במהלך החזרות על תחרות האירוויזיון שנערכה בתל אביב אשתקד, נפוצו שמועות כי וויל פארל ורייצ'ל מקאדמס נמצאים מאחורי הקלעים במתחם אקספו. הסיבה הובהרה מיד: השניים מצלמים סרט חדש, בהפקת נטפליקס, שעניינו, איך לא, תחרות שירי הטראש האירופית. כמה סצנות מרכזיות צולמו במהלך החזרה הגנרלית ומקאדמס אפילו הצטלמה עם אסי עזר, ממנחי האירוע. עוד התברר, שפארל עצמו הוא מעריץ נלהב של האירוויזיון, מאז נחשף לתחרות לראשונה בשנת 1999 (כן, זו שנערכה בירושלים אחרי זכייתה של דנה אינטרנשיונל) בזכות רעייתו השבדית.
עולה השאלה, מה לתחרות השירים ולציבור האמריקני שרק עשירית האחוז ממנו צופה בה בכלל? התשובה נעוצה, מן הסתם, בשאיפותיה של נטפליקס לפרוץ אל השוק האירופי עם תכנים ספציפיים יותר, ובמקביל ליהנות מהפופולריות של פארל באמריקה. העובדה שתחרות האירוויזיון השנה בהולנד בוטלה בגלל הקורונה, פגמה ברלוונטיות של הסרט (שאמור היה לצאת במקביל לתחרות והפצתו נדחתה), אבל יהיה מעניין להתעדכן כמה אמריקנים יצפו בה בשנה הבאה בזכותו.
גם נטע ברזילי מפציעה בהופעת אורח קצרצרה בסרט שעלה היום (שישי) לשידור בנטפליקס עם כותרת המצריכה נשימה ארוכה במיוחד: "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga" (ובאנגלית: Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga). הבמאי הוא דיוויד דובקין, שכבר פגש את פארל ומקאדמס על הסט של "לדפוק חתונה" ב-2005, ופארל עצמו עמל על התסריט יחד עם אנדרו סטיל, אחד הכותבים הוותיקים של "סטרדיי נייט לייב".
התוצאה, אם עצרתם את נשימתכם, היא סבירה-מינוס. היסטוריונים של התחרות ישמחו ודאי לצפות בקליפים ישנים של להקת אבבא, ובגיחות של מי שכיכבו בה בשנים האחרונות כמו הדראג-קווין האוסטרית קונצ'יטה וורסט – אבל הסיפור, נותר צפוי ונטול מעמדים קומיים של ממש. פארל ומקאדמס מגלמים צמד זמרים איסלנדים כושל, שהם אולי וסביר להניח שלא, אח ואחות (בהינתן אוכלוסייתו הדלילה של האי). השניים מצליחים סופסוף להגשים את חלומם ולייצג את ארצם בתחרות האירוויזיון שמתקיימת באדינבורו (צילומי הבמה והקהל נערכו, כאמור, בישראל) אך סדרה של תקלות, ובהם גלגל-אוגרים ענק שמשתחרר ממקומו על הבמה ודוהר אל האולם במהלך חצי הגמר, כמו גם נוכחותו של כוכב רוסי חלקלק (דן סטיבנס) - מאיימים על שאיפות הזכייה.
חלקו הראשון של הסרט דווקא מעלה לא מעט חיוכים. הוא מבוסס על פרודיות מוצלחות על שירי וקליפי יורו-טראש, פולקלור איסלנדי, וגם דמות של רשע שנדמית כאילו נחלצה מסרטיו של מל ברוקס. זהו נגיד הבנק המקומי שמוכן לעשות הכול על מנת למנוע את זכייתה של ארצו בתחרות – מפחד שקיום האירוויזיון באיסלנד יוביל להתמוטטותה של כלכלת האי. הנגיד ככל הנראה לא שמע על התקדים הישראלי מ-1979 שהעביר את האירוח להולנד, לאחר זכייתה של גלי עטרי ולהקת חלב דבש עם השיר "הללויה" בישראל, בגלל מצוקתה הכלכלית של רשות השידור.
איכשהו, הסרט פשוט לא פרוע מספיק וכמה בדיחות המתבססות על אמונה מקומית בשדונים ממקמות אותו בטריטוריה האינפנטילית. סיפור משנה שמתמקד באביו העריץ של פארל, דייג קשוח (פירס ברוסנן בהופעה דלה במיוחד), שאינו מעריך את שאיפותיו האמנותיות של בנו – מעניק לסרט נופך דידקטי ואפילו שמרני. כן, זה עוד סרט על בן, אומנם לא צעיר במיוחד, שמצליח למצוא את הדרך אל לב האב. בהינתן ששירי להקת אבבא מלווים את הסרט, נדמה שלפנינו אפיזודה נשכחת מ"מאמא מיה".
וישנה, כמובן, התחרות עצמה, או ליתר דיוק, אחורי הקלעים שלה. יש משהו דל באופן שבו מתאר הסרט את הססגוניות הקאמפית הגולשת לא פעם אל מחוזות הביזאר, שהפכה מזוהה עם התחרות הזו (המתקיימת מ-1956). עמדות השידור, מתחמי האמנים, המסיבות, המעריצים, והמופע הבימתי עצמו – הכול נראה חיוור, נטול צבע וניצוץ, והמעברים בין צילומי הקהל האותנטיים וההעמדה של השירים בסרט, לוקים במידה רבה של מלאכותיות. במילים אחרות, מי שיצפה בסרט מבלי להכיר את האירוע המוזיקלי עצמו – יתקשה להבין על מה בדיוק מתבססת ההילה הטראשית שלו.
"אירוויזיון" אינו סרט רע במיוחד, ואפשר לצפות בו בבית ואפילו ליהנות פה ושם. פארל ומקאדמס מצליחים להפוך את דמויותיהם הקריקטוריות לנסבלות, אף שעליי להודות שמעולם לא עמדתי על סוד הפופולריות של פארל, בעיקר באמריקה (מצד שני, גילוי נאות, על רוב הקומדיות בכיכובו פסחתי מבלי לחשוב שהייתה בכך שום החמצה). יש להניח שתגובתי לסרט הייתה חמוצה יותר לו הייתי צריך להטריח עצמי לבית הקולנוע על מנת לצפות בו. ודאי כאשר לוקחים בחשבון שמדובר בסרט שאינו מחזיק את השעתיים שהוא נמשך. ואולם כבילוי ביתי – שמאפשר, משום מה, אפילו צפייה בגרסה מדובבת לעברית – הוא נסבל יותר, בוודאי אם לוקחים בחשבון שאין בו עלבון של ממש. לא לצופה, וגם לא לתחרות שבמרכזו - שהיא לא פעם מגוחכת הרבה יותר ממה שנראה בסרט.