רוג'ר ווטרס הוא ככל הנראה המוזיקאי הבינלאומי הכי שנוא בישראל. אפשר להבין למה. גם אלו שמנסים להפריד בין המוזיקה שהאיש יצר בשיאו עם פינק פלויד לבין הדעות שהוא משמיע בשנים האחרונות, מתקשים במקרה שלו לבלוע רוק ולהבליג. לעומתו, דיוויד גילמור, הגיטריסט האגדי של הלהקה והאיש שנטל את המושכות בה לאחר שווטרס פרש ממנה ברעש גדול באמצע שנות ה-80, עדיין זוכה בישראל למעמד מיתי, למרות שלא הופיע כאן מעולם. כשמגזין "רולינג סטון" דירג את הגיטריסטים הגדולים בתולדות הרוק, גילמור הוצב במקום ה-14. אבל יש מצב שאם תשאלו את חובב הרוק המקומי הממוצע מאיזה גיטריסט הוא מעדיף לקבל את מנת הסולואים היומית שלו, גילמור, שחוגג כעת יום הולדת 75, יגיע לחמישייה הראשונה, ולא דווקא במקום החמישי.
כבר יותר מרבע מאה שפינק פלויד לא פעילה, אבל נדמה שהיא לא באמת הלכה לשום מקום. האלבומים הקלאסיים שלה ממשיכים להימכר יפה, גם בקרב צעירים שמגלים אותם אחרי נבירה בתקליטייה של ההורים, וגם אצל אלו שרוצים לשדרג את העותק הישן שרכשו בסבנטיז. כשעוד היו הופעות, גילמור ו-ווטרס (בנפרד כמובן) לא התקשו במיוחד למכור כרטיסים לערבים שהורכבו בעיקר מלהיטי העבר של הלהקה, בתוספת אזכור צנוע ומתבקש לקריירות הסולו שלהם. הצמא למוזיקה של פינק פלויד כה גדול, עד שהוא הצליח לפרנס לא מעט חבורות של מוזיקאים די אלמונים מהארץ ומחו"ל שהתמחו בנגינת Money, Shine on You Crazy Diamond או את Comfortably Numb, באופן שיגרום לכם לעצום את העיניים ולדמיין שאתם שומעים במקומם את גילמור.
לא ברור אם ומתי גילמור ישחרר אלבום חדש, ולא רק בגלל שהוא נפרד לפני כשנתיים ממרבית הגיטרות שלו במכירה פומבית מתוקשרת שהניבה לא פחות מ-21 מיליון דולר לקרן הצדקה שלו הפועלת נגד שינויי האקלים. גיטרת פנדר סטרטוקסטר השחורה שלו, שנמכרה אז ב-3.7 מיליון דולר, הפכה באותו הרגע לגיטרה היקרה בעולם. אולי בגלל שגילמור נפרד מהחשמלית האייקונית שלו, השיר האחרון שהוא הוציא היה אקוסטי ומינימליסטי באופיו - Yes, I Have Ghosts שכתב יחד עם אשתו הסופרת פולי סמסון ובו הוא שר עם בתו הצעירה רומני. לא בטוח שאחרי שתיקה אולפנית שנמשכה כחמש שנים, שיתוף הפעולה המשפחתי הזה היא הבשורה שלה חיכו המעריצים. אבל אלו שעוקבים אחרי קריירת הסולו של גילמור, יודעים לקחת כל מה שהוא נותן (וזה לא הרבה), ולהגיד לו יפה תודה.
