הם גונבים גם מסופרים
ראשית, יש להודות: אין פרסום טוב יותר לפרס ספרותי מאשר שערורייה קטנה שתעלה אותו לכותרות. ובכל זאת, נדמה שאת המקרה הבא איש לא היה מסוגל לחזות. אתר חדשות הספרים The Bookseller מדווח שנוכלים הצליחו לגנוב את המענק של הזוכה בפרס רתבונס פוליו, שעומד על 30 אלף ליש"ט, כ-136 אלף שקלים. איך הם הצליחו לעשות את זה? באופן לא מאוד מתוחכם, כך לפחות נדמה.
הנוכלים התחזו לסופרת ולריה לואיזלי, מקסיקנית שחיה וכותבת בארצות הברית, ושזכתה בפרס לשנת 2020. הם השתמשו בדואר האלקטרוני שלה, ודרשו לקבל את המענק דרך שירותי פייפאל. רק לאחר שהכסף אכן הועבר, אנשי הפרס הבינו איזו טעות יקרה עשו. כך או כך, אנשי הפרס הבהירו בשיחות עם עיתונאים כי לואיזלי קיבלה בכל מקרה את שמגיע לה, וכי הארגון עצמו יספוג את הנזק. ומה לגבי הסכום המקורי? בדומה לכותרת של הספר הזוכה, "ארכיון הילדים האבודים", ייתכן כי גם הוא אבד לנצח.
עיתונים בנכר מציינים כי למרבה הצער לא מדובר בתופעה חריגה: מעניקי פרסים ספרותיים אחרים, בהם פרס ביילי גילפורד (על סך 50 אלף ליש"ט), מספרים כי גם אותם ניסו לרמות בדרך זהה, דרך פייפאל. עם זאת, נדמה כי זו הפעם הראשונה – לפחות בשנים האחרונות – שמישהו אכן נופל בפח.
יורים וכותבים
במרץ 2020, בעיר לואיוויל, קנטאקי, קרה דבר מחריד. שלושה שוטרים בלבוש אזרחי הגיעו עם צו חיפוש לביתם של בריאונה טיילור ובן זוגה קנת ווקר, ופרצו את הדלת. בין השוטרים לבין ווקר (שלדבריו, היה משוכנע שמדובר בפורצים, כיוון שהגיעו בלבוש אזרחי כאמור, ואפילו לא דפקו בדלת) התפתח קרב יריות. טיילור נורתה שמונה פעמים ומתה.
המשטרה טענה כי הפריצה לביתם של השניים נעשתה במסגרת חיפוש אחרי שני סוחרי סמים. עלה חשד כי בן זוג קודם של טיילור החביא בדירתה סמים, אך החיפוש לא העלה דבר. אין דרך אחרת לומר זאת: טיילור, בת 26 בלבד, נורתה למוות על לא עוול בכפה על ידי אנשי המשטרה. נרצחה על ידי נציגי הרשויות. וכאן יש לצייר שמדובר באישה ממוצא אפרו-אמריקני, וכי הדבר קרה כחודשיים לפני מותו של ג'ורג' פלויד, גם כן בידי שוטרים. האירועים האלה היוו דלק בעירה להפגנות Black Lives Matter שסחפו וערערו את ארצות הברית.
אז איך כל זה קשור לעולם הספרות? מתברר שלאחרונה, הוצאת סימון אנד שוסטר – מהגדולות והידועות ביותר בעולם – התכוונה להפיץ ספר שחיבר אחד השוטרים שירו למוות בטיילור, סמל ג'ונתן מטינגלי. השוטר, שלא הורשע בתקרית, ביקש לגולל במילותיו את מה שאירע שם, באותה זירה מדממת. אך כעת, בעקבות לחץ ציבורי, סימון אנד שוסטר חזרו בהם מהחלטתם. הספר, שאמור להיקרא "הקרב למען האמת: הסיפורי הפנימי מאחורי הטרגדיה של בריאונה טיילור", אולי יראה אור בהוצאת "פוסט היל" כמתוכנן, אך ענקית הספרים לא תיקח חלק בהפצתו.
