אם צריך לתאר את השחקנית אלונה איב במשפט אחד הוא יהיה "מים שקטים חודרים עמוק". כשאנחנו נפגשות לריאיון היא מדברת מאוד בשקט, עד כדי כך שאני מתרכזת במיוחד לשמוע אותה וחוששת שמכשיר ההקלטה עובד לשווא. למרות זאת, על המסך היא מתפוצצת בעוצמה נדירה ומרגשת, במיוחד בסרט "אסיה" שעולה מחר (ה') לאקרנים וזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר.
אסיה – טריילר
"גם כשאני מתאמצת לדבר בקול רם לא שומעים אותי", היא מודה, "אבל זה מצחיק, כי ברוסיה ובאירופה שומעים אותי טוב. זו כנראה איזו מנטליות או רעש כללי שקיים מסביב, אני לא יודעת. אני כבר רגילה שלא שומעים אותי ואז כשאני מגיעה לאירופה, נגיד לאיזה סופר, אני מופתעת שעונים לי ולא שואלים 'מה'".
איב (41) עלתה לבדה מבלארוס בגיל 14 דרך תוכנית נעל"ה, כשמשחק עוד בכלל לא היה בתוכניות שלה. "הייתה אווירה מאוד אפלה בברית המועצות ותחושה של ריקבון, ומנגד תחושה שכל העולם נמצא בצמיחה מטורפת", היא מספרת על ההחלטה לעלות לבדה, "הסוכנות הציגה את הפרויקט בצורה מאוד מפתה, גם להורים וגם לילדים".
איך את מסתכלת על החוויה ההיא כיום?
"פעם היה משאל ונתתי להם ציון ממוצע, כי עברתי שם חוויות טובות אבל גם היה לי קשה. אני מניחה שזה ככה בהרבה דברים", היא אומרת, "זה מעניין כי הם לוקחים נוער שמאוד קל להשפיע עליו. אני הגעתי לקיבוץ עם אידאולוגיה שדווקא התאימה לי, כי גם בבלארוס חגגנו תמיד את חג הפועלים והייתי מן חלוצה ופעילה חברתית כזאת".
איב בכלל לא תיכננה להיות שחקנית או אמנית, וכמו סובייטית טובה הלכה ללמוד מתמטיקה בטכניון. אבל כבר אז הרגישה שזה לא הייעוד שלה. "אני זוכרת שלקחתי כמה קורסים שקשורים לשפה ולתרבות, ומחוץ ללימודים הייתי הולכת להמון סרטים ולהצגות. גם עבדתי בחברת הפקות והייתי הולכת בחינם לאירועים רבים. לאט-לאט הדלקתי את האש הזאת עד שהבנתי שאני כבר לא אהיה מהנדסת. אמרתי לעצמי שאם אני לא אקבל את ההחלטה הזאת אף אחד לא יקבל אותה בשבילי, אז פשוט פרשתי מהלימודים".
היא עברה לירושלים והחלה ללמוד קולנוע במכללת הדסה. לדבריה, אלה השנים המאושרות בחייה. היא למדה שם בימוי, אבל השתתפה גם בתרגילי משחק וכמה סרטי סטודנטים וחיידק המשחק דבק בה. היא הצטרפה ל"אימפרו - הסטודיו למשחק" ועבדה שם בתור עוזרת במאי ומפיקה וגם למדה במוסד עצמו. ברזומה שלה אפשר למצוא תפקיד ראשי בסדרה "בלו נטלי", הצגות בתיאטרון גשר, בימוי סרטונים וקליפים אמנותיים. לתקופה מסוימת היא אפילו הייתה פעלולנית.
"כל החיים אני עושה ספורט ואני זוכרת שראיתי פרסום לקורס פעלולני קולנוע. מה שמצחיק זה שהקורס לא נפתח בסוף, אבל הכרתי את דימה אוסמולובסקי שהיה אמור ללמד אותו, והתחלתי לעבוד עם צוות הפעלולנים שלו", היא נזכרת. זו הייתה קריירה קצרה, אבל השיא שלה היה כששימשה כפילה לקלייר דאנס בצילומים של "הומלנד" בישראל.
"היה שם אירוע משעשע", היא מספרת, "בכל הפעמים שצילמו את קלייר מרחוק זו הייתי אני. אני לא זוכרת באיזה ערוץ זה היה אבל שידרו כתבה בחדשות על הצילומים בישראל והשתמשו בצילומים שלי כדי להגיד שקלייר דאנס בארץ. גיליתי את זה רק כי אחותי התקשרה אליי ושאלה מה אני עושה, כי היא ראתה את זה בטלוויזיה".
הבית שגדלת בו היה בית של אמנות?
"זה היה בית של מהנדסים סובייטים, אבל מהרבה בחינות זה כולל אמנות. הלכתי ללמוד מוזיקה בגיל שש, והיינו הולכים הרבה להצגות ומופעים כי זה חלק מהתרבות".