הרבה לפני שגילמור הפך לגיטריסט-על ומולטי מיליונר שחי בחצי פנסיה כבר עשרות שנים, הוא היה מוזיקאי צעיר שחיפש את דרכו. הילד מקיימברידג' שלימד את עצמו לנגן בגיטרה לאחר שהאזין לתקליטים של פיט סיגר, התבגר קצת, וכשנחת בתיכון המקומי הוא פגש במסדרון שני חובבי מוזיקה שאיתם יקשור את חייו: ווטרס וסיד בארט. הקשר עם השני המשיך גם לאחר התיכון, כשהסטודנט גילמור נהג לנגן איתו בהפסקות שבין השיעורים בקולג' האומנויות והטכנולוגיה המקומי. גילמור עבר כמה להקות שלא האריכו ימים בזמן שווטרס, בארט, ריצ'רד רייט וניק מייסון עשו את צעדיהם הראשונים במה שתהפוך להיות אחת הלהקות החשובות והמצליחות בעולם – פינק פלויד. מייסון, מתופף הלהקה והיחיד שנותר חבר בכל אחד מגלגוליה, היה זה שפנה לגילמור ב-1968 והציע לו להחליף באופן זמני – שהפך במהרה לקבוע – את בארט, שהתקשה לתפקד על הבמה ובאולפן, וסבל מהידרדרות נפשית. גילמור הסכים.
פינק פלויד של סוף שנות ה-60 עוד לא הייתה מפלצת אצטדיונים שמוכרת עשרות מיליוני עותקים, אלא להקה פסיכדלית והרפתקנית שמחפשת את דרכה. בניגוד להרכבים גדולים אחרים שהונהגו על ידי צמד יצירתי ושתלטן כמו ג'ון לנון ופול מקרטני בביטלס ומיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס ברולינג סטונס, פינק פלויד של הימים ההם הייתה הרכב דמוקרטי בהרבה. תפקידי השירה חולקו בין החברים, וכל אחד מהארבעה תרם משהו לאלבומים ולפסי הקול שהם חיברו באותם ימים. כששנות ה-60 הסתיימו, לפאזה הפסיכדלית של פינק פלויד לא נותר זכר.
את שנות ה-70 הם פתחו כהרכב רוק מתקדם ושאפתני שהציג יצירות ארוכות ומורכבות שהיוו את הליבה של שני האלבומים הבאים: Atom Heart Mother ו-Meddle. הם גם רשמו אז תקדים כשערכו הופעה נטולת קהל באמפי הרחב של פומפיי בדרום איטליה, כ-50 שנה לפני שזו הפכה למציאות שאפיינה לא מעט מוזיקאים במהלך ימי הקורונה.
ב-1 במרץ 1973, חמישה ימים לפני שגילמור חגג את יום הולדתו ה-27, יצא מה שיהפוך לרב המכר הראשון והגדול ביותר של הלהקה, הלא הוא The Dark Side of the Moon. למרות שכל חברי ההרכב תרמו לכתיבת האלבום, שנמכר עד היום ביותר מ-45 מיליון עותקים, כבר אז החל להסתמן ראש החץ הברור שלה. ווטרס ככותב המוביל ולצידו גילמור, כאחד שימלא מכאן והלאה את מרבית תפקידי השירה, ובעיקר יספק את הסולואים האייקוניים שלה. הצליל והטכניקה שגילמור הציג באלבום, בעיקר ב-Us and Them וב-Money, מהלהיטים הגדולים שיצאו ממנו, הפכו אותו לגיבור גיטרה. עד לגילמור, מרבית גיבורי הגיטרה (ובראשם ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון וג'ימי פייג'), נשענו בעיקר על הבלוז. גילמור הציע תמהיל חדש שישב נהדר על האסתטיקה האליטיסטית של הרוק המתקדם: נגינה מלאת רגש אך מדויקת למדי וחפה מאלתורים, בשילוב טכניקות בנדינג מקוריות. למרות שהייתה מוקפת במוזיקאים מבריקים ומקוריים, הגיטרה הגילמורית היא זו שסיפקה את חותמת הצליל שהגדירה את פינק פלויד בשיאה.