כפי שבוודאי יכולתם לנחש, שוב הדעות חלוקות וסוערות, כשבמוקד השיח דבר אחד שנדמה כי מעסיק את האמריקנים יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות: זכות הדיבור, גבולותיה, יחסיה עם השוק החופשי וכן הלאה. בעוד שאנשי הוצאת "פוסט היל" סבורים כי מטינגלי רשאי להציג את האירועים דרך נקודת מבטו – ואולי גם לנקות את שמו על הדרך – רבים אחרים, בהם אנשי ציבור שחורים, טוענים כי מדובר בניסיון שפל להתפרסם ולהרוויח הון על גבה של הנרצחת.
ספרות היפר-ריאליסטית
אחת הכותבות באתר LitHub הכריזה כי היא "אובססיבית" לציוריו של האמן הסיני ליו יה, שמצייר ספרים באופן היפר-ריאליסטי. יצאנו לבדוק את העניין, וההתלהבות אחזה גם בנו. אובססיביות היא אולי מילה חזקה מדי, אבל הציורים האלה אכן שופעים חן. אתה רוצה להושיט ידך ולגעת, אבל יודע שאתה עתיד להיתקל בשמן משוח על בד, או בכלל, בצג המחשב או הטלפון. הנה כמה דוגמאות:
האוצר דיוויד זווירנר כתב על סדרת הציורים: "הציורים האלה מביעים את הערכתו של ליו לספרים כחפצים, כמו גם את אהבתו להיסטוריה ולספרות. אבא שלו היה מחבר ספרי ילדים, שהציג בפניו סופרים מערביים החל מגיל צעיר, והזין את הסקרנות והדמיון שלו. ליו יוצר את העבודות בתהליך מוקפד, שבמסגרתו הוא מניח שכבה על גבי שכבה של צבע. התוצאה הכמו-מזוגגת מזכירה את העושר של הציורים ההולנדים המוקדמיים (שנקראים גם הציורים 'הפלמים הפרימטיביים' – י.פ), בשילוב עם ההקפדה הרעיונית והמבנית של האמנות המודרנית".
רכישה שווה רצח
אם אהבתם את הספרים של אגתה כריסטי, אולי תאהבו גם את הבית שלה. כן, זה נשמע מוזר, אבל חשבו על כך: לשבת בכיסא בו ישבה כשכתבה, להתהלך בחצר שבה רקמה את סיפורי המסתורין העל-זמניים שלה, להביט דרך אותם חלונות שבהם הציצה ולאכול ארוחת בוקר היכן שדם קרוש (דמיוני, כמובן) מרוח על השיש. בכל אופן, עכשיו זה אפשרי, ונדמה שהמחסום העיקרי שעומד ביניכם לבין הנכס הוא הכסף.
את הבית המפורסם באוקספורדשייר, שנקרא "ווינטרבוק" ושככל הנראה היווה מודל לבית של גברת מארפל ("רצח בבית הכומר, רצח באישון הלילה" ואחרים) תוכלו לרכוש עבור 2.75 מיליון ליש"ט, שהם בערך 12.5 מיליון שקלים. מהיכן משיגים כל כך הרבה כסף בעובר ושב? הנה לכם, תעלומה נוספת. כריסטי עברה להתגורר בבית בשנת 1934, וחיה שם עד מותה בשנת 1976.
אגב, לפי המסופר בחו"ל, הבעלים הנוכחיים של הנכס כלל לא ידעו שמדובר במבנה בעל חשיבות ספרותית כשהם עברו להתגורר בו. לדידם, היה מדובר בסך הכל בעוד בית חינני ורחב ידיים, בעל חמישה חדרי שינה ומוקף בעצים ירוקים שחזיתו פונה אל התמזה.
