכר, שוב ושוב, איך הוא גדל בבית עם אבא אלים ואמא מדוכאת, שהוא ניסה לשמח עם כובעים מעוצבים.
הלסטון של מרפי לא מתפתח. העולם הפנימי שלו לא באמת בא לידי ביטוי - אנחנו לא יודעים מה מתרחש במוחו של האיש שהגיע מאינדיאנה וניסה להעמיד פנים שהוא אליטה - ובהתאמה הסיפור שלו לא מקבל משמעות. ההוללות המוגזמת שלו, ההתמכרות לקוקאין, המין הפרובוקטיבי והסצנות המשולהבות ב'סטודיו 54', לא מצליחות להכניס עניין בסיפור לא מעניין. מנגד הפלאשבקים לילדות לא מייצרים אצל הצופה אמפתיה ולא מצדיקים את היחס העגום של הלסטון לכל מי שבא איתו במגע. האיש מיוסר? יתכבד נא, יבקר אצל פסיכולוג וישחרר את הצופים מתלאותיו. אם האיש שעל שמו נקראת הסדרה שלך לא מחזיק את הפיגומים, אפשר להגיד שהבניין קרס.
החוזה שחתם מרפי עם נטפליקס מבטיח יבול בלתי פוסק עבור חברת הסטרימינג, ומרפי בהחלט הוכיח בעבר שהוא יודע להנפיק הרבה ומהר. אלא שלפס היצור הזה יש, כנראה, מחיר. החסרונות בכתיבה של מרפי, שבאו לידי ביטוי בקטנה בסדרות קודמות שלו (כולל סדרה נוספת שלו על מעצב אופנה ידוע, וורסצ'ה), אלו שמתעדפים אסתטיקה ושנינות על פני עומק ואמירה, משתלטים על "הלסטון" ומעקרים אותה מתוכן. העיבוד של סיפור שקרה באמת לסדרה לא צלח פה. מרפי כבר שרוי מן הסתם בעומקו של הפרויקט הבא אבל אולי זה יהיה יותר נבון מצידו לעצור לרגע את הפאסט פורוורד ולנסות לחזור לימים היפים, בהם סדרה של ראיין מרפי היתה שם נרדף לקאמפ כייפי ושנון שמביא צופים אל המסך ולא לגלולת הרדמה צבעונית.
