בסוף השנה הנוכחית תצא לאקרנים הגרסה המחודשת שביים סטיבן ספילברג ל"סיפור הפרברים". בצירוף מקרים יצא מוקדם יותר השנה, בהפצה מוגבלת בבתי-הקולנוע ובשירותי הסטרימינג, מיוזיקל אחר המבקש לעדכן את השיח האתני והגזעי שהפציע במחזמר הקלאסי ההוא. שמו בעברית: "שכונה על הגובה", ובמקור In the Heights. אך אם נדמה היה שאיכשהו יתמודדו שני הסרטים הללו ראש בראש על אוסקר 2022, אפשר להירגע. "שכונה על הגובה" זכה אמנם בשבחי הביקורת האמריקנית, אך כשל בקופות ולמעשה נעלם כלא היה.
שכונה על הגובה – טריילר
עניין מפתיע, נוכח העובדה שמדובר בעיבוד קולנועי למיוזיקל הראשון של לין מנואל מירנדה, שכבש את ברודווי בזכות המחזמר המצליח "המילטון". בשני המקרים, מירנדה כתב את השירים והמוזיקה, שיחק ושר בתפקידים הראשיים, ואף זכה על עבודתו ב"טוני" (כאן הוא מופיע בתפקיד קטן של מוכר קרח). לא צפיתי בגרסה הבימתית של In the Heights שעלתה לראשונה ב-2005, אבל הסרט שנעשה על פיה הוא זיוף אחד גדול, ואני לא מתכוון לשירה.
"שכונה על הגובה" מתרחש בשכונת וושינגטון הייטס שבמנהטן, הממוקמת צפונית להארלם. אחרי מלחמת העולם השנייה היא הייתה מוכרת כ"פרנקפורט על ההדסון" משום שהתגוררו בה יהודים רבים יוצאי גרמניה, אבל בהמשך התבססו בה מהגרים מהאיים הקריביים שהפכו אותה בהדרגה למעוז לטיני. הסרט, בעקבות המקור הבימתי, מביא את ההווי התרבותי של השכונה דרך מספר סיפורים המעורבים זה בזה, ובראשם סיפורו של צעיר רומנטי בשם אוסנאבי (אנתוני רמוס האנרגטי), שמקור שמו הייחודי הוא אנקדוטה משעשעת, המנהל חנות מכולת ססגונית באחת מקרנות הרחוב בשכונה.
חלומו הגדול של אוסנאבי הוא לשוב הביתה, לרפובליקה הדומיניקנית, ולהקים שם מחדש את הבר שניהל אביו המנוח, ונהרס בסערה. זהו, כמובן, ביטוי למלנכוליה של בן המהגרים באשר הוא, המוצאת את ביטויה בתשוקה להתאחד מחדש עם זהותו האבודה. אוסנאבי הוא המספר של הסרט, והוא עושה זאת באוזני קבוצת ילדים היושבים ומאזינים לו על חוף ים קסום במה שנדמה כפנטזיה קריבית.
שאר הדמויות, צעירות ומבוגרות, מהגרים ובניהם/בנותיהן, מספקות כל אחת פן בשיח ההולך ומתהווה על זיכרון, גלות, מורשת ואתניות – אך אף לא אחת מהן מספיק אמביוולנטית כדי להפוך את עולם הייצוגים של הסרט למורכב מדי. הנה, למשל, האם הגדולה של השכונה (אולגה מרדיז הנפלאה), שבאחת הסצינות המוצלחות בסרט – אין יותר מדי כאלה – שרה בגעגוע על זיכרונותיה מקובה המשוחזרים בתחנת רכבת תחתית. נהדר. אבל הדמות הזו אינה יותר ממה שהיא אמורה להיות: מי שנמצאת "כאן" אבל נותרה בכל נימי נפשה "שם".