שנתיים אחרי "הצד האפל של הירח", פינק פלויד הוציאה עוד מאסטרפיס - Wish You Were Here, שהוקדש לבארט עם היצירה Shine On You Crazy Diamond שפתחה וסגרה אותו. למחווה המוזיקלית נלווה טעם מריר משהו, לאחר שבארט המרוסק הגיע לאולפן ההקלטות וחבריו לשעבר התקשו לזהות אותו. על פי גרסה אחרת, עצובה אפילו יותר, הוא הציע להם עזרה אך הם סירבו. עם בארט או בלעדיו, היהלום האמיתי שזרח באלבום הזה היה גילמור.
פינק פלויד של המחצית השנייה של שנות ה-70 כבר הייתה להקה אחרת לגמרי. כלפי חוץ המצב היה נהדר: האלבומים נמכרו היטב והכסף הגדול מההופעות המשיך לזרום. בבית התמונה הייתה הפוכה, והאווירה בתוך הלהקה הפכה לעכורה יותר ויותר. באופן די אירוני, Animals, האלבום הבא של הפלוידים שיצא ב-1977 והושפע ברובו מהספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול שכתב לא מעט על הסכנות שבדיקטטורה, היה למעשה מופע יחיד של ווטרס, שהלך והתרחק מחבריו ללהקה. מייסון ורייט לא תרמו הרבה לאלבום וזכו לקרדיט רק כנגנים. מצבו של גילמור, שהשתתף בכתיבת השיר Dogs והוסיף עוד סולו לפנתיאון הצומח שלו, היה מעט טוב יותר משלהם אך לא בהרבה.
ג'וני (רוטן) ליידון, סולן הסקס פיסטולס, נהג להסתובב באותם ימים עם חולצה שעליה הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד!". יש מצב שכך הרגישו גם שלושת החברים בלהקה כשהדיקטטורה הווטרסית התעצמה. בזמן שמייסון התנחם באוסף המכוניות שלו, היא שלחה את שני האחרים לחפש את האושר מחוצה לה. רייט וגילמור הוציאו ב-1978 את אלבומי הסולו הראשונים שלהם, שלא בדיוק הפכו ללהיטים גדולים. האלבום של גילמור שנשא את שמו היה למעשה תמונת ראי של אלבומי פינק פלויד באותה העת. בעוד הם הציגו סאונד בומבסטי ותזות מגלומניות, אצלו אפשר היה למצוא את הצד המלודי והרך של הגיטריסט שלהם. שלושה מתוך תשעת השירים בו הם אינסטרומנטליים, וגם באלו שנכתבו להם מילים (באחד מהם סייע רוי הארפר, ידיד הלהקה), נעדר כל רצון להגיד משהו חשוב או מתריס על העולם. מי שבכל זאת יחפש באלבום קשר ללהקת האם יכול למצוא אותו בשיר החותם, I Can't Breathe Anymore, המרפרר ל-Breathe in the Air שגילמור שר ב-The Dark Side of the Moon. אחרי שהרגיש חנוק ודחוק בלהקה, נדמה שהוא סוף סוף הרשה לעצמו לקחת נשימה. הוא בהחלט הצטרך אותה להמשך.
גילמור לא קידם במיוחד את אלבום הסולו הראשון שלו, אלא עסק באותם ימים בפרויקט אחר – הפיכת צעירה בשם קייט בוש לדבר הבא במוזיקה הבריטית. הוא מימן את הקלטות הדמואים שלה ובטח גם נתן לה כמה עצות כיצד להתנהל מול חברת התקליטים שהחתימה אותה. ב-1978, השנה שבה יצא אלבומו הראשון כסולן, יצא גם The Kick Inside, אלבום הבכורה של בוש, ולא בטוח באילו מהשניים גילמור היה גאה יותר. כך או כך, השיר הכי חשוב שגילמור כתב לאלבום שלו היה דווקא זה שנותר לבסוף בחוץ - Comfortably Numb, שהפך לאחר שנה לאחד השירים הכי גדולים של פינק פלויד, באלבום הבא שווטרס כתב לה, The Wall.