האודישן ל"אסיה" תפס אותה בתקופה לא נוחה, כשבועיים לאחר שבתה הקטנה נולדה. "לא הייתי הולכת לאף אודישן אחר, אבל קיבלתי סצנות שהיו כתובות ממש טוב והדמות הייתה עגולה ומעניינת", היא מספרת. בסרט היא מגלמת את אסיה, אם חד הורית לנערה מתבגרת (שירה האס) שחולה במחלת ניוון שרירים. כמו איב, גם דמותה של אסיה היא עולה מברית המועצות, והתא המשפחתי הקטן שהיא חולקת עם בתה מהווים נדבך נוסף בסרט. מפתיע לגלות שדווקא הבמאית רותי פרי-בר, אינה ממוצא רוסי.
"יש לה קצת שורשים, אבל היא ממש לא רוסיה. היא רצתה לזקק יחסים של אימא ובת ולבודד אותן מהחברה, ובגלל זה היא הלכה לכיוון של מהגרים. יש לה חברים מהקהילה והיא למדה רוסית לפני שהיא התחילה לצלם, אבל באופן כללי את הדיאלוגים והשיחות בנינו ביחד ועזרתי לה לתרגם ולחדד".
אבל זו לא רק השפה. הדמויות מתנהגות באופן מאוד רוסי ואפילו אני הופתעתי שרותי לא רוסיה.
"נכון, גם אני הייתי בהלם אחרי שקראתי את התסריט המלא. יש המון דברים בסרט שקשורים לתרבות הזאת, כמו הריחוק שיש ביניהן. כולם מזהים את זה וזה משהו שמאוד אופייני למשפחות סובייטיות".
זה יפה ששמים את התרבות הזאת בפרונט. בתור שחקנית מבלארוס את מרגישה שיש לך פחות הזדמנויות משחקניות צבריות?
"לא, ממש לא. בעשור האחרון אני רואה שינוי. המבטא או המראה נותן יותר גוון או טאץ' לדמות ולא מגדיר אותה באופן חד משמעי או סטריאוטיפי. מהרבה בחינות אפשר להגיד שגם 'אסיה' הוא סרט סטריאוטיפי , כי זה סרט על אחות שעובדת בבית חולים ואם חד הורית, אבל מצד שני הוא גם לא סטריאוטיפי וזה כל היופי. הסטריאוטיפים והמציאות משתלבים וניזונים אחד מהשני".
"אסיה" הוא סרט קטן, אינטימי ואנושי מאוד, ותתקשו לעצור את הדמעות בסופו. הקרנת הבכורה שלו נערכה בשיא מגפת הקורונה, אי שם באפריל 2020 בפסטביל טרייבקה המקוון - שם הוא זכה בשלושה פרסים. בטקס אופיר האחרון הוא גרף את רוב הפרסים (תשעה), בהם פרס הסרט הטוב ביותר ופרס המשחק, שהלך לאיב.
הצטערת שהסרט יצא לעולם דווקא בשנה של הקורונה?
"לא, כי דווקא הייתה לי תחושה שזה סרט שרלוונטי לתקופה הזאת. כן היה לי חשש שבתי הקולנוע פשוט לא יפתחו יותר לעולם, מזה פחדתי".
אבל שטיחים אדומים, פסטיבל טרייבקה - היו הרבה הזדמנויות שפוספסו.
"אני מתייחסת לזה בצורה בודהיסטית. מה שהולך הולך ומה שיבוא יבוא".
את הבת של איב בסרט מגלמת כאמור שירה האס, והדמיון בין השתיים בולט במיוחד. "אמרו לנו שאנחנו דומות עוד לפני הסרט. הכרתי אותה כי יצא לנו להתכתב כמה פעמים. במפגש הראשון שלנו מאוד שמחנו שאנחנו עובדות יחד והכימיה בינינו כל כך עבדה, שרותי ביקשה שלא ניפגש יותר מדי מחוץ לחזרות, כדי שלא נתקרב מדי ונצליח לשמור על הריחוק שיש ביניהן בסרט".
בתור אימא, לא היה לך קשה לגלם את התפקיד?
"כשאני משחקת אני בעצם מכניסה לתוך עצמי בן אדם נוסף, וזה משהו שמעסיק אותי מאוד. אבל מהרבה בחינות הגעתי לתפקיד הזה בצורה הרבה יותר בוגרת ממה שעברתי ב'בלו נטלי' - שם בדיעבד חוויתי פוסט-טראומה".
למה?
"זו הייתה סדרה על סחר בנשים. היא עסקה בכיעור של החברה ונשארתי עם זה. התחלתי לראות את החברה כמכוערת והיה לי מאוד קשה לחזור לאהוב אנשים ואת החיים. ידעתי שהפעם אני באה ונכנסת לכאב עד הסוף, ושאצטרך לנשום את הדמות הזאת לתקופה מסוימת, לא יודעת לכמה זמן".
גם אסיה נכנסה לך לנשמה?
"כן, זה עושה סוג של טרנספורמציה. זה לא שזה מתעכל והולך, אתה פשוט נהיה בן אדם קצת אחר כי אתה סופג משהו מהתפקיד".