הנשים הצעירות אף הן לא יותר מסטריאוטיפים אתניים. סטודנטית באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית (לזלי גרייס) שפרשה מלימודיה על-רקע תקרית גזענית; ובחורה אסרטיבית החולמת על קריירה כמעצבת אופנה בחלקיה היותר אופנתיים של מנהטן (מליסה באררה), שהיא גם המושא הרומנטי הבלתי נמנע בסיפורים מעין אלה של הגיבור. כולם נוטלים חלק בפנטזיה גזעית ססגונית ונקייה, שאפילו הגזענות נרמזת בה בחביבות. זהו מיוזיקל שנושא בגאון את תווית ה-woke, מושג המתייחס למודעות חברתית וגזעית, אבל הוא עושה זאת באופן הכי תקין פוליטית ולא מאיים או מאתגר. יתר על כן, יציאתו של הסרט לאקרנים לוותה בביקורת טהרנית ולפיה צוות השחקנים בו אינו "כהה עור". בהינתן העובדה שרוב תושבי הקריבים הם ממוצא אפריקאי, הופנו טענות כלפי יוצרי הסרט על שלא בחרו שחקנים לטינו-שחורים כדי ליצור ייצוג אותנטי יותר של השכונה.
מצד אחד, הסרט הזה כמו נעשה במיוחד כדי להתאים לתקנות החדשות של האקדמיה האמריקנית לקולנוע שתובעות עתה מסרט המבקש להיות זכאי למועמדות לעמוד בתנאים של ריבוי ושונות בכל הנוגע לייצוג מיעוטים. עם צוות שחקנים ותסריטאית, קיארה אלגריה הודס (שגם כתבה את הגרסה הבימתית), לטיניים ובמאי אסיאתי, ג'ון מ. צ'ו ("עשיר בהפתעה") – "שכונה על הגובה" הוא נער הפוסטר של הרגולציה התקינה פוליטית. מצד שני, דווקא מהסיבה הזו הפכו הסרט והביקורות הנלהבות שהורעפו עליו, רובם מצד גברים לבנים ליברלים, לביטוי של עיוורון צבעים פוליטי. בקיצור, סמטוכה.
באופן משונה, השם טראמפ אינו מצוין בסרט אפילו פעם אחת (במקור הבימתי הוא מוזכר באחד השירים, ועתה הוחלף בשחקן הגולף המקצועני, טייגר וודס). עניין מוזר נוכח התחושה שהסרט הזה כמו הגיח מסיוטי הלילה של הנשיא האמריקני ההוא, פטרון העליונות הלבנה. כאילו מישהו שכח לעדכן את המיוזיקל הבימתי. בפרפרזה על המשפט המפורסם מהמערבון הקלאסי של ג'ון פורד, "האיש שירה בליברטי וואלנס" – הסרט מעדיף את האגדה על-פני המציאות. למה להיות ספייק לי של "עשה את הדבר הנכון" אם אפשר פשוט לדחוק את המתחים הגזעיים אל מחוץ לפריים?
ריקודי רחוב כאילו-אותנטיים מספקים רקע וחיוניות לתביעתם של תושבי השכונה "לספר את הסיפורים שלנו", אבל מדובר בלא יותר מסיפורי מורשת פולקלוריסטיים שאינם כוללים את הכאב האמיתי של ההגירה. אמריקה, אחרי הכול, היא הבית, וכותרות המכוונות אותנו להפסקת חשמל גדולה שפוקדת את השכונה (סיפור שאכן קרה בקיץ 1999) אינן מובילות לדרמה של ממש. פשוט נורא חם, וזהו. הדמויות יכולות בינתיים לשיר על כך שאין להן כוח – כאן גם במשמעות הכפולה של חשמל. בקיצור, רדידות.
זעם אמיתי. זה מה שחסר ב"שכונה על הגובה" (איני יכול להעיד שכך הם פני הדברים גם במקור הבימתי שכאמור מעולם לא צפיתי בו). נושאים כמו אפליה, עבדות וג'נטריפיקציה נידונים בו כברשימת מכולת, העיקר לא להכעיס. אחרי הכול, אנשי האוסקר, גם עם הכללים החדשים, לא אוהבים את האצבע עמוק בעין. למעשה, הם לא אוהבים אצבע בכלל. בצד הפיזוזים המיושנים אך האנרגטיים, אפשר לציין לטובה את ג'ימי סמית'ס בתפקיד אביה של אחת הבנות, שמוכן להקריב את פרנסתו למען עתידה. אבל באופן אבסורדי, "שכונה על הגובה" הוא ה-סרט המייצג של הרגע הזה – בעיקר לרע.