לצלם את הזיכרון
יום הזיכרון חלף, אבל הזיכרון נשאר איתנו. ספר חדש בשם "מה שנותר" (שרואה אור על ידי עמותת "משפחה אחת") מבקש לחזור אל סיפוריהם של הנופלים דרך החפצים שהשאירו אחריהם. צמיד חרוזים, כומתה, בובת דינוזאור צבעונית, כדורסל, כפפות איגרוף או כינור - כל אובייקט מהווה מזכרת ממישהו שהיה בינינו וכעת איננו. יעקב ג'יי גרפינקל צילם את החפצים וכתב את הטקסטים ומרים פרץ תרמה אחרית דבר.
טבילה יפנית
בשנת 1862 נולד בעיר יוקוהומה שביפן קקוזו אוקקורה. כשבגר, בעקבות פגישה עם מורה אמריקני באוניברסיטה המלכותית בטוקיו, הוא החל לגלות עניין בעולם המערבי, ובתחילת המאה ה-20 היגר לארצות הברית וכתב שם את "ספר התה". דרך העיסוק בהיסטוריה ובטקסים הקשורים במשקה, אוקקורה נוגע ברעיונות פילוסופיים ומגיש פנינים מן השירה והאמנות היפנית. האופן שבו תרבות יפן נתפסת כיום במערב - כעולם שמשלב בין מינימליזם, רוך, דיוק, שימת לב לפרטים הקטנים ומיסטיקה - קשור בין היתר להפיכתו של הספר הזה (וספרים דומים לו) ליצירת פולחן.
כעת הספר רואה אור בהוצאה מחודש בקיבוץ המאוחד, בתרגום המשובח של יורם קניוק משנת 1996. "בתקופה שבה קראתי לראשונה את הספר, נודעה לו השפעה רבה על דור של יוצרים, בעיקר ציירים, גם משוררים, שחיו ועבדו בתחילת שנות החמישים בגריניץ' וילג' בניו יורק", כתב בזמנו קניוק, שנודע בפלרטוטיו וקשריו עם יוצרי "דור הביט". ובכנות הוא מוסיף: "מעולם לא סבלתי תה, איני סובל, וכנראה כבר לא אסבול תה. ואף על פי כן חלמתי שנים רבות לתרגם לעברית את ניחוחות התה של הספר האהוב עליי".
והנה קטע מחכים, נעים ומאיר עיניים מאת אוקקורה עצמו: "הקשר של תורת הזן לתה הוא מן המפורסמות. כבר הזכרנו לעיל שטקס התה התפתח מטקס הזן. שמו של לאו דזה, מייסד הדאואיזם, גם הוא קשור ישירות להיסטוריה של התה (...) תרומה מיוחדת של הזן להגות המזרח הייתה הכרתו ביומיומי כשווה ערך בחשיבותו לרוחני. הוא גרס שביחס הגדול בין דברים אין הבחנה בין גדול לקטן, אטום אחד מכיל אפשרויות השוות למה שמכיל היקום כולו. המחפש את השלמות חייב לגלות בחייו שלו את השתקפותו של האור הפנימי. הארגון של מנזר הזן היה חשוב מאוד להשקפה זאת".
"לכל חבר, לבד מראש המנזר, יועדה איזו עבודה מיוחדת בטיפול במנזר, והפלא ופלא, על פרחי הנזירים הוטלו המלאכות הקלות, בשעה שעל הנזירים המכובדים והמתקדמים ביותר הוטלו המשימות המייגעות והבזבזניות ביותר. מטלות שירות כאלה עיצבו חלק מעקרונות משמעת הזן, וכל פעולה קטנה ביותר הייתה חייבת להתבצע בשלמות מוחלטת. כך קרה שדיונים כבדי משקל התעוררו תוך כדי ניכוש הגינה, קילוף לפת או הגשת תה. כל האידיאל של התהיזם הוא תוצאה של תפיסה זו של הזן, שלפיה הגדולה מצויה באירועים הקטנים ביותר של החיים". בקיצור, בין אם אתם סובלים תה ובין אם לא, את הספרון הנאה הזה קשה שלא לחבב. אפשר לקרוא אותו בשלוקים קטנים וזהירים, טבילה אחת בכל פעם.
רוצים לקרוא טורים נוספים של "אוזני חמור"? לחצו כאן