החומה שהוקמה על הבמה במהלך סיבוב ההופעות ההוא של פינק פלויד, פורקה מדי ערב. אך החומה המטאפורית שנבנתה בתוך הלהקה רק הלכה וגבהה. באופן אירוני, או ציני להחריד, ווטרס יצר אלבום קונספט על כוכב רוק שהופך בהדרגה לדיקטטור פשיסטי ("פינק"), בזמן שהוא התנהג בדיוק כמו האלטר אגו שלו מול חבריו. למרות ההצלחה המסחרית האדירה (23 מיליון עותקים לאלבום כפול), הלהקה עמדה בפני פירוק. ווטרס פיטר את רייט, אך זה המשיך להופיע עם חבריו כנגן שכיר. הסידור הדי מעליב הזה דווקא השתלם לו – בעוד הלהקה המשיכה להפסיד כסף בגלל העלויות הגבוהות שנבעו מהמופע הגרנדיוזי, הוא היה היחיד שהרוויח ממנה.
באלבום הבא של הלהקה, The Final Cut, ווטרס נעזר בחבריו אפילו פחות מאשר בעבר. רייט כבר היה בחוץ, מייסון היה בדרך וגילמור הזועם זרק לו במהלך ההקלטות "כשתצטרך גיטריסט, תקרא לי". ווטרס לא קרא לו. הוא גם לא קרא לו כשחיפש גיטריסט לאלבום הסולו הראשון שלו, אלא שכר את קלפטון. ב-1984, כשגילמור הוציא את אלבומו השני, About Face, פינק פלויד התקיימה רק על הנייר וחבריה בילו יותר שעות במחיצת עורכי דין מאשר עם טכנאי אולפן או אנשי במה. שנה לאחר מכן ווטרס היה בחוץ וגילמור, המחליף של בארט, קיבל את הפיקוד.
פינק פלויד של גילמור הייתה להקה שלווה בהשוואה לקודמתה, אך גם פחות מסעירה וחדשנית ממנה. למרות שגם כטריו היה ברור מי ניצב בראש ומי בשורה השנייה, האווירה במהלך סיבובי ההופעות וההקלטות הייתה נעימה בהרבה לעומת העבר. A Momentary Lapse of Reason, אלבום הקאמבק שלהם מ-1987, הציע רגעים יפים כמו Learning to Fly ו-On the Turning Away, אך הוא התקשה לשחזר את השיאים שהלהקה הציגה לאורך הסבנטיז, אלא בעיקר אפשר לחברים לצאת לסיבוב הופעות נוסף ומכניס מאוד. שבע שנים לאחר מכן יצא אלבום נוסף - The Division Bell, שבעקבותיו יצאו החברים לסיבוב הופעות שהפך בדיעבד לאחרון שלהם. כ-20 שנה אחרי, ב-2014, יצא אלבומם האחרון, The Endless River, שהורכב ברובו מקטעים אינסטרומנטליים שנכתבו במהלך העבודה על The Division Bell ונותרו בחוץ. גילמור, שהקדיש את אלבום השאריות ההוא לרייט שמת ב-2008, הצהיר שזהו אקורד הסיום של הלהקה והבהיר שהוא לא רואה טעם לצאת לסיבוב הופעות נוסף תחת השם "פינק פלויד". בינתיים הוא עומד במילה שלו.
ב-26 השנים שחלפו מאז הפעם האחרונה שהופיע עם רייט ומייסון ביחד (אם לא כוללים את האיחוד החד פעמי והקצרצר שלהם עם ווטרס במסגרת "לייב 8"), גילמור לא עשה יותר מדי. הוא נהנה לקחת פסקי זמן ארוכים והספיק להשלים עוד שני אלבומי אולפן טובים יותר מאלו שהוציא במקביל לפעילותו בלהקה - On An Island ו-Rattle That Lock. מי שהקשיב לצלילי הגיטרה שגילמור ניפק לאורכם, יכול היה לעצום את העיניים ולדמיין איך פינק פלויד הייתה עשויה להישמע לו היא הייתה ממשיכה להתקיים.
